רצים לרבנות-יאיר אטינגר 31.8.2012 "הארץ"

הקמפיין לשינוי פני הרבנות הראשית מעלה הילוך

מצעי פעולה שפירסמו שלוש התארגנויות דתיות קוראים לשנות את תפקידה של הרבנות. בחירת הרבנים הראשיים תהיה הזדמנות לעמוד על כוח השכנוע של ההצעות האם הרבנות הראשית שייכת לדתיים כולם או רק לחרדים? האם כדי לרפא את תחלואיה יש לחזק את מעמדה ולהפוך אותה לסמכות הרוחנית העליונה של כל יהודי העולם, מעין ותיקן של היהודים? ואולי דווקא ראוי להחליש אותה, לשלול ממנה סמכויות ואף לפרקה כליל? האם אפשר להפריט את שירותי הדת בישראל או שיש לדבוק בדגם ריכוזי, שבו גוף מונופוליסטי אחד מוסמך על פי חוק להסמיך רבנים ולשלם את שכרם, לקבוע מה כשר ומה טרף, מי נשוי ומי גרוש ולפסוק מיהו יהודי?

 

  

השאלות האלה עתיקות יומין. הן נשאלות בניסוחים אלה ואחרים עוד מלפני קום המדינה, ובשנים האחרונות מתלווה אליהן תסכול קבוע. כמעט כולו מרוכז בחוגים מסוימים בציונות הדתית, שנחרדים לגלות כי הרבנות עברה לידיים חרדיות. אבל בצד השאלות והתלונות שעולות מהספסלים האחוריים בבתי הכנסת, בתקופה האחרונה נעשים כמה ניסיונות מסקרנים להציג להן תשובות מעשיות.

שלוש התארגנויות דתיות-אידיאולוגיות הוציאו מניפסטים על שירותי הדת בישראל, בניסיון להשפיע על הרבנות או לפחות לעורר דיון על תפקודה ותפקידה מחוץ לגבולות השטעטל ואולי גם לעניין מפלגות חילוניות בנושא לקראת הבחירות הבאות. לטענתן, על החילונים להביע עניין ברבנות, גוף שלטוני שמשפיע על חייהם כשהם מתחתנים, מתגרשים, נקברים, מתארחים בבית מלון או סתם משלמים מסים. ניירות העמדה – של תנועת נאמני תורה ועבודה, התנועה הרפורמית וארגון רבני צהר – נבדלים זה מזה. עם זאת, כולם יוצאים מאותה הנחה: את הרבנות הראשית לישראל צריך לשנות מן היסוד. 

לפני שבוע יצא ארגון רבני צהר, מהזרם המרכזי המתון של הציונות הדתית, למסע ציבורי נרחב ויקר למען "חיזוק הרבנות הראשית"
ברוח הרב אברהם יצחק הכהן קוק. מתחת לכותרת מסתתרת הצעה לשינוי הרבנות ולהרחבה מסיבית של יעדיה וסמכויותיה ברוח ממלכתית ומחויכת, כמיטב המסורת של הארגון. לצהר משתייכים מאות רבנים שעוסקים בעיקר בעריכת חופות כדת משה וישראל, בעיקר לציבור שאינו שומר מצוות.

לצד מודעות על אוטובוסים ודף פייסבוק, המזמין את הציבור להעלות סוגיות שחשובות לו בתפר שבין דת ומדינה, הפיץ הארגון חוברת המפרטת עמדות על תפקידה של הרבנות, שייחשבו ליברליות בעולם האורתודוקסי של ימינו. בין השאר קוראים רבני צהר ל"היתר מכירה" לאומי בשנת שמיטה, להנהיג הקלות בגיור, למסד עריכת הסכם קדם-נישואין ולהקפיד על מינוי דיינים ממלכתיים. הארגון גם מבקש להפוך את
הרבנות, לאור חזונו של הרב קוק, ל"גוף כלל ישראלי מקרב לבבות", שיעסוק בהגברת הזהות היהודית, בחינוך, בפסיקת הלכה ואפילו ב"חוות דעת על הצעות חוק פרטיות וממשלתיות לפני הדיון וההצבעה עליהן".

היומרות הללו כבר הקפיצו דוברים חרדים, שמבחינתם צהר הוא סדין אדום – ולא מהיום. הרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות, התרעם
על השימוש בזכרו של הרב קוק המנוח, שהיה הרב הראשי הראשון לארץ ישראל וגם דודו של אביו.
בנאום שנשא השבוע בבית הכנסת החורבה בירושלים, בכנס לציון שבע שנים לנסיגה מגוש קטיף, אמר הצאצא לשושלת קוק כי המודעות של צהר הן שקריות. "אני נוסע לכאן ומראים לי בדרך אוטובוס של אגד עם תמונה של הרב קוק. שמחתי, תמונה של הרב קוק, דברים נפלאים.
וכתוב שם, הצבא דבר קדוש ואנחנו הולכים בדרכו של הרב. וחתומים שם אנשים. התוצאה: לבזות את כל חברי מועצת הרבנות הראשית בצורה כל כך משפילה. ואני רוצה לדעת מה דרכו של הרב קוק. נדמה לי שגם הרבנות הראשית היתה דרכו של הרב קוק". על המודעה של צהר אמר קוק: "כמה שקר יש בה".

