רחמיו על כל מעשיו, פרשת אמור, תשפ"ב
השבוע חזרתי לבית החולים שערי צדק לביקורת, בלווית בתי, ובהיותנו בשער בית החולים ראינו שורה ארוכה של חולים וחולות, יחד עם מלוויהם. פגועים ופגומים חולפים על פנינו. היו כאלה חבושים בתחבושות או בגבס, וכאלה נכים הכורעים על קביים, ובתי אשר עברה על פרשת השבוע, הרי היא פרשת אמור, מסתכלת עליהם במבט של רחמים, ושואלת אותי בתמיהה על הפסוקים בפרק כ"א הפוסלים כהנים בעלי מומים מעבודתם בבית המקדש; וכפי שנאמר, "…איש מזרעך [ כלומר, מזרע אהרון הכהן] לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו" (שם י"ז), ושם כ"א, "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה', מום בו, את לחם אלקיו לא יגש להקריב". "מה פשר איסור זה, היא שאלתני, והרי מומים אלה הנזכרים בפרשה ניתנו בהם על ידי הקב"ה. ומה אשמים הם במה שניתן בהם על ידי הבורא?", שאלה זו הטרידנו לא מעט.
ועוד נזכרנו במה שמסופר במסכת תענית (כ' ע"א-ע"ב) על מעשה ב"ר אלעזר בר' שמעון בבואו ממגדל גדור מבית רבו. כי שם קוראים אנו כיצד:
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, [וברש"י שם: יש ספרים שכתוב בהם, אליהו זכור לטוב, והוא התכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר] אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו: [ר' אלעזר ב"ר שמעון]: ריקה, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך. מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: [האיש ההוא] למי אתם קורין, רבי רבי? אמרו לו לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אעפ"כ מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן… וכו'. והרי אותו "אומן" הוא שנתן בכהנים הללו את מומם.
והנה בהלכות ברכת כהנים נאמר: מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם מוהקניות או עקומות או עקולות… לא ישא כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו. והוא הדין למי שיש לו מומין ברגליו במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקיים. וכן מי שרירו יורד על זקנו או עיניו זולפות דמעה. וכן סומא באחד מעיניו לא ישא כפיו, וכו', (שו"ע אורח חיים קכ"ח ל'). הרי שבעצם אין מומו פוסל אותו אלא שהעם המסתכל בו יסיח דעתו מן הברכה, והרי, כפי שביאר לנו בעל ספר חרדים, מצות ברכת כהנים חלה, לא רק על הכהן המברך, אלא אף על העם המתברך. ואך כאשר אין הסחת דעת מפאת מראהו של הכהן, אין הכהן נפסל מלברך, וכפי שממשיך השו"ע שם: ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו, ואפילו הוא סומא בשתי עיניו. וכל ששהה בעיר ל' יום מקרי דש בעירו… וכו'. ועל כגון דא אמרו, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (אבות ד' ב').
וביאר המשנה ברורה (שם קי"א):… ובדש לא יסתכלו בו, כי אינו חידוש בעיניהם, וכו'. ועוד שם (ל"א): אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידו כמה מומין, ישא את כפיו, וגו'. והוסיף הרמ"א שם: ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית. אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידו, וגו'. ועל זה כתב המשנה ברורה שם (קי"ד): אם המנהג: דהא אין יכולין להסתכל בהן. ושם קט"ו: לשלשל הכהנים וכו': אבל לא מהני מה שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם. דמכל מקום כשידעו שיש מום, אתי לאסתכולי. וגם יש בחורים שאין להם טליתים, וגו'. הרי שכל החיסרון המביא לידי הפסול אינו בכהן המברך אלא בקהל המתברך.
אך כל האמור לעיל אינו שייך אלא בברכת כהנים. ואילו באשר לעבודת בית המקדש, כל המומים האלה, והם מאה וארבעים במספר (רמב"ם הלכות ביאת המקדש ח' י"ז) פוסלים את הכהנים בעבודתם. ולא זו בלבד אלא שכתב הרמב"ם (שם ו' ג'): כל המומין כולן, אחד שהיו בו מתחילת ברייתו, ואחד שנולדו בו אחר כן, בין עוברין בין שאינן עוברין, הרי זה פסול עד שיעבור וגו'.
והנה הכלי יקר, בעקבות דברי חז"ל (בזבחים צ"ח ע"ב, ובתורת כהנים אמור פ"ב) דייק בפסוקים הללו, שבפסוק י"ז כתוב" אשר יהיה בו מום", ואילו בפסוק שלאחריו כתוב "כל איש אשר בו מום", ללמדנו שישנם שני סוגים מומים, אלה אשר לא היו בלידתו של הכהן, אלא באו עליו בהמשך חייו, -"אשר יהיה בו מום", ואלה אשר היו בו מזמן לידתו- "אשר בו מום". אלה אשר מתהוין בו במשך חייו, כותב הכלי יקר, "ידעו בו שסופו לבוא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו, שהכירו במראה פניו איזה תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו איבר ידוע, וסופו לבוא לידי מום נגלה, וראוי לגואלו מן הכהונה על שם סופו, לכן נאמר "איש מזרעך אשר יהיה בו מום", שהכרת פניו ענתה שלבסוף יהיה בו מום, כי מתוך מעשיו ניכר שלבסוף יבוא לידי מום זה שיהיה בו. הרי הוא נגאל על שם סופו… [ו] ראוי שיתגאל מן הכהונה… וכו'. אך למי אשר כבר יש בו מום מזמן לידתו, כלום יש לומר לאומן שעשאו, כמה פסול פרי יצירתך! אתמהא.
