שבת אחים לחוד

הציונות הדתית שוברת לכיוון החרדיות. התורה דוחקת את מקומה של העבודה, הבדלנות מאפילה על הדיאלוג וההפרדה בין בנים לבנות בתנועת בני עקיבא ובחינוך הדתי מחליפה את מודל החברה המעורבת. החרד"לים מסבירים את השינוי בפלורליזם מבורך. המתונים מאוימים וקוראים לצאת למלחמה. זו כבר לא אותה כיפה

ורד קלנר , סופשבוע
19/11/2004 0:37

 

כותרות העיתונים לא מצליחות להסתיר את תדהמתן: בנינו היקרים, יפי הבלורית והכיפה הסרוגה, מאיימים עלינו, מי ברמיזה ומי בהתרסה, בשבירת הכלים. אחרי עשרות שנים של נאמנות כמעט עיוורת לצה"ל ולמדינה, מבהירים צעירי הציונות הדתית שהמשולש החינוכי הידוע, עם ישראל/תורת ישראל/ארץ ישראל, רחוק מלהיות משולש שווה צלעות. כי עם כל הכבוד לעם ישראל והגנרלים שלו, התורה והאדמה חשובות קצת יותר. וזהו רק קצה הקרחון. הצ'ופצ'יק שמגיע לעמודים הראשונים.

תפיחת הלגיטימציה לסרבנות והעורף הרבני המסיבי שהיא זוכה לו, הם בעצם השיא בתהליך מתמשך שעובר על הציונות הדתית זה 30 שנה. תהליך איטי והדרגתי, שרק מבט על מרוחק חושף את עוצמתו. תהליך שבו הציונות הדתית, התנועה שתמצית חייה היתה הדיאלקטיקה בין חול וקודש, מסורת ומודרניות, תורה ועבודה, הולכת ומתבדלת ומוותרת למעשה על מקומה כגשר להידברות או הסופר גלו שמחזיק את חלקי החברה הישראלית.

קצת קשה לראות את זה בהתחלה, כי רוב חובשי הכיפות הסרוגות הם עדיין שותפים מלאים לסדר היום הישראלי, אבל מבט חודר יותר מגלה שהשוליים של הציונות הדתית, המכונים לא פעם חרד"לים (חרדים דתיים לאומיים), הולכים ומתרחבים, משתלטים על עמדות מפתח ומקדמים את תפישת העולם המסתגרת שלהם גם בלב לבה של הציונות הדתית.

זה לא רק קוטר הכיפה, שכמעט הכפיל את עצמו. זו השקפת עולם סדורה, שמזלזלת ברוב הערכים שהציונות הדתית נהגה להתגאות בהם. שביל הזהב, שפעם סימל מתינות מסבירת פנים, נתפש בעיניהם כפשרנות חפיפניקית.

היכולת לשלב לימוד מקורות מסורתיים עם ביקורתיות מדעית היא היום כמעט כפירה. שילוב של תורה ומצוות עם עמל כפיים הוא כבר ברירת מחדל שאפשר לסבול אותה מטעמי פרנסה, אבל האידאל, כמו בחברה החרדית, הוא העילוי בלימוד תורה.

המאמץ לחנך לרתיעה מחומרנות פינה את מקומו לאובססיית צניעות חסרת תקדים. והסמרטוט האדום של כל זה הוא מודל החברה המעורבת. מי שגדל בבני עקיבא, תנועת הדגל של הציונות הדתית, לפני 50 שנה, רקד הורה במעגלים מעורבים. מי שהצטרף לבני עקיבא לפני 25 שנה, כבר רקד בנפרד, אבל התווכח בפעולות ויצא למסעות ביחד. היום גם זה לא בטוח.

יותר מעשירית מסניפי בני עקיבא הם נפרדים, וכל האחרים מקרטעים בניסיון לעצור את נחשול ההתחרד"לות, שמונהג, במקרה או שלא במקרה, על ידי אותם רבנים שבשבועות האחרונים רקמו את שטיח הלגיטימציה של הסרבנות לפינוי יישובים יהודיים. ברוכים הבאים לפוסט ציונות דתית.

איך זה קרה? לציונות הדתית נמאס להתנצל ולהתפתל, אז היא החליטה לשבור ימינה: כמו שמפעל ההתנחלויות נולד כדי להוכיח שהציונות הדתית היא ציונית ומגשימה לא פחות מההתיישבות העובדת, כך יישור הקו עם דקדקני ההלכה נועד להוכיח שהיא תורנית לא פחות מהחרדים.

אם פעם חובשי הכיפות הסרוגות נהגו להשוויץ שבמקום לרוץ עם כל שאלה לרב, הם יודעים לפתוח ספרי הלכה בעצמם, היום רבים מהם מחזרים אחרי רבנים כמו שוטה הכפר באגדה חסידית. גם המפד"ל נסחפה עם הטרנד ויצרה לה מועצת חכמי תורה משלה, עם מכתבי איומים ואולטימטומים כמיטב המסורת החרדית.