שני עמים?

המלחמות האלה לא פורצות בעיתוי מקרי. במארס הקרוב מתוכננות הבחירות לרבנות הראשית. ארגון צהר מתכוון להציג שני מועמדים מטעמו, שיקראו תיגר על מועמדים חרדים שנקודת המוצא שלהם טובה יותר לכאורה, כמו הרב דוד לאו ממודיעין (בנו של הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו) והרב אברהם יוסף מחולון (בנו של מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף).

אבל המצע של צהר ראוי לבחינה עניינית. לדברי יו"ר צהר, הרב דוד סתיו, "אנחנו דנים בשאלה שהיא בעינינו קריטית למדינת ישראל
ולעם ישראל. אם המצב הנוכחי יימשך, בתוך 20 שנה מדינת ישראל תורכב משני עמים – יהודי-מסורתי ויהודי-גוי – ואני מדבר רק לפי פרמטרים הלכתיים, לא תרבותיים. אם נכונים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על עלייה באחוז הנישואים האזרחיים, ואם עולים מארצות הברית ומרוסיה לא יוכלו להוכיח את יהדותם, הם וילדיהם לא ייחשבו יהודים. בעוד 20 שנה יהיו פה 2.5 מיליון ישראלים שמעמדם ההלכתי מוטל בספק. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, אמר לנו שזאת שאלה קיומית יותר מהשאלה האיראנית: הזהות היהודית המשותפת. המאבק על הרבנות הראשית הוא מאבק על כך שילדינו, הדתיים והלא דתיים, יישארו ילדים של עם יהודי אחד". רבים מהסעיפים במצע של צהר הם הצהרתיים ומדברים בשבחי הממלכתיות, הערבות ההדדית והשקיפות, אבל רבים תוהים אם לתוכנית שמציג הארגון יש תוחלת מעשית. "על צהר, במקרה הטוב, אני יכול לומר שהם נמצאים בפיגור של 40-30 שנה וחולמים חלומות לא רלוונטיים, לא למציאות בממסד הרבני ולא למה שהציבור הישראלי רוצה", אומר הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית). "במקרה הרע מדובר בניסיון להיות עלה תאנה של ממסד שבהגדרה פוגע בזכויות אדם, כופה את עצמו על חלק גדול מאזרחי ישראל ואין לו מקום במשטר דמוקרטי, אפילו לא במדינה יהודית. ההצעה שלהם ליצור רבנות יותר מחויכת, עם תודעת שירות יותר גבוהה, שעוסקת בקירוב לבבות, לא תשנה את העובדה שדיני המשפחה בישראל פוגעים אנושות בזכויות הנשים, שמשבר הגיור קרה במשמרת של הציונות הדתית, שאין להם שום בשורה
ושהערבוב בין שלטון לדת משחית כל חלקה טובה. יש פה ניסיון לעטוף בנייר צלופן מרשרש גלולה מרה, שחלק גדול מהציבור הישראלי לא רוצה יותר לבלוע. אין שום דבר ריאלי בתוכנית שלהם, כי הממסד החרדי והחרד"לי – הם לא מדברים בשם כל הציונות הדתית – לא יוותר
בקרב על הממסד הרבני או על מנעמי השלטון. גם אם רבני צהר ינצחו, תהליך החרדיזציה של הרבנות יימשך".

כמו המניפסט של צהר, גם המניפסט של קריב והתנועה הרפורמית הופץ במועד זיכרון. "תוכנית ג' אלול" של צהר יצאה לדרך בתאריך שבו נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בדיוק לפני 77 שנה. התוכנית מוצגת כמימוש החזון של מי שהיה הרב הראשי הראשון לארץ ישראל. התוכנית של התנועה הרפורמית יצאה לאור בכ' בתמוז לפני שנה, במלאות 107 למותו של בנימין זאב הרצל. שתי התוכניות משובצות ציטוטים פרי עטם של המייסדים. הרפורמים מביאים מדברי הרצל בשבחי ההפרדה בין דת למדינה ("לא ניתן למגמות התיאוקרטיות של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם"), וארגון צהר מצטט את דברי הרב קוק על הרבנות הממלכתית ("הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה"; "הרבנות הראשית תשפיע על ידי השתדלות מתמדת לקרב לבבות").

