שביל הבריחה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3909394,00.html

 

מדיניות ההפרדה המוחלטת בין בנים ובנות בגן ובכיתות הנמוכות בבתי ספר ממלכתיים דתיים היא עקיפת בעיה על ידי הסתגרות. ממתי אנו, בציונות הדתית, חוששים מהתמודדות?

23.06.10

יום אחד, עברתי בשכונה הסמוכה למקום מגוריי, ליד גן-ילדים חרדי. היה זה גן של בנים בלבד, בגיל 3-4, והם שיחקו בחצר. עמדתי והתבוננתי בהם. חלקם שיחקו בחול. מספר קטן של ילדים הוליכו מכוניות עץ גדולות ורובם הסתובבו בחוסר מעש. ריחמתי עליהם – שאין ילדות בגן שלהם, שישחקו איתם ב"אבא ואימא" , שבובות אינן חלק מרפרטואר משחקי הילדים שלהם, שאין ביום שישי "אימא של שבת" בזמן קבלת שבת…

זה, פחות או יותר, מה שהולך ומתהווה גם בחינוך הציוני דתי בשנים האחרונות – יותר ויותר הפרדה, פחות ופחות מפגש בין הבנים והבנות בגיל הילדות והנערות ויותר בעיות כשהם מגיעים לגיל ה"דייטים" והנישואים.

יעלו ויבואו אנשי דת וחינוך ויסבירו – מה רע בחינוך מעורב בגיל הגן וביה"ס היסודי? בגיל ההתבגרות, אנו יודעים, כשההורמונים עובדים "שעות נוספות", ניתן להעדיף להפריד בין הבנים לבנות, כדי שראשם וליבם יהיה נתון ללימודים ודעתם לא תוסח לעבר בני/ בנות המין האחר.

אבל בגן? בכיתה ג'? גם עליהם נאמר "אין אפוטרופוס לעריות"?

ההיפך הוא הנכון – אם בגילאים אלה יגדלו הבנים והבנות יחדיו, כדרך הטבע, ישחקו יחדיו, ויכינו שיעורים ביחד,הם יתרמו אלה מאלו. הבנים ילמדו רוך ועדינות, מתן חשיבות לאסתטיקה, ילמדו להבין את ה"ראש" של הבנות. והבנות – תתקלנה בשובבות, במענה "מפולפל". תינתן אפשרות לבנות ה"טום בוי" להרגיש בנוח בחברת הבנים ולבנים עדיני הנפש להרגיש בנוח בחברת הבנות. ערך מוסף רב לאינטרקציה ביניהם, זאת בעת שהזהות המינית עדיין אינה דומיננטית, ואז לא ייפגשו "מאדים" ו"נוגה" רק בגיל עשרים, כאשר הם משתדכים ואינם יודעים זה על זו דבר.

כל זה אינו סותר חינוך לצניעות.

חינוך זה מתחיל בביתם של הילדים וממשיך בגן, בבית הספר ובתנועת הנוער. חינוך לצניעות אינו מתבטא רק באורך השרוול או בגודל הכיפה. חינוך לצניעות הוא הרבה יותר פנימי ועמוק מזה. הוא חינוך להתנהגות צנועה, ל"דרך ארץ" , לכבוד לאחר.

המסר הכפול
רוב רובה של החברה הציונית-דתית חי בחברה מעורבת. – בבית, בעבודה, באוניברסיטה, בצריכת תרבות של הצגות ומופעים – אלה החיים. זו הצורה שרובנו חיים בה. אך כשמדובר בחינוך הילדים, זה משתבש – "מה שלי, כמבוגר, מותר – לך, הילד – אסור" . זה מסר כפול שיוצר דיסוננס אצל הילד. כשהילדים תופסים את הדואליות הזו, את המסרים הכפולים – באה המרידה וגובר הקושי בגיל ההתבגרות.

מי שביקר בביה"ס "הרמב"ם" ("מיימונידס") בבוסטון שבארה"ב, ראה כיתות מעורבות מגיל 4-18. "חברותות" של בנים ובנות יחד עם חינוך קפדני למצוות ולצניעות. את בית הספר ייסד וליווה "איש ההלכה" הגאון הרב סולובייצ'יק.

על התפיסה החינוכית להיות בהלימה לאורח החיים. החינוך הנפרד כשלעצמו, אינו הנושא אלא המסר שאנו מעבירים דרכו –

כל מה ששייך לקשר עם בני המין השני – הוא אסור! וזה מוביל למה שקורה, למשל בבי"ס ממלכתי דתי באחד היישובים, בו המנהלת (ש"ירשה" בי"ס עם כיתות נפרדות של בנים ובנות) הכריזה על הפסקות נפרדות לכתות הבנים והבנות ואסרה גם על אח ואחות לשוחח ליד הברזיה. שידברו בבית…

זה מוביל לכך שאבות אינם רשאים להשתתף בחגיגות הגן/ בית ספר של בנותיהם וזה רק הולך ומקצין! – זה "המדרון החלקלק" ממנו עלינו להיות מודאגים!

מדיניות ההפרדה המוחלטת אינה התמודדות חינוכית. היא בריחה! היא עקיפת הבעיה על ידי הסתגרות. ממתי אנו, בציונות הדתית, חוששים מהתמודדות? הלא זו דרך חיינו בהגדרתה!

"איזהו גיבור הכובש את יצרו". כובש נאמר ולא בורח ממנו!