רחמיו על כל מעשיו. פרשת בלק, תשפ"ג
בהיותי גר בעיר העתיקה שבירושלים עה"ק, חזון נפרץ היה לראות ילדים קטנים חובשי כיפות שחורות זורקים אבנים על חתולים "שבחוצפתם" נכנסו לרשותם של ילדים אלה. – מכלבים פחדו ככל הנראה. וכל מה שניסיתי להסביר להם שיש בכך משום איסור צער בעלי חיים, דבר שבהחלט אסור על פי ההלכה, לא הואיל כלל ועיקר, כי החתולים טמאים, ואין להם להיות במקום קדוש כירושלים בין החומות.
והנה בפרשתנו מסופר על בלעם, שכאשר ראה את אתונו נעמדת במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ותלחץ את רגלו אל הקיר ותרבץ תחתיו (ראה במדבר כ"ב כ"ג-כ"ו), "ויך את האתון במקל" (שם). ובפסוק ל"ב קורא לו המלאך לבלעם, "ויאמר אליו מלאך ה', על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים" ועל אמירתו זו של המלאך איתא במדרש הגדול (מהדורת רצ"מ רבינוביץ עמ' ת"ח): אמר ר' יוחנן: צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב, "על מה הכית את אתונך?", וכן הוא במדרש הביאור, מהדורת הר"י קאפח, עמ' שפ"ג. (ואילו במדרש הגדול שם, הפנה המהדיר למדרש לקח טוב כאן, אך שם לא מצאתי כדבר הזה. אלא ששם עמ' 254 איתא: "ויאמר בלעם אל מלאך ה', חטאתי, כי לא ידעתי"- על שהכיתי את האתון. הרי שזו הייתה חטאתו, וגו'. ושמא לכך התכוון המהדיר של המדרש הגדול.)
מימרתו זו של ר' יוחנן לא מצאנו לה מקור בספרות חז"ל. אך הרמב"ם, במורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז כתב: אבל אומנם צער בעלי חיים דאורייתא, ממה שנאמר "ועל מה הכית את אתונך?" והנה זה על דרך הבאת השלמות לנו, כדי שלא נתנהג במידת האכזריות ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות וכו'. (והובאו דבריו במנורת המאור לר"י אלנקאווה, ח"ג פי"ז, וראו בתורה שלמה כאן. עמ' מ"ט אות קע"ד.) וראו ברמב"ם הלכות רציחה ושמירת הנפש י"ג ט', ובכסף משנה שם, שכתב:… הלכך, על כרחך לומר שהוא [הרמב"ם] פוסק כרבנן דדצער בעלי חיים דאורייתא. (ולא ירדתי לסוף דעתו של הגר"א בשלחן ערוך חושן משפט סי' רע"ב ט', שכתב בסעיף קט"ו י"א, והרמב"ם… משמע דסבירא ליה צער בעלי חיים לא דאורייתא!)
והנה מה שהביא הרמב"ם שלדעת רבנן צער בעלי חיים דאורייתא, מצויה דעה זו בסוגיה ארוכה בבבא מציעא ל"ב ע"ב-ל"ג ע"א, שם מובאת מחלוקת בין ר' יוסי הגלילי הסובר שהוא איסור מדרבנן, ואילו רבנן סברי שהוא איסור דאורייתא. ואולם שם הדיון מוסב על הפסוקים הדנים בענין פריקה וטעינה של בהמה (ראה דברים כ"ב ד', והשווה שם בבא מציעא ל"א ע"א). ומן הפרט של טעינה ופריקה נלמד לכלל צער בעלי חיים. (והמעניין שלא למדו הלכה זו מדין של שילוח הקן, שבדברים כ"ב, ו'-ז'. אך ראו משנת ברכות ל"ג ע"ב [ובמגילה כ"ה ע"א] שהאומר: על קן ציפור יגיעו רחמיך- משתיקין אותו. [ו] פליגי בה תרי אמוראי במערבה, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא: חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית [ולא על שאר בריות, רש"י שם], וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות עשה [והוא לא לרחמים, אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות חוקותיו, רש"י]. ולי צ"ע.)