צעירי הציונות הדתית ממשיכים לפקוד את ספסלי האוניברסיטה, אבל המסלול האקדמי הוא כבר לא משהו להתגאות בו. מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך ובני עקיבא כבר מזמן נכנעו ללחצים. בשם האחדות המלכדת הם עיגלו פינות, הרחיבו שורות. העיקר שבנינו המתחרד"לים יהיו מרוצים. שימשיכו להצביע מפד"ל.

הקיבוץ הדתי או מרכז הרב

"יש קו ישיר של הפרדה בין בנים לבנות, זלזול באקדמיה, זלזול במעמד האישה וזלזול בכל דבר מודרני, אפילו בטכנולוגיה", אומר משה (קינלי) טור-פז, דוקטורנט להיסטוריה ויושב ראש תנועת נאמני תורה ועבודה, שמנסה להיאבק בהתחרד"לות. "זו גישה של'חדש אסור מהתורה', אבל בגרסה הציונית-דתית שלה. במקום להתגאות בדרך של תורה ומדע, תלמוד תורה ודרך ארץ, אנשים בכלל לא מבינים על מה אנחנו מדברים. השפה היום עוסקת באורך השרוולים ובהפרדה".

"אם לא נעשה שום דבר, זה סופה של הציונות הדתית", מתריע גם שמוליק שטח, מורה לגמרא וסגן מנהל תיכון דתי בגוש דן, פעיל בנאמני תורה ועבודה. "למה שילד דתי, שלא ראה בנות בבית ספר, בבני עקיבא ובצבא, יסכים לשבת ליד בנות באוניברסיטה? ילד כזה גדל להיות מבוגר מנותק. בתהליך של עוד 20 שנה, הציונות הדתית כמו שאנחנו מכירים אותה פשוט תתחסל".

הדוגמאות הבולטות מגיעות מגזרת בני עקיבא, תנועת הנוער שממנה צמחו גם ישיבות ואולפנות ושהפכה לפס הייצור המרכזי של מנהיגי הציונות הדתית, מפרופ' אביעזר רביצקי המימדניק ועד הרב חיים דרוקמן, מקודקודי המפד"ל.

אם לפני 20 שנה נעמדה הנהלת התנועה על רגליה האחוריות וסילקה משורותיה את סניף הרובע היהודי רק מפני שדרש לקיים פעולות נפרדות לבנים ולבנות, היום לא רק שיש סניפים שמתנהלים באופן רשמי כסניפים חד מיניים, גם חלק משמעותי של הפעילויות הארציות התיישרו לפי צו השעה.

כך גם אפילו הסמינריונים, שלושה ימים של שיחות נוקבות שאמור להתגבש בהם ה"אני מאמין" של חניכי התנועה.

יעל שרייבר, חניכת שבט "לביא" בסניף מרכז ירושלים, יצאה לסמינריון כזה לפני פחות משנה. העובדה שפעילות הסמינריון התנהלה תוך הפרדה בין בנים ובנות לא הפתיעה אותה יותר מדי, אבל כשאחד המדריכים העיר לה ולחבריה לשולחן האוכל שאסור לשבת ביחד גם בשעת הארוחה, זה כבר טלטל אותה מאדישותה. "בני עקיבא זה בני עקיבא", היא אומרת. "יש מספיק תנועות נפרדות, אז מי שזה לא מתאים לו יכול ללכת אליהן".

"אלה דברים שלא העלינו על דעתנו", מוסיף ד"ר אבינועם רוזנק, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית שילדיו בבני עקיבא. "אצל בתי זה הגיע לשיא, כשעלתה הצעה להפריד בין אוטובוס מדריכות לאוטובוס מדריכים. כשהבת שלי שמעה זאת, היא התעקשה לשבת באוטובוס של הבנים, וכשהיה צריך להתחלק לעדות (קבוצות – ו.ק), אחד המדריכים ביקש שלא תצטרף כי יש לה השפעה רוחנית שלילית. למה? כי היא ישבה עם בנים".

גם צוות הווי ירושלים של בני עקיבא, חבורת זמר שייסד גלעד לרר לפני 20 שנה בערך, שילם מחיר על פתיחותו. הצוות שנמנע מלתת תפקידי סולו לבנות, אבל הקפיד על הרמוניה קולית משותפת, נדחק עם השנים לשוליים. ארגונים ומוסדות בכל הארץ הזמינו את הצוות להופעות, אבל דווקא מוסדותיה הרשמיים של בני עקיבא הפנו לו עורף, עד שנסגר תחת התירוץ הנוח: בעיה תקציבית.

