שבירת הלוחות: חטא או מצוה? פרשת כי תשא, תשפ"ג
יש לפעמים וההבדל בין עבירה חמורה למצוה כבירה קו דק ביותר מפריד ביניהן. וכך מעשה מסוים יתפרש על ידי אנשים מסוימים כשלילי ביותר, ואילו אחרים יראו בו כהצלת הרבים. מצב כזה מציב בפנינו את אחד הניסיונות הקשים ביותר כאשר נבוכים אנו לבחור באיזו דרך יש לסור.
והנה אחת הפרשיות הקשות בחייו של משה רבינו עליו השלום היא אשר נזכרת בפרשתנו, ובמיוחד באותו פסוק המספר כי, "ויחר אף משה וישלך מידיו (כתיב מידו) את הלוחות, וישבר אתם תחת ההר" (שמות ל"ב י"ט). ומעצמה עולה התמיהה על התנהגותו של משה; כיצד עשה מעשה כזה, ולא שלט על יצרו. והרי בכך, לכאורה, אף עבר על איסור חמור מן התורה, שהרי על הפסוק בדברים י"ב ד' (שלפניו נאמר, "… ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא"), אומר במפורש, "לא תעשון כן לה' אלקיכם". ודרשו רבותינו במכות כ"ב ע"א: המוחק את השם לוקה, ואזהרתה מהכא, "ואבדתם את שמם. לא תעשו כן לה' אלקיכם". והרמב'"ם, בהלכות יסודי התורה ו' א' כתב: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים לוקה מן התורה… וכו'. (וראה בתורה תמימה דברים שם, אות י"ח, שהעיר דאף על פי שזה לאו שבכללות, שהרי מפסוק זה למדו גם איסור שריפת עצי הקודש וניתוץ אבן מן ההיכל והמזבח, ועל לאו שבכללות אין לוקין, ותשובתו, דצריך לומר דכיון דאיסור כל אחד מפורש כקרא, אין זה נקרא לאו שבכללות, דהלאו קאי על כל חד וחד, ע"ש.) אך יש אשר השיבו כי האותיות פרחו עוד לפני שבירת הלוחות, ועל כן לא הייתה במעשיו של משה משום מחיקת השם. שהרי מעיקרא קרי להן "לחת העדות (ל"ב כ"ד) ולאחר שבירתם נקראו "לחת" סתם (שם י"ט)
ובדברים רבה י"ג י"ד איתא: זה שאמר הכתוב, "אל תבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז' ט'). ומי היה זה שכעס? משה, שנאמר "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות". אמר לו הקב"ה: הא משה! אתה מפיס חמתך בלוחות הברית! מבקש אתה שאפיג את חמתי, ואתה רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת. אמר לו: ומה יש לי לעשות? אמר ליה: לתת עליך קטדיקי (=עונש). אתה שברת אותן, ואתה מחליף אותן. הדא הוא דכתיב, "פסול לך שני לוחות אבנים [כראשונים]" (שמות ל"ד א'), וגו'. הרי שלפי מקור זה חטא משה בשבירתו את הלוחות, מתוך כעסו, ונתחייב לתקן את מעשיו במעשה הלוחות השניים. וזה שאמר הכתוב אחרי שאמר לו ה' למשה "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" וכו' (שם ל"ד א'), "… ה' ה' קל רחום וחנון…" (שם ו'), כלומר: אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, וגו'.
אמנם בשבת פ"ו ע"ב איתא: תניא: משה שבר את הלוחות מדעתו. מאי דרש? אמר: ומה פסח שהוא אחת מתרי"ג מצוות אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות י"ב מ"ג), התורה כולה וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה, וכו'. הרי שברייתא זו מצדיקה את מעשהו של משה, הגם שהיה זה מתוך כעס, שהרי שקל בדעתו כי זו הדרך הנכונה, ומתוך כך שבר את הלוחות. ובתנחומא כי תשא, סי' ל"ו, מובאת דרשה זו משמו של ר' ישמעאל.