ואילו על הפסוק בשמות כ"ג ה', "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזב תעזב עמו", איתא במכילתא שם: נמצינו למדים שהוא עובר על עשה ולא תעשה. שם מדובר על פריקה וטעינה, ועוד שבמכילתא שם: מכאן היה ר' ישמעאל (נ"א: רשב"י) אומר שכשם שהפריקה מן התורה כך הטעינה מן התורה וגו'. ובספר המצות לרמב"ם, עשה ר"ב [והשווה שם ר"ג]:… ולשון המכילתא "עזב תעזב"- לשון פריקה, ושם נאמר "וחדלת מעזב לו, עזב תעזב". נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה, כלומר שאנחנו נצטווינו לפרוק מעליה משאה, והוזהרנו גם כן מהניח אותה רובצת תחת משאה, ואם הניחה רובצת תחת משאה עבר על עשה ולא תעשה. (וראו בתורה שלמה למשפטים, עמ' ק"ע אות ע"ח.)
ומשמע אף מכאן דצער בעלי חיים איסור דאורייתא הוא. (ועוד השווה בלא תעשה ר"ע.) וכן דעתו של רש"י לשבת קכ"ח ע"ב, שכתב במפורש: צער בעלי חיים דאורייתא, שנאמר "עזב תעזב עמו", ואיכא מאן דפריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים, בבבא מציעא ל"ה ע"ב, וגו'.
כבר הזכרנו שיש שלמדו דין זה ממעשיו של בלעם. ואכן כך הוא בספר חסידים סי' תרס"ו, דשם איתא: כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחברו נענש [והשוה בספר המצות לרמב"ם, ר"ע], ואף אם יעשה צער על חנם ובהמה… שהרי צער בעלי חיים מדאורייתא. כתיב בעניין בלעם "על מה הכית אתונך" וגו'. וכן הוא בילקוט ראובני לבמדבר שם.
ובספר ההשלמה לבבא מציעא סוף פרק ב', הביא מקור אחר, דשם כתב: וצער בעלי חיים דאורייתא נפקא לן מ"לא תחסום [שור בדישו]" (דברים כ"ה ד'). וכן הוא במאירי לבבא מציעא שם, שלאחר שהביא המקור מעניין פריקה וטעינה, הוסיף לכך בזה הלשון: מכל מקום כבר כתבה תורה בפירוש "לא תחסום שור בדישו", אף שהביא שם דעה שצער בעלי חיים דרבנן (משבת קנ"ד ע"ב). ואילו בספר יום תרועה, ראש השנה כ"ז ע"א, למד איסור זה מהא דכתיב בבמדבר כ' ח', "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם"- היינו שנעשה נס בשביל בהמה, (ומובא בספר חסידים, מהדורת ר' שמעון גוטמן, ח"ב עמ' תקפ"ח הערה ה'). והגהות חתם סופר לשבת קנ"ד ע"ב, ובבא מציעא ל"ב ע"ב, למד דין זה מן הפסוק "רחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה ט').
והנה בשיטה מקובצת לבבא מציעא שם כתב: מיהו לא ידענא צער בעלי חיים מדאורייתא מהיכא. ושם הביא את דברי הריטב"א אליבא דרש"י שהוא הלכה למשה מסיני. כלומר, אף שאין לו מקור ברור ומפורש בתורה, בכל זאת חיובו מדאורייתא מהלכה למשה בסיני. יש אמנם ראשונים ואחרונים, דסבירא להו שהוא מדרבנן, כגון המרדכי בעבודה זרה אות תשצ"ט, פרי מגדים לאורח חיים תס"ח, במשבצות זהב סעיף קטן ב', וראו בשדי חמד מערכת צ' סי' א' וכו', (והובאו בספר חסידים שם), אך רוב רובם של ראשונים ואחרונים סוברים שהוא מדאורייתא. (כפי שיראה הקורא ברשימה שבספר חסידים שם).
ראינו, אם כן, כי אף אם אין בתורה מקור מבורר ומפורש לכלל בסיסי זה, לא היה כל ספק בעיני חז"ל שאיסורו חמור, ועל כן נלאו למצוא לו אסמכתא כל שהיא מן המקראות, או אפילו לקבוע שהוא הלכה למשה מסיני, כי ברור היה להם שהמוסר האנושי הפשוט דורש התייחסות של כבוד לכל בריותיו של הקב"ה, כי אכן ,"רחמיו על כל מעשיו", ומה הוא רחום אף עלינו להיות בעלי רחמים. (והרחבתי את הדיון בעניין הצמחונות בספר שיצא לאור בקרוב, ואכמ"ל).
דעות 102 — DEOT 102