זה התחיל ב-2002, כשהצוות הוזמן להופיע במחנות הקיץ של התנועה, אבל בהרכב "בנים בלבד!". לרר התעקש על הופעה מעורבת במתכונת הרגילה, וההופעות בוטלו. בפתיחת הוועידה העולמית של בני עקיבא, הסיפור חזר על עצמו. הפעם ההורים התערבו. "הרגשתי כאילו אנחנו שולחים את הילדים שלנו לתנועת נוער שאין לנו מושג מה הערכים שלה", אומרת אושרית רפלד, שבתה היתה חברת הצוות.

"ניסינו לדבר עם זבולון אורלב, איימנו שנבוא להפגין מול הוועידה, כתבנו מכתב ל'הצופה', בסופו של דבר אורלב בא עם מין פשרה: הם הופיעו בבית הנשיא, אבל לא בטקס הרשמי". בט "ו בשבט העדיפה הנהלת בני עקיבא לעקוף את הבעיה, ובניגוד למסורת ארוכת שנים, צוות הווי כלל לא הוזמן להופיע באירוע ההתכנסות שאחרי מבצע הנטיעות.

"החלטתי לארגן פגישה בבית", מספרת רפלד, "שאליה הזמנתי את מזכ"ל בני עקיבא, איתן מור-יוסף, מנהלי בתי ספר מירושלים ומספר רבנים. ניסינו ללבן את הנושא, אבל בשורה התחתונה מרחו אותנו. אמרו לנו שמתוך 2,000 חניכים שנרשמו לנטיעות, ל-400 יש בעיה עם הופעה של צוות מעורב. שום דבר לא קרה מאז, וצוות ההווי יובש".

 

חזית ראשונה: בני עקיבא

"גם בזמני היו מלחמות והתחרדות", נזכר רוזנק בתנועה של נעוריו, "אבל המנגנון בראש בני עקיבא הגיע מהקיבוץ הדתי, שנלחם בתופעות כאלו. אנחנו ידענו שמזכ"ל התנועה איתנו. אבל בינתיים הקיבוץ הדתי הפסיד במערכה לטובת ישיבת מרכז הרב".

לא רק מרכז הרב. את מגמת ההתחרד"לות מובילה היום ישיבת הר המור, בראשות הרב צבי טאו, שהתפצלה ממרכז הרב ב-97'. הוויכוח המכונן בין טאו לרב אברהם שפירא, שניהם תלמידים מובהקים של הרב צבי יהודה קוק, הוא כמובן סמלי. שפירא רצה לטפח מסלול לקבלת תעודת הוראה בתוך מסדרונות הישיבה. טאו מחה וטרק את הדלת מאחוריו. בישיבה שלו לא ייכנס אפילו קיסם חולין.

"זו מלחמה", מכריז ד"ר אמנון שפירא, איש הקיבוץ הדתי ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר. "הישיבות האלו מנסות להשתלט על בני עקיבא בכוחניות. איך? מספיק שיהיו רק כמה עשרות ר"מים (רבנים מחנכים – ו.ק) בישיבות התיכוניות, כדי שהם יקבעו איך ייראה הדור הבא".

בניגוד לגמגומים של מזכ"לי בני עקיבא בשנים האחרונות, שפירא מחזיק בעמדה שחברה מעורבת היא ערך בפני עצמו, ולא איזה עניין טכני שצריך לסתום את האף ולחיות איתו. "חברה מעורבת מלכתחילה", הוא קורא לזה. "אם היה ויכוח זה היה בסדר", הוא ממשיך, "אבל יש פה קבוצה שמנסה להשתלט על הציונות הדתית בכוח. כמו החרדיות, היא אינה פתוחה לדיאלוג. זה מנוגד לכל דבר יהודי. העולם הדתי מלא דיאלוגים. התלמוד מלא דיאלוגים. הכל פתוח לדיון. הבעיה עם העולם החרדי היא שיש לו אמת אחת, ואנשי ישיבת הר המור מנסים להשליט את התפישה הצרה הזו על הציונות הדתית. "לבני עקיבא יש תום נעורים. אז כשנכנס רכז הדרכה כזה, או קומונר כזה, כולם עם אג'נדה ברורה, אף אחד לא שם לב. אבל הגיע הזמן שההורים יתעוררו וייצאו למלחמה. אם אכפת להם מהבנים ומהנכדים שלהם, שייצאו למלחמה. שידרשו לדעת מי המדריכים של הילדים שלהם ומאיזו ישיבה הם באים. שישאלו את הילדים מה מעבירים בפעולות. שיקומו מהכורסה הנוחה שלהם וייצאו לעבודה, כי אם ההורים לא יזוזו, האנשים האלו יכרסמו בנו כמו סרטן, ויחלישו את הציונות הדתית".

אלעד פסל, מנהל ישיבת הר המור, סירב להתראיין ומסר: "מעבר ללימוד תורה וגידול תלמידי חכמים, אין לישיבת הר המור קשר לכלום".

