שבת סוף ספר במדבר
הפעם נעסוק לא בערבות מואב, אלא בערבות, קרי חוצות, בית-הכנסת ומצוותיו.
המגפה מתפשטת ומספר הנדבקים מאמיר. ההשלכות לכך מרובות הנה ומעלות שאלות הלכתיות רבות, וביניהן כללי ההתקהלות במקומות ציבוריים סגורים, שבין היתר נכללים בהם בתי הכנסיות שלנו. שהרי כאשר יצומצם מספר המתפללים בתוך תוכו של בית הכנסת, ירבו המניינים המתקיימים מחוצה להם, ברחובות שלפניהם ובמקומות פנויים אחרים, כאשר כמובן מקפידים על ריחוק בין המתפללים. ובמקרים אלה, שמקצת הקהל במספר קצוב מתפלל בפנים, וחלקו מבחוץ, תעלה השאלה כיצד העניין מותר ובאילו תנאים.
שהרי בגמרא במסכת ברכות ו' ע"ב מוצאים אנו כי:
אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: "סביב רשעים יתהלכון" ( תהילים י"ב ט') , [כלומר: רשעים הם אלה שהולכים- מתפללים סביב בית הכנסת ולא בתוכו]. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה [מחזיר פנים] לבי כנישתא. אבל מהדר אפיה לבי כנישתא, לית לן בה.
ואז ממשיכה הגמרא לספר על מי שהתפלל אחורי בית הכנסת. ולא החזיר פניו אליו. עבר אליהו בדמות סוחר ערבי ואמר לו שדומה הוא כמי שמתפלל לשתי רשויות (רש"י, שם) ושלף חרבו והרגו. רואים אנו ממעשה זה כמה חמור היה עניין זה בעיני חכמי התלמוד.
לא זו בלבד שאסרו חכמים להתפלל מאחורי בית הכנסת, אלא אף במיקום חלופי, במקום פנוי מעין שדה נחשב כבלתי הולם, וכדברי רב כהנא בברכות ל"ד סע"ב, דאמר: חציף מאן דמצלי בבקעתא וכו'…. ופירש רש"י שם: שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך וליבו נשבר (וראו תוספות שם, ד"ה חציף… וכו').
על פי מקורות אלה שהובאו ברמב"ם הלכות תפילה ה', ו' קבע השולחן ערוך, אורח חיים סימן צ' סעיף ה-ז בזה"ל:
לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת המלך וליבו נשבר… ולא אחורי בית הכנסת אם אינו מחזיר פניו לבית הכנסת. ואחורי בית הכנסת הוא הצד שהפתח פתוח בו, והוא היפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים. ויש מפרשים בהפך. וראוי לחוש לדברי שניהם. וגם כשמתפלל בשאר צדדים חוץ לבית הכנסת יש להחמיר שיחזיר פניו לבית הכנסת. וכל זה כשניכר שמחזיר אחוריו לבית הכנסת… וכו'.
כמה מורכבות ומבלבלות הן הוראות אלה, וכיצד נמצא ידינו ורגלינו בבית מדרש זה ומחוצה לו.
והנה על "מקום פרוץ" שאין להתפלל בו, כותב המשנה ברורה (אות י"ב): ובמקום שהוא מוקף מחיצות, אף על פי שאינו מקורה, שפיר דמי, והוא על פי השערי תשובה שם אות א', שהביא את דברי הברכי יוסף, הרי הוא החיד"א, "שכן מנהג פשוט בתוככי ירושלים עיר הקודש שהציבור מתפללין בבית הכנסת במקום שאינו מקורה, ורבנן במתיבתא מתפללין מנחה וערבית בחצרות בבתי מדרשות…" ולפי זה, רק אם המקום מגודר במחיצות, אין הוא בבחינת בקעתא דחציף על רב כהנא, ומותר להתפלל בו. וכך הוגדר מקום תפילה הראוי מחוץ לבית הכנסת.
ואילו באשר ל"אחורי בית הכנסת" שאין ראוי להתפלל בו, נחלקו האחרונים אם המדובר הוא אך ורק בשעה שהציבור מתפלל בתוכו, או אף כאשר אין בבית הכנסת אף מתפלל. (והובאה המחלוקת במשנה ברורה שם אות ט"ו) אלא שלעניינינו אין בכך נפקותה, שהרי הנידון דידן הוא בשעה שמקצת הציבור בפנים ומקצתו בחוץ. אלא שקבעו האחרונים שדין זה הוא דווקא כאשר הציבור שבפנים מתפלל תפילת שמונה עשרה ואף ה"חיצונים" בדא, וכך הכריע הבאר היטב שם אות ד', ובכך תצומצם תחולת הדין אך ורק לתפילת העמידה.
אלא שעדיין יקשה עלינו להבין כיצד נמקם אנו את אותו חלק מן הציבור הנמצא מחוץ לבית הכנסת כאשר חלקו האחר בתוכו, אף אם המדובר אך ורק בזמן אמירת העמידה. דהיינו כיצד נבין מהו עבורנו "אחורי בית הכנסת" כאשר שיטות שונות סותרות זו את זו.
אריכות דברים בנידון זה בבית יוסף (שם סימן י') וקיצור מסקנותיו אצל בעל כף החיים ( שם אות ל"ו). לא נביא את כל דבריהם שהרי הבאנו לעיל את סיכומם בשולחן ערוך שם, אלא שעל דברי השולחן ערוך שראו לחוש לשניהם נביא את דבריו של המגן אברהם שכתב ( שם אות י') : שלא יתפלל אלא במערב ויחזיר פניו לבית הכנסת.
אלא שעל כל האמור לעיל יש לנו עוד להוסיף את אשר הביא הבית יוסף שם. מדברי הרמב"ם בתשובתו ( שו"ת פאר הדור סי' ק"נ, מהדורת פריימן סי' י"ט, מהדורת בלוי סי' ר"צ) ומפאת חשיבותם של דבריו נביא אותם במלואם.
שאלה: יורנו רבנו, בית המדרש עומד לדרום בית הכנסת, כשמתפללין בו מחזירים פניהם לדרום, היינו לארץ ישראל, נמצאו אחוריהן לצפון דהיינו לבית הכנסת. זה הדבר אם הוא מותר או לא. אם הוא זה הדבר מותר, הקוראים לאותם המתפללים רשעים, מה דינם. ושאר חצרות שאינם בית המדרש שעומדות לדרום בית הכנסת, כשמתקבצין שם קהל במילה או בחתונה בדבר מצוה, יש להם להתפלל או לא. ואם יש הפרש בין יחיד לציבור, או לא. ילמדנו רבינו ושכרו כפול מן השמיים.
תשובה: כל החצרות הסמוכות לבית הכנסת שנמצא הכותל בינם ובין בית הכנסת, מותר להתפלל באותן החצרות, בין יחיד בין ציבור בין שיהיו פני המתפלל מכוונות כנגד כותל בית הכנסת, בין שיהיה כותל בית הכנסת כנגד אחוריו, ולא חלק אדם בזה מעולם, ולא עלה על לב חכם ששמענו שמעו שיש בזה שום איסור בעולם, דמימרא דרב הונא אינה אלא בבית הכנסת העומד לרחבה, ופנוי מכל סביביו, נמצא העומד אחורי בית הכנסת הזה ומתפלל ואחוריו לבית הכנסת מזלזל לבית הכנסת, והרי הוא כאותם שאמר בהם "אחוריהם אל היכל השם" ( יחזקאל ח' ט"ז) שהרי בית הכנסת עומד באמצע כמגדל (עיין תוספתא מגילה ג': כ"ד) וכל בית הכנסת מקדש הוא (ראה משנה מגילה ג': ג') אבל העומד בתוך ביתו ומתפלל כנגד ארץ ישראל כראוי, ואחוריו אל כותל ביתו שהוא כותל בית הכנסת, אין בזה זלזול, ולא יראה כמי שמחזיר פניו מכנגד ההיכל, שאין הדבר ניכר, וראיה לדבר המעשה שהביא על הדין מימרא דההוא גברא דהוה קא מצלי וכו', חלף ההוא חייטא, לשון אחר טייעא, חזייה וכו'. וכי בתוך ביתו היה עומד, אלא בדרך היה, בתוך הרחוב, ולפיכך כשעבר הערבי בדרך וראה אותו שהחזיר פניו כנגד ארץ ישראל (ראה משנה ברכות ד' ה') ונמצא אחוריו לבית הכנסת הרגו, וזה דבר פשוט וידוע לכל בכל מקום, החצרות סמוכות לבתי כנסיות והעם מתפללין שם לכל רוח שתהיה כנגד ארץ ישראל, וכל מי שחלק על זה מן התלמידים, ראוי להודיעו האמת שביארנו ואם עמד במחלוקתו ראוי לשתקו בנזיפה, ואם קרא בשם רשעים לאותם המתפללין בבתים אלו, אם קרא ליחיד ירד עימו עד לחייו (קידושין כ"ח ע"א, ב"מ ע"א ע"א) ואם לרבים קרא כך, או לאחד מתלמידי חכמים, הרי אותו הקורא בן נידוי, ואין בדברים אלו ספק ולא הכרע דעת אחרת. משה ב"ר מימון זצ"ל .
הרי שנדף לנו הבלבול וסרו לנו כל הספקות, ותפילותינו בחצרות בית ה' תתקבלנה לרצון. ובשולי הדברים עוד נוסיף כי אם נבצר מבן אדם להתפלל בציבור ישתדל ויתאמץ להתפלל באותה שעה שהציבור מתפלל בה דהרי איתא בברכות ז' ע"ב, ח' ע"א:
א"ל ר' יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי [למה לא באת לבית הכנסת להתפלל]? אמר ליה: לא יכילנא [שחלש כוחו מלבוא לבית הכנסת, מגן אברהם צ' ס"ק ט"ז] אמר ליה: לכנסי למר עשרה ליצלי [תאסוף עשרה אנשים לתפילה] אמר ליה: טריחא לי מלתא, [טרחה הוא לי הדבר]. ולימא ליה מר לשילוחא הצבורא בעידנא דמצלי ציבורא ליתי ולודעי למר [שיאמר לשליח ציבור להודיע לו מתי הוא מתפלל] אמר ליה: מאי כוליה האי? אמר ליה: דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי: מא דכתיב "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהילים ס"ט י"ד) – אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. וכן פסק השולחן ערוך. אורח חיים צ' ט': "שאם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת להתפלל בשעה שהצבור מתפללין…" וכו', כי כאמור, עת רצון היא לפניו ית', ומהעומדים בחצר בית ה' תעלנה תפילותינו לרצון.