ואכן, בהרבה ממאמרי חז"ל מצינו הצדקה מלאה עוד יותר לשבירתם של הלוחות על ידי משה. שהרי בתנחומא שם איתא: הקב"ה אמר לו לשברן. ובהמשך דברי התנחומא מוצאים אנו ניסיון נוסף לסבר את האוזן להבנת מעשיו של משה, וזה לשונו: דבר אחר: למה שברן? כיוון שראה משה שנתחייבו [ישראל] כליה, ביקש עלילה להצילן. אמר: כתוב בלוחות, "זובח לאלקים יחרם" (שמות כ"ב י"ט) [אף שאין זה פסוק בלוחות, משמעותו שווה היא למה דאיתא שם "לא תעבדם"]. אמר: הריני משברן ואמר לו להקב"ה: עד עכשיו לא היו יודעין עונש עבודה זרה, שאילולי כן לא היו עושין, וגו'. וביתר פירוט במדרש רבה כי תשא מ"ז ט': דבר אחר: אמר משה לפני הקב"ה: למה אתה כועס עליהם. לא שעשו [=שלא יעשו] עבודת ככבים לא צויתם. אמר לו הקב"ה: בדיבור שני לא אמרתי "לא יהיה לך…"? אמר לפני [משה]: לא צוית אותם, לי צוית. שמא אמרת להם "לא יהיה לכם"- לי ציוית, אם עשיתי עבודת כוכבים, "מחני נא מספרך…" (שמות ל"ב ל"ב), וכו'.
זאת אף דעתו של ר' מאיר בילקוט שמעוני סי' שצ"ג: שנצטווה לשבור הלוחות, ובמדרש חסירות ויתירות דרשו מן הכתיב "מידו"- בכתיב חסר- ללמדך שהי"ד הגדולה [כלומר הקב"ה] רמזה לו שישבור וכו'.
ויש אשר פירשו, לא שנצטווה משה לשברן, אלא שנאלץ בעל כורחו לעשות כן. וכפי שמצינו בפרקי דר' אליעזר פרק מ"ז, וזה לשונו: לקח משה את הלוחות והיה יורד, והיו הכתבים סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל (ראה שמות ל"ב י"ט), ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצא כתב [הלוחות] כבד על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות, והשליכן מידו ונשברו, שנאמר, "וישבר אתם תחת ההר" (שם). (ואולם לפי פשוטו של מקרא משמע ששבר אותם מדעתו, כפי שדרשו בשבת שם. וכן משמע מן התנחומא כי תשא סי' כ"ו.)
וכן הוא בתנחומא עקב סי' י"א, ששם מצינו נימוק נוסף למעשהו של משה, דאיתא שם: על מה [כלומר למה] שברן? על שפרח הכתב מעליהם, ולפיכך שברן… משל למה הדבר דומה? לדואר [לדוור] שהיה מהלך ופרוזדגייה [צ"ל: פרוזדגמא: צווים] בידו ליכנס [=להכניס] למדינה. ועבר בתוך הנהר ונפלו הכתובים לתוך המים ונימוחו האותיות. מה עשה אותו הדוור? קרען [לכתבים הללו], שנאמר, "וארא והנה חטאתם לה' אלקים, [ואתפש בשני הלוחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם]" (דברים ט' ט"ז-י"ז), וכו'.
וממשיך המדרש שם: ר' יונתן בשם ר' יוסי הלוחות היו מבקשים לפרוח, והיה משה תופשן, דכתיב, "ואתפש בשני ידי" וכו'… כלומר ניסה משה להחזיק בהם ולא יכול היה… תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרא בשם ר' יהודה בי ר' סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן. כיוון שפרח הכתב, כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו. (ובדומה לזה מה שראינו לעיל בפרקי דר' אליעזר.) ויש אשר חיזקו פרשנות זו על ידי כך שדייקו בפסוקים. שהרי בפרק ל"ב פסוק ט"ו כתוב, "ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו…" וגו', והרי שנוסח תפילת העמידה של שחרית לשבת: ושני לחות אבנים הוריד בידו… וגו', כלומר קלים היו עד כי יכול היה לשאת אותם ביד אחת. ואילו כאשר ראה את העגל והמחולות נאמר: "וישלך מידיו"- לפי הקרי-, הוי אומר שאפילו בשתי ידיו לא יכול היה לסובלן, (רבינו בחיי לפסוק ט"ו שם). (וראה מה שהביא בעל מגדים חדשים לר' דוד יואל וייס, לשמות ל"ב י"ט, ירושלים תשפ"ג, עמ' תתקי"ז, משמם של בעל הרוקח ורב סעדיה גאון, וראה בהמשך דבריו שם.)