מה שאמנון שפירא מכנה "נסיון השתלטות כוחני", הוא בעיני אחרים ויכוח אידאולוגי לגיטימי, שבו כל צד מתאמץ לעשות נפשות להשקפת עולמו. מצד אחד מתגודדים הגורמים המתונים בציונות הדתית, כמו הרב יובל שרלו, הרב צפניה דרורי ותנועת נאמני תורה ועבודה. בצד השני סוגרים שורות אנשי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה, עם תמיכה הולכת וגדלה בתוך מוסדות בני עקיבא.

"היום ישיבה מקבלת אוטונומיה להכין סמינריון מאל"ף ועד תי"ו", מסביר טור-פז. "מי שעושה זאת בשנים האחרונות אלו ישיבות שתומכות בהפרדה, כמו ישיבת שבי חברון, המכינה לחיים שנמצאת בהתנחלות עלי, ישיבות של הרב טאו ותלמידיו של הרב שלמה אבינר. יש הדרה מעמדות מפתח של כל מי שלא מתיישר עם הקו הנוכחי של בני עקיבא. אם אתה לא בחבר'ה אתה גם לא תוזמן להרצות".

לטענת נאמני תורה ועבודה, זה נובע מניסיון מכוון לנגוס במנגנון בני עקיבא ולנכס את מוסדותיו. הרי מי שהפרדה בין בנים ובנות כל כך חשובה לו, יכול היה למצוא בית בשתי תנועות הנוער שההפרדה היא בבסיס המצע האידאולוגי שלהן: תנועת עזרא הוותיקה ותנועת אריאל, אלא שרבים מעדיפים להסתפח לזרם המרכזי ולשנות אותו מבפנים.

 

פלורליזם או השתלטות

באופן מוזר, אחד הביטויים לכך הוא דווקא התנהלותה של תנועת אריאל, שנולדה מתוך בני עקיבא ומחקה בקפדנות את כל סממניה החיצוניים. עד לא מזמן היתה חולצת התנועה של אריאל זהה לחלוטין לזו של בני עקיבא (לאחרונה הם שינו קצת את הגוון), ומוזר יותר, שמות השבטים בתנועת אריאל הם העתק אחד לאחד של שמות השבטים בסניפי בני עקיבא.

"הם מחכים עד שבני עקיבא יכריזו את שם השבט החדש, ואז גונבים אותו", זועם שפירא. "אמנם אין לנו זכויות יוצרים על שמות השבטים של בני עקיבא, אבל זה נראה לי לא מוסרי שתנועה שמודרכת על ידי רבנים, תגנוב חולצות ושמות שבטים. זו חרפה. בושה לדת ובושה לרבנים. הם רוצים לטעון שהם בני עקיבא האמיתיים אלא שהם שודדים וליסטים לאור היום".

ליוסי ורדי, מזכ"ל אריאל, יש הסבר קצת שונה להעתקת השמות: "במוסדות החינוך כולם יודעים ששבט הרא"ה זה כיתות ח'-ט', אם נמציא שמות משלנו אף אחד לא יבין מה זה".

גם מוטי יוגב, אלוף משנה (מיל'), מזכ"ל בני עקיבא עד לפני שנתיים ומי שנחשב לתומך המרכזי בקו החרד"לי, לא מאמין שיש פה איזו קונספירציה להשתלטות על בני עקיבא. "נכון, בשנים האחרונות השתלבו בבני עקיבא יותר אנשים מעולם הישיבות המזוהה עם מרכז הרב", אומר יוגב, בעצמו בוגר הישיבה, "אבל זאת מפני שקודם לכן מי ששלט לא איפשר להם להיכנס".

יוגב רואה בקיום סניפי בני עקיבא נפרדים לצד סניפים מעורבים ביטוי לפלורליזם מבורך. הכרה טבעית בכך שציבור הציונות הדתית אינו עשוי מקשה אחת. "בני עקיבא היא תנועת נוער שדוגלת בשלמות העם, התורה והארץ, ואנחנו שואפים לחזק ערכים תורניים בתוכנו, ערכי הקדושה הצניעות והטוהרה. ה'מה' ברור. ה'איך', לא אני האדמו"ר, ואל לה לבני עקיבא להפוך לאדמו"ר הפוסק היחידי. לא בכל נושא צריך לתת תשובה חדה כתער".

אבל בעיני שפירא ונאמני תורה ועבודה, חברה מעורבת היא לא רק "איך" אלא ערך חינוכי. "יש ערך בכך שבני עקיבא תהיה מעורבת בחברה הישראלית כולה, וזה ממילא מחייב חיים בחברה מעורבת, כי הרי אין לנו רחוב נפרד לגברים ורחוב נפרד לנשים. אבל זה לא ערך אלא שיטה חינוכית. בבני עקיבא יש 70 אלף חניכים, ולא יעלה על הדעת שכולם יפעלו לפי הדיקטטורה של אמנון שפירא".