הכלי יקר פתר לעצמו בעיה זו בצטטו את הפסוק המפורסם במלאכי א' ח', "הקריבהו נא לפחתך [הירצך, או הישא פניך, אמר ה' צבאות]", ובלשונו: ונכון הטעם לדבר, כי "כל איש אשר בו מום" וגו' [כלומר, אשר נולד במומו], אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב, משום הקריבהו נא לפחתך"; וגו'. אך הפסוק הזה קאי על המגישים קרבנות פסולים וזבחים משחת ולחם מגואל, והם נוכלים וסרו מן הדרך ומכשילים את הרבים. ואילו הכהנים הנזכרים בפרשתנו, מה אשמה יש בכפם! האומן שיצרם הוא אשר נתן בהם מומם, והוא אשר ידע אם ליבם כשר אף אם גופם פגום.
אך נראה לי לומר כי, בדומה למה שראינו בברכת כהנים, שהפסול אינו בכהן אלא במי שעשוי להסתכל בו, כך גם בפסולי המוקדשים. שהרי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש ו' ז' כתב: אין פסול באדם אלא מומין שבגלוי,אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שניטל כולייתו של אדם, או טחול שלו, או שניקב מעיו, אף על פי שנעשה טרפה, עבודתו כשרה, שנאמר, "שבר רגל או שבר יד" (שם פסוק י"ט), מה אלה בגלוי, אף כל שבגלוי. (ודבריו על פי תוספתא בכורות ד', תורת כהנים אמור פרשה ז' הלכה ט"ו, וראה ראב"ד שם, בכורות ל"ז ע"א, ל"ט ע"ב, מ"ה ע"ב וכו'.) הרי שהחיסרון אינו בכהן עצמו אלא במי שמסתכל בו
ושם ח' י"ז, בסיום ספירת המומים הפוסלים כתב הרמב"ם: וכבר נפרטו כולן אחד אחד, ואלו פסלו מפני מראית עין (והשוה שם ו' ה'). ועל כן חולק הוא בקדשים עם אנשי בית אב שלו. ואוכל, שנאמר, "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (שם כ"ב, רמב"ם שם ו' י"א).
וזה שכתב האברבנל: כי בעל מום לא יקרב לחם אלקיו- כי הוא חילול כבוד השכינה, יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו, והוא בעל מום, יתפעלו בדמיונם, ויתעבו העבודה ההיא, וזהו גנאי מפורסם אפילו לבשר ודם, וכל שכן לה"י, וכמו תאמר "הקריבהו נא לפחתך…", שצריך שיהיה נכבד בעיני העם, שהכהן המשרת ראוי שיהיה יפה בגופו ובעבודתו, וכן אמרו חז"ל, שצריך שיהיה זקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם, וכו'.
ועל כן מאד הקפידו חכמינו במראהו החיצוני של תלמיד חכם, עד שאמרו (שבת קי"ד ע"א) תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר, "כל משנאי אהבו מוות" (משלי ח' ל"ו), שממאיסים עצמם בעיני הבריות (רש"י שם), ושם שמים מתחלל על ידיהם (רבינו יונה, ספר היראה סי' רכ"ו). והרי אין הרבב עצמו פוגם, אלא בהשפעתו על העם.
ובר מן דין, נראה ברור כי עבודת בית המקדש צריכה הייתה להיות בתכלית השלמות. ועל כן, לדוגמה: מזבח שנפגם, נפסלו כל הקדשים שהיו שם…, שנאמר, "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" (שמות כ' כ'), כלומר תזבח- והוא עומד בתיקונו ללא פגם (רמב"ם הלכות פסולי המוקדשים ט' כ"א). והוא על פי מה דאיתא בזבחים נ"ט ע"א, משמו של ר' שמואל ב"ר יוסי, דאמר: מניין למזבח שנפגם, שכל הקדשים שנשחטו שם פסולים, שנאמר, "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך"- וכי עליו אתה זובח? [שהרי אין שוחטים אלא סמוך למזבח כמבואר במכילתא כאן.] אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וגו'. ואולי בדומה לכך מה ששנינו (משנה מדות ב' ה') שעצי המערכה שהתליעו פסולים. (וראה מנחות פ"ה ע"ב, ק"א ע"א, רמב"ם הלכות איסורי מזבח ו' ב') כי עצי המערכה צריכים להיות "נבחרים" (רמב"ם שם), וכו'. הרי בעבודת הבורא צריכים אנו לכל הפחות לשאוף לשלמות ולתמימות ככל אשר ביכולתנו.
ואם כי אצלנו השלמות נעדרת, פשוט הוא הדבר שכל מי שבא לשרת את הציבור, אף בדרך של עבודת ה' עליו להיות כזה שיוכל הציבור לכבדו ולקבל את שליחותו וברכותיו, ומן השמים יבורך, תם ולא נשלם.