ועוד מצינו בירושלמי תענית ד' ה' מחלוקת חכמים בטעם שבירתם של הלוחות: "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר"- תני ר' ישמעאל: הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר, "וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת" (שמות ל"ד א'). "אשר שברת"- אמר לו [הקב"ה]: יפה עשית ששברת. (דרש: אשר כאשרי ששברת.) ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלוחות היו אורכן ו' טפחים ורוחבן ג'. והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. כיוון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו [כלומר, מן הקב"ה]. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר, "ולכל היד החזקה" (דברים ל"ד י"ב). ייא [יהא] שלמא על ידא דגברת עליה מנאי, (הקב"ה משבחו ואומר: יהא שלמא ליד דגברת יותר ממני. ראה בקרבן העדה שם.) וגו'. הרי שנאבק משה כביכול כנגד הקב"ה להציל את הלוחות. וכתב הרב ישכר תמר בעלי תמר לירושלמי תענית עמ' שפ"ה, על זה שמשה נאבק עם הקב"ה להמשיך להחזיק את הלוחות בידו: מה נורא הרעיון הזה ומה נשגב. שבזמן שצפויה הסכנה לאומה לחטוף התורה ממנה, נאבק משה רבינו אף עם הקב"ה כביכול ואינו נותן להקב"ה לחטוף התורה… ובהיאבקו חוטף הלוחות מידו של הקב"ה, שכרועה נאמן ידע שאין ישראל אומה אלא בתורה… וכו'. ועל כן זכה משה לקרני הוד. כדאיתא בשמות רבה מ"ז ו'; אמר ר' ברכיה הכהן בשם ר' שמואל, שמטפחיים אלה שאחז בהם משה רבינו, זכה לקרני הוד, דכתיב "וקרן עור פניו" (שמות ל"ד ל"ה). ובירושלמי ברכות א' א': כמין תרין דקורנין דנהור. (וראה בעלי תמר לירושלמי ברכות ע"ח ח'.) וזה שפייט הפייטן בתפילת העמידה של שחרית בשבת:
ישמח משה במתנת ידו
כי עבד נאמן קראת לו
כליל תפארת בראשו נתת
בעמדו לפניך על הר סיני
ושני לחת אבנים הוריד בידו
וכתוב בהם שמירת שבת.
הרי שבלוחות שניים מדובר. ששם נאמר, "שמור את יום השבת" (דברים ה' י"ד), לעומת "זכור" שבלוחות ראשונים (שמות י"ט ח'). ואז שוב "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדות ביד משה ברדתו מן ההר…" (שם ל"ד כ"ט), כלומר ששוב היו לחת העדות, המלאים בידו היחידה, שקל היה לו לסבלן כי האותיות סבלו אותם ואותו. ואז זכה משה לקרני הוד, שנקראים כאן כליל תפארת.
ראינו, אם כן, כיצד רבותינו פירשו בפרשנויות שונות את עניין שבירת הלוחות, החל מהאשמה כנגד משה שחטא והוצרך לכפר על מעשיו ב"תיקון" הלוחות השניים והם אלה אשר זיכו אותו מאחריות, כי עם שפרחו האותיות לא יכול היה לסבול את הלוחות, עד שנפלו מידיו. ועוד כי יש אשר הגדילו לעשות בתיאורם את מאבקו העיקש להחזיק בהם לטובת עם ישראל, ורק בהכרעתו של הקב"ה נצטווה לשברם.
פרשנויות כה שונות אלה מגלות לנו כמה קשה לפעמים להכריע בין המותר והאסור, בין המצוה והחטא. ובמנחות צ"ו ע"א-ע"ב איתא: "אשר שברת- ושמת בארון" (דברים י' ב')- תני ר' יוסף: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון… אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב, "אשר שברת", אמר לו הקב"ה: יישר כחך ששברת. אך ברור שלכתחילה לפי כל הדעות עדיף היה לא להגיע לשבירתם של הלוחות, ורק החטא הוא שגרם.
גם אנו בעת הזאת נמצאים במבוכה גדולה, כאלו אשר מברכים על השינויים המוצעים על ידי הממשלה, וכאלו אשר רואים בהם משום קללה ואסון. ויהי רצון שהתבונה תגבר להכריע בין ההפכים, ולא נגיע לשבירת לוחות, אלא נצעד יחד בהסכמה בדרכי יושר ובאחדות דעים. אמכי"ר.