מה תחשוב אם סניף של בני עקיבא יבקש לערוך תפילה במתכונת בית הכנסת האורתודוקסי-שוויוני "שירה חדשה", שבחלק מהתפילות מאפשר לנשים לשמש שליחות ציבור?
"תראי, אנחנו נשאל את הרב חיים דרוקמן ונראה. אבל אם אני בעד לצרף חילונים לתנועה, כדי שבני עקיבא תאיר עליהם מאורה, אז בטח שאשמח אם עוד אנשים מעט מבולבלים יצטרפו. אבל בני עקיבא נדרשת לקבוע קו מרכזי".

ואם יקום סניף שיהיה בו גרעין נוכח שתומך בסרבנות משמאל, מה תגיד?
"אני אגיד: חברים, ידידים, לא בבני עקיבא".

ואם תתגבש קבוצה שתתמוך בסרבנות מימין, והרי אתה אחד הפעילים הבולטים נגד תוכנית ההתנתקות, גם להם תגיד: "לא בבני עקיבא"?
"אני אגיד להם: על סרבנות אי אפשר לבנות עם ומדינה. אבל אם חייל לא מסוגל באופן אישי לציית לפקודה, יכול להיות שהוא צריך לצאת מתפקידו. סרבנות מאורגנת?בשום אופן לא".

 

הפרדה גם בגבעת שמואל

יוגב וחבריו נשענים על הטענה שהם בעצם נענים לדרישת הלקוחות. "הדרישה להפרדה באה מלמטה", הוא מסביר. "הילדים האלו לומדים ברובם בכיתות נפרדות. בת שמגיעה למסגרת מעורבת לא מעזה לפתוח את הפה. לכן החלטנו לערוך פעילויות נפרדות בסמינריונים. רוב האוכלוסייה שלנו לומדת בנפרד, למה לכפות עליהם סמינריון מעורב?".

טור-פז כופר באיצטלת הפלורליזם של יוגב: "כל הגישה הזו, כאילו שזה מה שהנוער רוצה, זו פשוט התחמקות. מאיפה הנוער שומע את זה? מהמדריכים, מהרבנים בישיבה. אם ליוגב כל כך דחוף לכבד את דעת המיעוט בבני עקיבא, מדוע הוא אף פעם לא טרח לברר עם המיעוט משמאל איך הוא מרגיש כשהשבט שלו נוסע לשבת חיזוק בנצרים?".

גם טענתו של יוגב כאילו בני עקיבא בסך הכל נענית לדרישה מהשטח, היא לא לגמרי מדויקת. באתר השו"תים (שאלות ותשובות) של ישיבת בית אל, מעידים מדריכיו של שבט נפרד שהם כופים את עמדתם ההלכתית על החניכים. הם שואלים את הרב מה לעשות עם הפצרות החניכים שמבקשים פעילות מעורבת. וכך עונה להם הרב זלמן מלמד: "לא צריך לחפש היתרים ולא לשנות בגלל לחץ של החניכות, אלא לחנך אותם לצניעות ולהפרדה. ומדריכים שעומדים על שלהם מצליחים".

מדיניות ההפרדה לא מסתפקת בסניפי הפריפריה כמו נצרים וחברון. בתה של יהודית יונגמן-סעדון, פסיכולוגית חינוכית, שייכת לשבט מעפילים בסניף גבעת שמואל, מעוז הבורגנות הדתית בגוש דן. "הקומונרית של הסניף והמדריכים הזמינו את ההורים לישיבה", מספרת יונגמן-סעדון, "ואמרו לנו שמאחר שמדובר בשבט מאוד גדול, יותר ממאה ילדים, הם החליטו להפריד בין הבנים לבנות. לקח לי זמן להבין שמדברים על שבטים נפרדים ממש, עם תערוכה נפרדת בחודש הארגון, ובלי שום פעילות מעורבת. נפגשנו עם המזכ"ל, והוא נתן הנחיה לקומונרית ולרכז ההדרכה שמדי פעם יעשו פעולות משותפות, אבל זה לא קרה".

מור-יוסף, המזכ"ל הנוכחי, מנסה לרצות את כולם. גם לאכול את העוגה וגם לסדר לה הכשר מיוחד. סובביו טוענים שהוא לא מספיק חזק לעמוד מול הלחצים. "יש ויכוח", מודה מור-יוסף, "ויש מי שמנסה להשפיע מבפנים. אני לא אמנע זאת כל עוד הצדדים יודעים מהי השדרה המרכזית של בני עקיבא".

 

חזית שנייה: מערכת החינוך

במערכת החינוך חל תהליך מקביל. בעבר מי שביקש לילדיו חינוך תורני מוקפד, נאלץ לנטוש את הזרם הממלכתי-דתי. היום בתוך הגדר ניתן למצוא בתי ספר נפרדים לגמרי המסונפים לישיבות הסדר, ואפילו גני ילדים המתגאים במשרה החדשה: רב גן, סמכות רבנית שתרתיע את אחרון הפעוטות. התוצאה היא פיצול (או התפוררות) של המערכת הישנה. במקום בית ספר אחד ממלכתי-דתי, כל גוון ותת גוון מבקש לו מסגרת חינוכית משלו. יש מי שיכנה זאת, שוב, פלורליזם. יש מי שקורא לזה התבדלות או מסלול עוקף אינטגרציה.

בפתח תקווה, לדוגמה, היה בית ספר ממלכתי-דתי נחשב בשם "יבנה". עם השנים משך בית הספר גם אוכלוסייה פחות איכותית. הורים רבים החליטו שאלה לא החברים הנכונים לילדיהם, והקימו את "נעם פתח תקווה", בית ספר פרטי ותורני. אלו שגם נעם לא היה מספיק תורני עבורם, שלחו את הילדים ל"למרחב". הורה אחר ביקש להיפטר מהאינטגרציה לטובת בית ספר אליטיסטי מדעי והקים את "דעת מבינים". פרטי ומיוחס.

יבנה נאלץ להסתפק בשאריות, ומינוני האינטגרציה יצאו לגמרי מאיזון. הורים מודאגים, שדווקא דוגלים בזרם הממלכתי-דתי, הקימו את בית ספר השחר, ממלכתי-דתי ואינטגרטיבי, אבל תוך שמירה על מינונים. כל זה בפתח תקווה.

המאבק התגלגל לרמת גן. גם שם היה בית ספר ממלכתידתי מרכזי, "מורשת משה" שמו, בית ספר מעורב, אבל עם כיתות נפרדות, כמקובל ברבים מבתי הספר של המגזר. בשנה שעברה הוסב בית הספר הרא"ה לבית ספר לבנות בלבד, והוקם בית הספר שלום רק לבנים.

לדעת משה כהן, חבר ועד ההורים של בית ספר מורשת משה, הכל נובע ממאמציה של ישיבת רמת גן ליצור לעצמה מערכת חינוך עצמאית, בשליטה מלאה. ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא (בנו של הרב אברהם שפירא), סירב להתראיין לכתבה.

הבעיה, לדעת כהן, היא תקצוב הגחמות החינוכיות של שולי הציונות הדתית מכספי המסים של הזרם המרכזי. "אם הם היו שולחים את הילדים שלהם לחינוך מתבדל", הוא אומר, "אם הם לא היו מגייסים את המפד"ל לטובתם, אם הם לא היו מזרימים לעצמם מיליונים על חשבוננו, ואם הם לא היו מפיצים עד כמה הממלכתי-דתי מוצף בחילונים, אז הייתי אומר: שיערב להם. אבל זה לא המצב".

לדבריו, בעוד ילדיו במורשת משה לומדים בכיתות תקניות, בשאר בתי הספר בעיר לומדים ילדים בכיתות בנות 12-10 תלמידים . "זה בא על חשבון ההסעות שלנו. זה בא על חשבון השעות שאפשר היה לחלק בין כולנו. בהרא"ה לומדים כל יום עד שתיים וחצי. חלק מההורים התפתה לשלוח לשם את הבנות רק בגלל זה. כמו שבזמנו מעיין החינוך התורני של ש"ס משך אנשים, שאידאולוגית לא תמכו בעקרונות החינוך של ש"ס".

 

הרמב"ם היה רופא, איש מדע ואיש תורה

הפרדה בין בנים ובנות היא לא סלע המחלוקת היחיד. "אפשר לשאול למה לש"ס, למפד"ל ולאגודת ישראל יש זרמים עצמאיים, הרי לכולנו אותה תורה", מוסיף כהן. "אבל זו לא אותה תורה. בתוך הציונות הדתית יש שני זרמים שהולכים ומתרחקים".

דבריו של הרב יהושע קמפינסקי, מנהל תיכון הרא"ה, בעיתון "הצופה" הם דוגמה לכך. "חינוך תורני מאופיין קודם כל בכך שישנה הפרדה בין בנים לבנות", כתב קמפינסקי. "אופי הבן והבת שונה. כך קבע הקב"ה עם בריאת העולם בטבע האנושי. עצם חובת לימוד תורה נובעת מעצם טבעו של הבן הדורש התייחסות מיוחדת כדי להגיע לרמה תורנית. הבת יכולה להגיע לכך בדרכים אחרות". אולי על ידי אפיית חלות לשבת.

"בעיני", אומר כהן, "חינוך אידאלי מבוסס על פתיחות, על חשיפה של הילד בצורה מבוקרת למקום שלו בחברה הישראלית, ומתוך ההבדלים בינו ובין החרדים מצד אחד והחילונים מצד שני, תצמח הזהות האישית שלו. אנחנו מרשים לילדינו לראות טלוויזיה, לגלוש באינטרנט, ללכת לחוגים עם ילדים חילונים. אנחנו מטפחים בבתנו את ההרגשה שיש לה זכות ללמוד תורה וגמרא וללמוד באוניברסיטה. אנחנו לא משגעים אותה כל הזמן עם אורך השרוול, ולא מאמינים שבנות זקוקות לתוכנית לימודים ברמה אחרת מבנים".