כן, לפרק

התוכנית של נאמני תורה ועבודה פורסמה בימים האחרונים כמניפסט מגובש, אף שהוצגה לראשונה כבר לפני כשנתיים. ההצעה של הארגון האורתודוקסי, שהגה ד"ר הדר ליפשיץ, מראשי התנועה, מהפכנית: היא קוראת לפרק את הרבנות ולספק שירותי דת לכל זרם וחוג יהודי, באופן דמוקרטי. כל אזרח יוכל להירשם לקהילה שמתאימה להשקפתו הדתית (ובכלל זה לקהילות לא-אורתודוקסיות), הסמכויות יועברו מהממסד לקהילות בהתאם למספר חבריהן, וכל קהילה תנהל את תקציבה בהתאם לאופייה ולאמונותיה. לא יהיו רבני ערים, אלא רק רבנים שיתוקצבו בידי הקהילה ובידי המדינה, בכפוף למיסוי מיוחד. נאמני תורה ועבודה ניסחו את מצעם לא כחזון ארוך טווח, אלא כתוכנית מעשית שתמומש בהדרגה. לתנועה יש רעיונות לרפורמות לשיפור המערכת הקיימת, עוד לפני שייושם המודל הקהילתי במלואו. הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה ומראשי תנועת נאמני תורה ועבודה, אומר שהתנועה הרפורמית ורבני צהר מציעים חיזוק של הריכוזיות הרוחנית. "המודל של צהר זה מין רצף של הצהרות, אין בו שום אמירה. זה נאום של מלכת יופי, שרוצה שלום עולמי אבל אין לה מושג איך עושים את זה מחר בבוקר ולאן ממשיכים. המצע של צהר מחזק את הרבנות הראשית. במודל שלנו, אם יש רבנות ראשית, היא מוסד סמלי. הרעיון של הפקדת שירותי הדת בידי מישהו, לא משנה כמה הוא מאיר פנים וחברותי, מופרך לחלוטין. זאת גם חרב פיפיות. נניח שמחר הרב סתיו הוא הרב הראשי, זה אומר שבבחירות הבאות מישהו אחר יקבל את כל הריכוזיות הזאת. גם הרפורמים מדברים על משהו ריכוזי. הם רוצים מעמד לשלושת הזרמים – האורתודוקסי, הקונסרבטיבי והרפורמי. הרפורמים, שיש להם 30 בתי כנסת, הם איגוד קטן ועשיר ולכן הוא זרם ביהדות. הציונות הדתית, שהיא בערך פי 200 בגודלה, לא תיחשב זרם. אנחנו לא סופרים זרמים. אני לא יודע אם ביהדות יש שלושה זרמים או 30. אנחנו, בניגוד לצהר ולרפורמים, רוצים דמוקרטיזציה. הרפורמים מפחדים מדמוקרטיה פחד מוות, כי היא תהרוג אותם. ביום שתהיה דמוקרטיה הם ייעלמו. הם חיים מהאפליה לטובה. צהר, בגלל תפישות אובר-שמרניות, חיים בתודעה ריכוזית. אנחנו אומרים, בואו נשחרר את הדת מלפיתתה של המדינה וניתן ליהודים להחליט במה הם מאמינים. כוחות השוק יעשו את שלהם. כל אדם פרטי יאמר אם הוא רוצה, מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה". 

שלושת המצעים שונים אלה מאלה, אבל מכולם עולה מסקנה אחת: צריך לשנות את הרבנות הראשית מן היסוד. שלושתם נראים בעיקר כתרגיל פילוסופי. במציאות הפוליטית הקיימת סיכויי המימוש שלהם קלושים, אבל אולי יצליחו לפחות לעורר דיון. בעוד שמונה חודשים, בבחירות לרבנות הראשית, יעמדו הרעיונות למבחן ראשון וארגון צהר יוכל לאמוד את כוחו.

לדברי הרב עופרן, תנועת נאמני תורה ועבודה מנהלת בימים אלה מגעים עם מפלגות חילוניות – דווקא חילוניות – בניסיון לעניין אותן
במודל הקהילתי. "במחאה החברתית של הקיץ שעבר היה חידוש אחד גדול – הציבור בישראל הביע את דעתו בעוד תחומים, מעבר לשטחים ולהתנחלויות. יכול להיות שבבחירות הבאות הסוגיות האחרות, בהן דת ומדינה, יהיו אישיו. הרי המרחקים בין קדימה, הליכוד והעבודה בהקשר של שטחים ושלום הם דקויות מאוד קטנות. יש ריח באוויר, ויש גם דיבורים כאלה בתוך המפד"ל אפילו, שהציבור מתעניין בעוד נושאים חוץ ממגרון. גם הדתיים. הרנסנס בהצעות האלה קשור אולי להבנה הבסיסית שאולי הנושאים האלה יכריעו גורלות".