רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה (עירובין י"ט ע"א). פרשת בא תשפ"ד

אני כולי תמיהה, כיצד ולמה אויבינו, שסופגים אבדות כה כבדות, אינם מוכנים להיכנע. כמובן, עם תנאים מסוימים שיהיו לטובתם. ניחא, שאלה המנהיגים ששוהים בריחוק מקום בטירותיהם המסולאים בפז רב, ואינם מרגישים כל סכנה לחייהם הם ואף לא לסבל אחיהם ומוכנים להקריב את מיטב עמם, ביושבם הם על סיר הבשר. ואולם, המפקדים שבמעמקי קרביים של מחילות עזה, הרואים כיצד אלפים רבים של פקודיהם נהרגים יום יום, איך הם לא נכנעים ללחץ אשר לוחצים עליהם חיילינו בצבא הגנה לישראל? כלום הקשה הקב"ה את לבם, כלבו של פרעה?!

והנה כד נעיין בפסוקים שבפרשיות וארא ובא, מתברר כי היה תהליך מסוים במחשבותיו ועקשנותו של פרעה מלך מצרים. כי במכת דם נאמר: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'" (שמות ז' י"ג). וביאר האבן עזרא שם: וזהו מעצמו. ובמכת דם נאמר, "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה" (שמות ז' י"ד). ובמכת צפרדע נאמר, "והכבד את לבו" (ח' י"א). ומעיר הספורנו שם: הוא התאמץ על טבעו וכו'. ואילו הרשב"ם שם כתב: לא נתחזק לבו מאליו, אלא הוא הרשיע להכבד את לבו, וכו'. ושוב במכת כנים "וַיֶּחֱזַ֤ק לב פרעה" (ח' ט"ו). ובערוב, "וַיַּכְבֵּ֤ד פרעה את לבו גם בפעם הזאת" (ח' כ"ח). ובדבר, "וַיִּכְבַּד֙ לב פרעה" (ט' ז'), ובברד, "וַיֶּחֱזַק לב פרעה" (ט' ל"ה), ואילו בשחין כתוב, "ויְחַזֵּ֤ק ה' את לב פרעה" (ט' י"ב), והיה זה לאחר ש "ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה…" (שם פסוק י"א).

וכתב הרמב"ן שם: וייתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם. ועתה לא באו אליו, ואין עוזר לו ואין סומך לו באולתו, רק עוונותיו אשר ילכדונו. או שירמוז הכתוב למה שפרשו רבותינו, כי המכות הראשונות בפשעו היה הדבר. ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי לעיל (שם ז' ג'). והיא האמת וגו'.

אך ביתר המכות- ארבה, "ויחזק ה' את לב פרעה" (י' כ'), חשך, "ויחזק ה' את לב פרעה" (י' כ"ז), ובמכת בכורות, "ויחזק ה' את לב פרעה" (י"א י'), ושם פסוק ט', " לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים"- ורק בלחץ העם הסכים פרעה לשלח את בני ישראל מארצו (וראו שם י"ב ל"א-ל"ג).

הוי אומר, כי בחמש המכות הראשונות הייתה זו עקשנותו של פרעה שמנעה אותו מלשלח את בני ישראל ממצרים. אך מן המכה השישית, הרי היא מכת שחין ואילך, לא רשעתו הוא הייתה המניעה, אלא רצונו של הקב"ה, למען רבות אותותיו. ואכן כך כתב הרמב"ן על הפסוק "ואני אקשה את לב פרעה" (שם ז' ג'):… כיוון ששיגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית את ערפך וכבדת את לבך. לכן הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, וגו'. וכעין זה בשמות רבה י"א ו' (לשמות ט' י"ב): "ויחזק ה' את לב פרעה" – כיוון שראה הקב"ה שלא חזר בו מחמש מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב"ה: אני מחזק לב כדי שאפרע כל הדין ממנו "וכאשר דבר ה' אל משה", שכן כתיב "ואני אקשה לב פרעה" (ז' ג').

אך לאור הדברים הללו נשאלת השאלה, "אשר ישאלו הכל" (לשון הרמב"ן שם):

אם אכן הקב"ה הוא אשר הקשה את לבו של פרעה, מה פשעו? הרי אנוס היה פרעה. ואונס רחמנא פטריה (נדרים כ"ז ע"א, בבא קמא כ"ח ע"ב, עבודה זרה נ"ד ע"א)?

הרמב"ן נתן לשאלה זו שתי תשובות (שם), וז"ל: ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד, כי פרעה ברשעו, אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים [כלומר בעינויים שעינה אותם בעבדות וברציחת הבכורות וכו'] ולפי מעשיו הראשונים נידון. והטעם השני כי היו המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק "ויחזק פרעה" (פרק ז' י"ג, כ"ב, פרק ח' ט"ו), ""ויכבד פרעה לבו" (פרק ח' כ"ח, פרק ט' ז'). והנה לא רצה לשלחם לכבוד ה'. אבל כאשר גברו המכות עליו נלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו. ואז הקשה השם את רוחו ואימץ את לבבו למען ספר שמו, כעניין שכתוב, "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים [וידעו כי אני ה']" (יחזקאל ל"ח כ"ג) וגו'.