ד"ר אליקים נסים, סגן ראש מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך, מודה שחלו שינויים גדולים בחינוך הממלכתי-דתי. לא רק בתי ספר תורניים כפופים היום למטריית המינהל, אפילו 40 בתי ספר של חב"ד מסתתרים בצלה. גם במשרד החינוך מסבירים את חדוות הפלורליזם בצורך "לתת מענה, כדי שכולם יישארו במסגרת הציונית-ממלכתית, ולא יפנו לזרם החרדי".

אפילו במחיר נגיסה באידאולוגיה של הציונות הדתית?
"אנחנו נותנים אוטונומיה חינוכית לבתי הספר. אם יש הורים שלא רוצים שהבנות ילמדו גמרא, לא נכריח אותם, ומי שרוצה שילמד. בחברה דמוקרטית שמדברים בה כל הזמן על זכויות הפרט, אין להורה זכות להחליט איך ומה ילמדו ילדיו?".

נאמני תורה ועבודה טוענים שהוויכוח החינוכי שם את הציונות הדתית בדיסוננס קשה: ברוב הבתים יש טלוויזיה, וצריכת תרבות חילונית אינה זרה, אבל את הילדים מחנכים רבנים שמטיפים לאורח חיים שונה לגמרי. "יכול להיות שיש בינינו מי שמעריצים רבנים", אומר טור-פז, "אבל בחיים הם לא ינהגו כמותם, ובלילה במיטה יתפללו שילדיהם לא ייצאו כמו הרבנים, וזה למרות שהם שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך של הר המור. הם רוצים חינוך ישיבתי, אבל מקווים שבכל הזאת הילד יהיה רופא או חוקר מצליח".

חנה קהת, המייסדת ויושבת הראש לשעבר של הארגון הפמיניסטי-אורתודוכסי "קולך", טוענת שכל זה בא לידי ביטוי גם ברתיעה הגדלה של החרד"לים מהאקדמיה. "לפני 17 שנה", היא מספרת, "קיבלתי כמעט ספרייה שלמה מחברתי שפנתה לכיוון מרכז הרב. כל הוויכוחים על השיטה החינוכית, כיצד ללמוד תנ"ך וגמרא? האם מותר לקרוא את הטקסט בעיניים שלי או רק מעיני חז"ל? הם חלק ממאבק שליטה על התודעה וצמצום החשיבה הביקורתית".

נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה, מסביר שהבועה התורנית נועדה להרחיק את הנוער הציוני-דתי מהוולגריות והאלימות שבחוץ. "זו כמובן טעות", הוא קובע. "אי אפשר לשבת בחממה או בבונקר, כי דווקא אז הפגיעה בתלמידים כשהם יוצאים החוצה תהיה איומה. צריך להסביר שהדרך להתחסן היא הכנסת חלק מהמחלה לגוף. אותו דבר בחינוך. צריך לחשוף את התלמיד, אבל בזהירות".

בשנים האחרונות מקיים קווה דיאלוג קבוע עם רבני הישיבות התיכוניות והאולפנות, שם הוא שומע את החשש ההולך וגובר של המחנכים מפני האוניברסיטה. גם שיטת לימוד הגמרא שפותחה בבר-אילן, שיטת רבדים, נדחתה על ידי רוב הישיבות, וכך גם תרגום התלמוד של עדין שטיינזלץ. "הם חוששים מהשחיקה", מבאר קווה. "מי יודע לאן שיטות הלימוד החדשות יובילו? העולם היהודי בנוי על סייגים של פחד: איך משמרים את האתמול ובונים את המחר. אז העולם החרדי ויתר ברובו על המחר. השאלה היא: האם זה מה שרוצים בישיבות הציונות הדתית, שהבחורים ילמדו תורה כל החיים? זו עצה לא ריאלית. הציונות הדתית בנויה על החיבור בין העולמות. הרמב"ם היה רופא, איש מדע ואיש תורה, והוא המודל של הציונות הדתית. הפחד לא יעזור".

אורות, אורות

השר זבולון אורלב מוצא בכל זה ברכה. "הקשת התרחבה", הוא אומר. "פעם המיינסטרים היה יותר רחב. היום יש בציונות הדתית מגוון גדול: מלימוד בחדר שכמעט לא עוסקים בו בלימודי חול ועד בית הספר 'דרור' בירושלים. פשוט גידלנו דור עם ביטחון עצמי, שמרשה לעצמו להגיע למקומות שלא העזנו בעבר. אז יש הקצנה דתית, ויש חובשי כיפות שמבלים בברים. מה שכן, נכון שהתופעות האלו נוגסות בזרם המרכזי. היום חובשי הכיפות הסרוגות כבר לא צריכים מטרייה, חישוקים והגנה של משפחת הציונות הדתית, וזה אגב מסביר גם למה לא מצביעים מפד"ל. גם המטרייה המפלגתית מיותרת בעיניהם".

