רקע – לימוד גמרא לבנות / אפרת המאירי

"אכן לימוד גמרא אינו שייך לנפש האשה, וחכמים הסתייגו מאוד מאדם המלמד בתו תורה, כלומר פלפולי הגמרא, ואמרו שהוא כמלמדה תפלות (משנה סוטה כ א), שלימוד זה גורם לה ערמומית (סוטה כא ב), והרמב"ם כתב ש"רוב נשים אין דעתן מכוונות להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (הלכות תלמוד תורה א ג). אך אנו רואים שקביעת הרמב"ם מתייחסת לרוב, ובודאי כן הוא בכל הדברים האנושיים ולכל כלל יש יוצא מן הכלל, לכן אם אשה עומדת על טיב עצמה ורואה שאדרבה לימוד זה מוסיף לה יראת שמים, מותר לה ללמוד בעצמה ואשרי לה (טור יו"ד רמו פרישה), וכן כתב מרן הרב קוק (אגרות ב קב). לכן מצאנו נשים גדולות שהיו חכמות גדולות בגמרא כגון ברוריה בתו של רבי חנינא בן טרדיון ועוד הרבה דוגמאות בהיסטוריה" (כב' הרב שלמה אבינר "לימוד תורה לבנות" עטורי כהנים 110 (תשנ"ד), דברים אלה נאמרו לפני 20 שנה).

 

מה בין תכני הגמרא ובין נפש האישה? מה עומד ביסוד התפישה לפיה הגמרא היא נחלת הגברים בלבד מן הטעם שיש בדבר להגן על נפש האישה והאם יש לו על מה להישען? האם לנו בעניין נפשי, רוחני או שכלי? האם באיסור עסקינן או בעצה?

 

אימתי תותר למידת גמרא בקרב הקהל הנשי – כך למשל, האם הלימוד יוקנה לפי מידת רצון או לפי מידת הפגנת חוכמה? האם הלימוד יותַר אך לבנות שדעתן מכוונת ללימוד עצמאי או שמא גם יכלול בנות המבקשות להתלמד? האם הלימוד ינוּוט אך לאישה בוגרת או שמא יתאפשר גם לנערה צעירה בימים?

 

האם יש להתיר לימוד גמרא על דרך הכלל או על דרך החריג? מהו, אם כן, מבחן הקבלה ללימודי גמרא לבנות והאם הגבלת הלימוד המדירה נשים מעיסוק בתורה שבעל-פה עומדת בימינו במבחן המידתיות?

 

ללימוד תורה יש מטרות רבות. אומנם רבי אליעזר אומר כי כל המלמד את בתו תורה – לאו גמרא – כאילו לומדה תפלות, ורעיון חגיגת בת המצווה, הטיעון הרבני ואף אמירת ברכות למיניהן על ידי נשים – אלה גם אלה נחלו התנגדות רבה. אולם גישה זו אינה עומדת עמנו עוד. לא ניתן להתעלם מצרכי השעה והעתים, מקום בו המציאות הנוכחית מצמצמת עד דק עד אין את פערי ההשכלה ויכולות הלימוד בין גברים לנשים. בנסיבות של חיים בדור הזה הבנות זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי וחיזוק יראת שמיים, אפילו יגרור הדבר שינוי בנוהג הדתי (כב' הרב יעקב ויינברג שרידי אש ח"ג, סי' צג, עמ' רצח). גם ביחס ללימוד תורה שבעל-פה, ובלימוד גמרא בפרט, הלכה ידועה היא מקדמת דנא שההלכה משאירה תמיד פתח להתאים עצמה למציאות המשתנה – "הישן יתחדש והחדש יתקדש ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון" (הרב קוק זצ"ל, אגרות הראי"ה, ח"א, ירושלים תשכ"ב, עמ' רעד). כב' הרב חיים נבון, נדרש במאמרו "תלמוד תורה לבנות"  (תחומין כ"ח) "לציוות" נשים לעולם הגמרא. מפאת חשיבות הדברים, נביא מקצת דבריו לאמור:

 

"ברמה יסודית, היכרות עם הגמרא ויכולת לימוד עצמאית הן המפתח לעולם תורה שבעל פה. אדם שאינו יכול ללמוד סוגיית גמרא, לא יוכל לעולם להבין ולהתייחס באופן משמעותי לדיון הלכתי מעשי. אם נשים לא ילמדו גמרא, הרי לעולם לא יוכלו לחוות דעה – ואף לא להבין – את המחלוקות ההלכתיות סביב נושאים אישיים וציבוריים… מעבר לכך, לימוד גמרא מחולל בלומד חוויה של מפגש עם ריבונו של עולם, מתוך עוצמת תורתו. אין סיבה שנשים לא יטלו חלק בחוויה זו, אם כי מבחינה מעשית שלב זה מגיע אחרי זמן רב של השקעה מתמדת בממד הטכני של הלימוד. ברמה שלישית, ישנם יחידים אשר לומדים כדי להיות מורי הוראה וראשי ישיבות, בעלי יכולת של חידוש ופסיקה. כיום, ישנן נשים אשר לומדות ברמה המספקת להשגת המטרות הקודמות שהזכרנו. הן רואות ברכה בעמלן, ותורמות הרבה להפחתת החששות סביב לימוד נשים…אינני יודע להכריע, האם כאשר הקב"ה פטר נשים מלימוד תורה, הרי זה בגלל יסודות מסוימים בטבען, אשר סותרים לימוד תושב"ע תובעני, מעמיק ואינטנסיבי במשך שנים ארוכות (או בניסוח אחר – שטבען של נשים איננו נשכר מלימוד כזה); או שמא מדובר בפטור מעשי, שנובע מהתמסרותן של נשים לגידול הילדים ולמלאכת הבית.
גם אם נצדד באפשרות הראשונה, וודאי אם נצדד בשנייה, יש מקום לדון האם תיתכנה נשים בדורנו אשר חורגות מכללים אלו. שמא "נשתנו הטבעים", ובדורנו יש נשים אשר טבען מתאים מאוד ללימוד אינטנסיבי ברמה הגבוהה ביותר? ואולי גם בלי שינוי הטבעים, בכל הדורות היו נשים יחידות סגולה, אשר למדו ולימדו, ועל אחת כמה וכמה בימינו? שמא בנסיבות של היום, ישנן נשים אשר מסוגלות גם להתמסר למשפחתן, ועם זאת ללמוד תורה במשך שנים ארוכות? אם אכן כך, מה צריך להיות מעמדן הקהילתי של נשים כאלו? אין לי תשובה לשאלות אלו. יתר על כן: אני נרתע מאלו המצהירים בביטחון גמור מהו "טבע האישה" לעומת "טבע הגבר", כאשר לאחר הצהרה דרמטית זו נשמעות מפיהם תובנות שנלמדו מספרי פסיכולוגיה פופולריים, כאילו הן הלכה למשה מסיני. מתוך התובנות הללו הם מתיימרים לגזור, בביטחון מפליא, את מסלול ייעודן הרוחני של כל הנשים היהודיות, מעתה ועד עולם. כשלעצמי, דומה בעיניי שאלו שאלות שקשה להכריע בהן מתוך עמדה תיאורטית. עלינו להתמודד באופן זהיר, מתוך ניסוי וטעייה, עם התופעה הברוכה של נשים הלומדות תורה. אם אכן צודקים דבריי, ומורא איסורו של רבי אליעזר אינו מוטל עלינו, הרי נטרלנו את השאלה האם לימוד נשים בכלל מותר על פי ההלכה. כאן עולה שאלה אחרת: מבחינה קהילתית ומסורתית, באיזו מידה ולאילו כיוונים כדאי לקהילה הדתית לפתח את לימוד הנשים. זוהי שאלה שאינני מזלזל בה, והיא לא תוכרע מתוך ספרים, אלא מתוך התבוננות במהלך הממשי של החיים. נתבונן בנשים הלומדות, במשפחתן ובקהילתן; נבחן את השינויים שמחולל הלימוד בכל המעגלים הללו; ואט אט ננוע בכיוון שייראה לנו המועיל ביותר. ייתכן שנתרחק מנקודת המוצא שלנו, אך באותה מידה ייתכן שנחליט לא להרחיק לכת. את סופה של הדרך הזו אינני מתיימר לנבא" (הרב חיים נבון "לימוד תורה לבנות" תחומין כ"ח).

 

על מנת לבחון דברים אלו ולהתפעל מכוחו של שינוי, יש לרתום את הסכמת ההורים עד כי לימוד גמרא לבנות יהפוך מרשות היחידה – אם בכלל – לנחלת הכלל.