אם כן, תשובתו של הרמב"ן היא, שעונשו של פרעה בא על פשעיו הראשונים עוד לפני שהקב"ה הקשה את לבו ונטל ממנו זכות הבחירה. ובכך מבקש הרמב"ן לענות על השאלה החמורה, כיצד מענישים אדם ומונעים ממנו את התשובה, כאשר מניעת התשובה היא מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו! והרי כבר ציינו שאונס רחמנא פטריה.

ודומה כי כך יש להבין את אשר מצאנו בשמות רבה י"א א', על הפסוק, "ויאמר ה' אל משה: השכם בבקר… וכו'": ר' פנחס הכהן ב"ר חמא אמר: הדא הוא דכתיב, "וחנפי לב ישימו אף…" (איוב ל"ו י"ג)- לאחר שהקב"ה מצפה לרשעים שיעשו תשובה ואינם עושים, אפילו הם רוצים באחרונה, הוא נוטל [אולי צ"ל: נועל] את לבם שלא יעשו תשובה. ומה "וחנפי לב"? אותן שהם באים ומחנפים בראשונה בלבם, הם מביאים עליהם האף באחרונה. ומה "לא יְשַׁוְּעוּ כי אסרם" (שם)? אף על פי שהם רוצים לשוב להקב"ה ובאין לעסוק בתשובה. אינן יכולים. למה? "כי אסרם" "ונעל בפניהם", (את רצון לבם, רד"ל שם).

ואף הרמב"ם בדומה לכך כתב בהלכות תשובה ו' ג': ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שייתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים, אלא שעשה כרצונו ומדעתו- שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה… לפיכך כתוב בתורה, "ואני אחזק את לבו", (שמות ד' כ"א), לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו… נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו… לפיכך חיזק הקב"ה את לבו… נמצאת אומר שאין הקל גוזר פרעה להרע לישראל, אלא כולם חטאו מעצמם ונתחייבו כולן למנוע מהן תשובה וגו'. כלומר, רק אחרי שחטאו מעצמן ונתחייבו עונש על חטאם, רק אז נמנעת מהם האפשרות של תשובה.

ואף על פי כן, לפי הרמב"ם שערי התשובה אף פעם אינן ננעלין. שהרי בפרק ד' הלכה א' כתב: עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה… כל אלה הדברים וכיוצא בהן. אף על פי שמעכבין את התשובה, אינן מונעין את התשובה, אלא אם עושה אדם תשובה מהן, זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא. (וראו מה שכתב שם ג' י"ב בסופו, על "הפושעים והפורשים והמשומדים" וכיוצא בהם שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחטאו במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר, "שובו שובבים" (ירמיה ג' י"ד כ"ב), אף על פי ששובב הוא, שהרי בסתר בלבד חזר ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה, וגו'. הרי שלא שבק הרמב"ם לחסידותיה (ראו סנהדרין ק"י ע"ב, וכדעתו של ר' אליעזר, ולא כדעתו של ר' עקיבא).

מאד נלאו גם הראשונים וגם האחרונים בסוגיה מורכבת זו. וכדוגמה נביא את אשר כתב המאירי בחיבור התשובה שלו (עמ' 16): לפיכך לא נקרא החוטא אנוס מצד שהסיבה לפשעים נטועה בהם מדרך הבריאה, משום שאף בחירת האדם במעשיו נתונה בידו מדרך הבריאה גם כן להרע או להטיב. והיה ראוי להתגבר על תאוותו ולמשול ברוחו וגו'. כמו שדרשו חז"ל במסכת ברכות (ה' ע"א): לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וכו'. ולפי דבריו אלה, אין מניעת התשובה סותרת את יסוד הבחירה, משום שעדיין הבחירה קיימת, ומכוחה יכול אדם תמיד להתאזר בכוחה ולבטל את המניעה ולעשות תשובה. (והשווה דבריו שם עמ' 154.) (וראו בארוכה בספרו של ר' יוסף כהן. ספר התשובה: שלחן ערוך על הלכות תשובה: הרמב"ם ושאר ראשונים. חלק א', ירושלים תשס"ו, עמ' תכ"ז-תכ"ט, שהביא גם שיטת בעל ספר העיקרים והמבי"ט), ועוד שם עמ' תצ"ג הערה 62, על ההבדל בשיטתם של הגר"י בלזר והחפץ חיים. ובדיוק הלשונות של "מעכבין" ו"מונעין" את התשובה.

הדברים קשים ועמוקים. כי אף בכך לא הגענו לסוף דעתו של הקב"ה (על פי מנחות ד' ע"א). אך כל סמא דמילתא שלפי דעת ראשונים ואחרונים אלה יש לומר שמאחר שבתחילת הלחימה של אויבינו חשבו בלבם שיש להם סיכוי להצלחה במאבקם, גם לאחר שנתוודעו לכך שהולכים הם ומובסים, "ניתן הדין למנוע" מהם את הכנעתם, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק בדברים כ' י"ב, "וצרת עליה"- אף להרעיבם ולהצמיאם ולהמיתם במיתת תחלואים (על פי ספרי שם, ומובא ברש"י שם), עד רדתם (על פי פסוק כ' שם). ויהי רצון שנראה בגמרה של פרשה עקובת דם זו בקרוב בימינו. אמכי"ר