הנינוחות שאורלב מקבל בה את כולם לא מרגיעה את טורפז, שמאמין שהגיע הזמן לתחום את גבולות הגזרה. "אותי מעסיקה האידאולוגיה", הוא אומר. "לדעתי, ההקצנה הדתית מונעת מהבנה לא נכונה של מה זה להיות דתי. זה ויכוח אידאולוגי".

הבעיה היא שרוב הרבנים, גם אלו שמתנגדים להקצנה דתית, לא ששים להרים את דגל החברה המעורבת בפומבי. זה הרי לא הדגל הכי ייצוגי בעולם. הרב יובל שרלו יוצא דופן. שרלו, חבר מליאת בני עקיבא, מדבר על "חברה צנועה מעורבת". " זו החברה הנכונה לחיות בה", הוא קובע . "כך חי עולם המבוגרים, ולכן ראוי לחנך את הנוער לחיים אלו".

שרלו טוען שיש לרכז את האנרגיה במפעלים הארציים של בני עקיבא. "הפרדה בין בנים ובנות בסמינריונים, זה חציית קווים", הוא אומר, "כי זו לא אותה תנועה. זו פדרציה של מיעוטים. אבל עמדתי העקבית היא ששאלת נפרד מול מעורב תופסת מקום נכבד מדי בבני עקיבא".

למה זה קורה?
"יש לי שתי תשובות. אחת צינית ואחת עמוקה. התשובה הצינית היא שהעיסוק בנושא הוא דרך לעסוק בתחומי עריות באיצטלה הלכתית. התשובה השנייה היא שזהו נושא מאוד מוגדר. כמו ארץ ישראל. אפשר לספור התנחלויות, אפשר למדוד אורך שרוול, אבל חסידות, אידאליזם ודרך ארץ הם לא דברים מדידים, ולכן יותר קשה להפוך אותם למסה חינוכית".

קהת מסבירה לאן ההפרדה עלולה להביא את הציונות הדתית: "אדם שיגדל בעולם של גברים בלבד, כמו שרבים מהרבנים רוצים, לא רק שיהיו לו בעיות תקשורת עם נשים, נשים יהפכו ל' אחר' בשבילו. זו מערכת ערכים שלמה שיוצרת הדרה והזרה של נשים ומקשה מאוד על יצירת הזדהות איתן".

אבל בשפת הרבנים ההפרדה וההקפדה על צניעות באות לשמור על כבוד האישה.
"התפישה הזו, שרואה באישה או אובייקט מיני שמנצלים אותו או מישהי שצריך להגן עליה באמצעות הרחקתה, מזכירה לי את אפגניסטן. לנו יש חינוך נאור שמלמד שגם נשים הן בני אדם ושצריך להתמודד עם היצר. תפישת הרבנים פוגעת גם באישה וגם בגבר. היא הופכת את הגבר לחלאה, ואת האישה לאובייקט מיני שמעורר חטאים".

יונגמן-סעדון רואה את הבעיה מתחת לבית: "במקום שהמפגש בין בנים ובנות ייעשה בסביבה מבוקרת כמו בני עקיבא, ההפרדה מפקירה את בני הנוער, שנפגשים ללא מסגרת וללא תוכן ועיסוקים, בעיקר בניסיון לעשות רושם זה על זה. העיסוק האובססיבי בצד המוחצן של הצניעות מחק את העיקר. מה, בנים לא יכולים לשמוע בת בלי להתגרות? שיתגברו על היצר. זה צריך להיות הכיוון החינוכי".

לדעת טור-פז, את פירותיה הבאושים של ההפרדה מתחילים להריח בגיל הנישואים. "אדם שגדל ללא קשר קבוע ויציב עם המין הנשי, יגיע לגיל הנישואים במצב בוסרי", הוא אומר. "הציונות הדתית מגדלת היום שני זנים של אנשים. נשים לומדות לימודי חול, נשים לומדות אצל גברים, אבל לא להפך. גבר שאף פעם לא שמע אישה אומרת משהו אינטליגנטי ביהדות, לא יידע להתייחס בכבוד לנשים. הפערים מתגלים בדייטים. מצד אחד בחורה משכילה עם תואר אקדמי, ובצד השני בחור שרוחב עולמו כרוחב שבע מסכתות תלמוד בבלי בעיון".

"יש בדיחה על מרכזניק שיוצא לדייט ולוקח מאבא שלו את האוטו", מספר שטח. "כשהוא יוצא מהחניה האבא צועק לו:'אורות, אורות'. והבן אומר: 'לקחתי'" ( ההסבר: "אורות" הוא כינויה של סדרת ספריו של הרב קוק, התפריט המרכזי בקוריקולום של ישיבת מרכז הרב).

וטור-פז מסכם: "אנו מגדלים חברה אוטיסטית. חסרת כישורי חיים. חסרת כישורי תקשורת. חסרת כישורי מקצוע. המאבק שלנו יקבע איך תיראה היהדות בשנים הבאות".