רב לכם: הגיע הזמן להתבגר מן הרבנות

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/115/049.html?hp=1&cat=468

 

למרות הכשרתו הרבנית, ד"ר אריאל פיקאר משוכנע שרב לא חייב לחוות דעה בכל מצב ולעיתים עליו לדרוש מהפונים לקבל החלטה בצורה עצמאית

זמן קצר לאחר שסיימתי כהונה של שבע שנים כרב הקיבוץ שלוחות, חדלתי להשתמש בתוארי הרבני. הסיבה העיקרית לכך הייתה שחשבתי כי התואר "רב" מתאר תפקיד ולא מעמד, ולכן משפרשתי מתפקידי הרבני איני ראוי עוד לשאת תואר זה – הרב צריך לשאת באחריות לקהילתו, על כל המשתמע מכך, ואני לא נושא באחריות זו.

נוסף לכך, חשתי שכאדם פרטי התואר "רב" מגביל אותי, והעדפתי להשמיע את דעותיי בעניינים דתיים, אידאולוגיים ופוליטיים בתור עמדותיי הפרטיות ולא בתור אמירה רבנית. חשתי שהתואר "רב" מקנה לאמירות שלי בתחומי היהדות איזושהי נופך סמכותי – "הנה, אפילו הרב… אמר כך וכך". לא רציתי להתחייב לכך שהדברים שאני אומר אכן תואמים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית, והעדפתי להגיד אותם כאדם פרטי.

במהלך השנים הלכה והתגבשה בקרבי תודעה חריפה יותר, שחורגת מתחושותיי האישיות. היכרות מעמיקה (מגוף ראשון, כאמור) עם העולם הרבני ועם קהילות דתיות מודרניות הביאה אותי למחשבה כי הגיע הזמן להוציא את התואר "רב" אל מחוץ ללקסיקון התארים הדתיים ולהמירו בתואר עתיק לא פחות – "תלמידת חכמים".

סמכות הרב כיום נתפסת כחורגת מעבר להיותו חכם בעל ידע תורני. בקרב רבים הרב נחשב למי שסמכותו נובעת מכוח עליון, ולכן פסיקותיו והנחיותיו אינן רק עצות טובות אלא הן פסק הלכה. בקהילות רבות בזרם החרדי ואף בזרם הציוני-דתי – בעיקר זה המכונה חרד"לי – נחשבים הרבנים לבעלי סמכות כמו-מיסטית (ואולי אף מיסטית ממש).
הם קובעי המדיניות בנושאים אידאולוגיים, פוליטיים וחינוכיים. הם "אוסרים" או "מתירים" בשאלות הלכתיות. הם מורי התורה והמומחים לחינוך ילדים ובני נוער, והם גם יועצים בתחומי הנפש ליחידים ולזוגות. מדובר בהיקף נרחב מאוד של סמכויות ותחומי עיסוק, אך כאמור, לא ההיקף הוא מוקד הבעיה, אלא אופייה של הסמכות המוקנית לרבנים.

בכל תחומי החיים האחרים בעולם המודרני תפיסה היררכית מסוג זה אינה קיימת עוד. רובנו איננו חושבים שהידע של מנהל המחלקה בבית החולים הוא ידע נשגב – אנו תמיד מחפשים חוות דעת שנייה. איש מאיתנו (כך אני מקווה) אינו חושב עוד שהגנרל או שר הביטחון הם בעלי סמכות מוחלטת בענייני צבא ובטחון. השיטה הדמוקרטית מציבה אנשים בעמדות מפתח של מנהיגות, אך היא מציבה אותם שם כבני אדם ולא כבעלי כוח עליון.

לכן הם נדרשים תמיד לתת דין וחשבון ועליהם לעמוד בפני ביקורת ציבורית מתמדת, ובסוף קדנציה הם יוחלפו גם אם היו טובים ומוצלחים. זאת ועוד, המודרניות יצרה דמוקרטיזציה ונגישות של הידע. הידע בכל תחומי החיים נעשה מקצועי יותר, אך גם שקוף יותר ונתון לביקורת. המומחיות מתפזרת והעוצמה הכרוכה בה מתבזרת. כל אלו מחלישים את כוחם של בעלי הסמכות, וטוב שכך! זהו מאפיין של המודרניות, שמציבה במרכז את האוטונומיה והחירות האנושית. איש אינו מחזיק עוד כבתקופת הרנסנס בידע בכל תחומי החיים. איש אינו גם פסיכולוג, גם מדינאי, גם מומחה במגוון אדיר של

תחומים הלכתיים ותורניים וגם המורה של הילדים שלך לערכים ולמוסר ופוסק ההלכה – מלבד…. "הרב".

נדמה לי שעלינו להגיע למסקנה כי אין זה נכון שכוח ועוצמה כה רבים יתרכזו בידי אדם אחד ולאורך זמן. הסמכותיות הרבנית הקיימת היום עלולה לאפשר שחיתות מסוגים שונים (כמו בכל שררה מוגזמת אחרת). אך מעבר לכך, היא בעייתית מבחינה רוחנית מפני שהיא מסירה את האחריות מאנשי השורה. למה לחשוב בעצמי כשאפשר לשלוח מסרון או מייל לרב ולקבל תשובה לשאלות: "היכן היה אלוהים בשואה", "האם זה בסדר שתהיה לי חברה", "מה דעת הרב על אובמה"?

החברה הדתית-המודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו. לא מעט מתלמידי החכמים נתברכו בכריזמה דתית מופלאה, אך עלינו לזכור – כריזמה יכולה לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים.

לרבנים תפקיד חשוב בעידוד ההתבגרות הזו של החברה: עליהם לדעת מתי לדבר ומתי לחשות; עליהם לדעת כי לפעמים התשובה הנכונה ביותר לשאלה היא השתיקה. יכולת השתיקה היא אחד האתגרים המוצבים כיום בפני רבנים, בעקבות הקלות הבלתי נסבלת בפנייה של אנשים אליהם. ישנם נושאים שבהם אדם צריך לקחת את מלוא האחריות האישית על עצמו, ולעתים על הרב להשיב לשואל או לשואלת: "חשוב בעצמך!" "התמודד!" "תלמד!".

ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של התוכנית "בארי" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.
המאמר המלא יתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות".