שישו ושמחו בשמחתה של ירושלים, פרשת במדבר תשפ"ב
ליום כ"ח באייר, שבימינו נקרא "יום ירושלים", ישנה היסטוריה מעניינת ומפותלת. כי בשלחן ערוך אורח חיים סי' תק"פ ב', קוראים אנו: בר"ח [באייר] מת שמואל הנביא וגו'. ידיעה זו היא חלק מרשימת תאריכים של ימי צום, המופיעה בכמה מספרי הראשונים. שבראשה כתוב (שם סעיף א'): אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו, וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתם בראש חודש יש מי שאומר שיתענו ביום הזה: וטוב שלא להשלים [כלומר: הצום] בראש חודש, וגו'. מקור הרשימה הוא במגילת תענית זוטא (שנספחה למגילת תענית), ואשר הובאה אצל כמה מהראשונים, כגון: ספר התניא סי' ס"ב ד"ה מצאתי; שיבלי הלקט סי' רע"ח; הלכות גדולות סי' י"ח, עמ' רל"ב- רל"ג: כלבו סי' ס"ג, וכו'. אומנם הראשונים נסתפקו בתוקפה ההלכתי של מגילה זו, וכתב בעל התניא (שם): נשאלו הגאונים על תעניות אלה והשיבו: לא ידענו מי תקנן, ולכן אין להתענות בראש חודש, וגו'. והבית יוסף (בסימן זה) כתב: לא ראיתי מעולם, ולא שמעתי מי שנהג להתענות בהם וגו'. ועל זה העיר המגן אברהם: אבל אני ראיתי שכתובים בספר מגילת תענית, ואם כן נתקנה בימי חכמי התלמוד בתוך דברי הספר הזה וגו'.
אך החכם יעב"ץ, בהגהותיו על מגילת תענית, כתב שהמגן אברהם שגה בזה, דפרק זה הוא הוספה על פי ההלכות גדולות, ולא מחכמי התלמוד וכו'.
והנה התברר כי מגילה זו כולה מארץ ישראל, ואלה אשר לא הכירוה, ולא הכירו את תעניותיה, הם אשר קיבלו תורתם מחכמי בבל, שאכן שם לא הכירו בהן ועל כן לא נהגו להתענות בהן. עניין זה נתבהר על ידי מציאתו של קטע מן הגניזה הקהירית, שפורסם על ידי פרופ' מרדכי מרגליות, בשנת תשל"ד. בספרו הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ובעמ' קמ"א שם קוראים אנו בזה הלשון: אלו הצומות שקבעו חכמים על ישראל להיות מתענין בהם בכל חודש ממה שנזכר בו, וכו'. אלא ששם (שורה 14) נאמר: בז' ועשרים בו [ופירושו סיוון!] מת שמואל הנביא וגו'. ואילו בקידוש ירחים לרבינו פנחס, מקור ארצישראלי קדום איתא: צום שמואל הנביא בעשרים ושבעה בו [סיוון!]. ראה מהדורת שטיין עמ' 237. ואולם פרופ' פליישר (בHUCA מ"ה, 1974, עמ' כ"ב) הביא פיוט קלירי, ששם נאמר:
תשבו ברואה [=שמואל] שקץ השעה/ לאספו בשלישי [סיוון] בעשרים ותשעה, וכו'.
אך העיר פליישר (שם עמ' ט"ז) שברוב המקורות איתא: כ"ט או כ"ח באייר. ונראה כי ישנן חילוקי מסורות בין ארץ ישראל לבבל. (וראה עוד בסדר רב עמרם גאון עמ' צ"א, ובמחזור ויטרי עמ' 229.)
יהא אשר יהא, נתקבלה המסורת שבשלחן ערוך שמתענין בכ"ח באייר, יום מותו של שמואל הנביא. ועל פיה נהגו אנשי ירושלים ללכת באותו יום לקברו של שמואל הנביא, הרי הוא ברמה בסמוך לירושלים, והיו מתענין ומתפללין כל אותו הלילה עד השכם בבוקר.
ואולם במאה הט"ז המושל הטורקי, איש עריץ ומרושע, גזר גזירה האוסרת על כניסתם של יהודים לאותו מקום, כי בינתיים נהפך הקבר למסגד. כמובן היה זה למגינת ליבם של יהודי המקום, באותה תקופה מצאנו פיוט מן הגניזה (כ"י אוקספורד 1268, 59 עמ' ב', ראה כתב העת ירושלים א/ב עמ' ע"ג), המקונן באותו היום, וזה לשונו:
ברוח נשברת
ועין ניגרת
ונפש מרה ונאנשה…
יום רוב הצרות אשר אפפונו
והמון המוצאות אשר מצאנונו…
יהי רצון ורחמים מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו
שתחון על שאריתנו
ותאמר די לצרותינו
ואל ימעטו לפניך תלאותינו
והשקיפה ממעון קדשך מן השמים
אל עם אשר באו באש ובמים…
על אף הגזירה הקשה הזאת, לא התייאשו יהודי המקום, ופנו פעם אחר פעם למושלים המקומיים בהציעם סכומים מכובדים בכדי לקבל רשות כניסה ל"מערה" ביום כ"ח באייר. ויש אשר נענתה בקשתם, עבור שלמונים כמובן- ומן העת אשר ניתן אישור כניסה, מצאנו קטע של פיוט (שם) השיר מביע את שמחתם של יהודי המקום. כי שם קוראים אנו בזה הלשון:
אשא קולי בתהילה
ותודה לקל ארימה
יום שזכיתי ברוב גילה
לעמוד במערת רמה.
אך כידוע נתגלגלו הדברים ועברה הרמה לרשותה של ממלכת ירדן, ונמנעה מאיתנו כל גישה ל"מערה". עד כי בחסדי ה' יתברך, דווקא בכ"ח באייר, נשתחררה ירושלים המזרחית, ושוב נפתחה הגישה לאותה מערה ברמה. ונוכל אנו לחזור ולשיר את אותו הפיוט ברינה ושמחה, אך בשינוי לשון, ונאמר:
נשא קולנו בתהלה
ותודה לקל נרימה
יום שזכינו ברוב גילה
לעמוד במערת הרמה
בירושלים הבירה.
וראוי גם ראוי יום זה להיות לנו לחג בישראל, ומעניין הדבר שהרמב"ם קיבל על עצמו לחוג יום חג דווקא בכ"ח באייר, וכפי שמסר לנו החיד"א בשם הגדולים שלו (עמ' 164), שכאשר הגיע אל הרמב"ם "ספר תורה מכתב ידו הקדוש [של] עזרא הסופר מהיר הכהן הגדול…" אשר בו הוא מצא "כל פרשיות כתובות וסתומות מכוונות [וקבע] שמחה ביום ההוא כל שנה ושנה הוא כ"ח לירח זיו [=אייר].
שחרורה של ירושלים, הר הבית ואף מערת הרמה, בוודאי אינו נופל בחשיבותו ממציאתו של הרמב"ם ועל כן ראוי הוא יום זה שכל ישראל יראה אותו כיום חג לאומי של שמחה, יום המבטל, לפי שעה, את האבלות של ספירת העומר (בדומה לל"ג בעומר), ובמקום להתפלל על דמם של תלמידי ר' עקיבא והרוגי מסעי הצלב, נשמח בשמחה מלאה על ירושלים בירת מדינתנו בהלל ובהודאה.

*פרופ' שולמית אליצור העירה לי שנשמט ממני לפי שעה את שכתבה על תאריך פטירתו של שמואל הנביא בספרה פיוטי רבי פנחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 696 שורה 18, וההערה לשורה זו , וכן שם עמ' 241-242.ועל התפילות שנאמרו על קברו של שמואל הנביא היא ציינה למש"כ מ' זיידל, "התפילות העתיקות על קבר שמואל הנביא" , ירושלים א' תש"ח, עמ' קל"ה-קל"ח, ש' אסף, "תפילות עתיקות על קבר שמואל הנביא", שם עמ' ע"א-ע"ג, רי"צ ורבלובסקי, "תפילות על קבר שמואל הנביא", ספונות ח', תשנ"ד, עמ' רל"ז-רנ"ג. וחן חן לה.