שלילת המחלוקת וברכת ההסכמה והאחדות, פרשת קרח, תשפ"ב
בתקופתנו זו רוויים אנו במחלוקות שונות, חלקן פוליטיות, חלקן אידיאולוגיות, ויש מהן דתיות או עדתיות. מחלוקות אלה יש בהן כוח הרסני המפלג את העם ומשסע אותו והמחליש את ההנהגה. וממילא אף פוגע בחוסנה הכלכלי והבטחוני של המדינה. ואף יש מחלוקות שביסודן המרכיב האישי, עניני יוקרה וגאווה, וברור הדבר שאסור שתופעות אלה יסכנו את העם והמדינה.
וכבר למדנו מן המקרא על הסכנה הגדולה של מחלוקות מעין אלה, שהרי בפרשתנו הוזהרנו, "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה" (במדבר י"ז ה'). ואכן כאשר קמו קרח וחבריו והתקהלו על משה ואהרן באמרם, "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז ג'), כוונתו של קרח ברורה הייתה לעקור את ההנהגה מידי משה ואהרן ולהעבירה אליו. אך משה לא דחה אותם מיד שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (שם פסוק כ"ה), כלומר משה הלך אל קרח וחבריו ותחילה ניסה לשכנע אותם לחזור מדרכם הרעה, אף כי לא הצליח. ולכן איתא בסנהדרין ק"י ע"א: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" – אמר ר' לוי: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר, "ולא יהיה כקרח וכעדתו…" (שם י"ז ה').
וכתב החתם סופר על ענין זה שאין מחזיקין במחלוקת, שאף על פי שדתן ואבירם מוחזקים היו כבעלי מחלוקת, ומעמידים אדם על חזקתו, ואם כן לא היה משה צריך בכלל לפנות אליהם, בכל זאת, "ויקם משה…", כי לגבי ענין מחלוקת "אין מחזיקין", כלומר אין חזקה, וצריך תמיד לנסות לפייס. וממילא גם יתפרש לפי פשוטו "אין מחזיקין"-אין נותנים למחלוקת להשתרש.
ואכן בשאילתות פרשת קרח, שאילתא קל"א, (ובמהדורת ש"ק מירסקי ס' קמ"ח, עמ' נ"ה) איתא: דאסיר להון לדבית ישראל למיעבד פלוגתא, דכיון דקיימי בפלוגתא אתו למיסנא אהדדי, ואמר רחמנא, "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט י"ז), ולא מיבעיא דזוטר בעי למיכף לרבה, אלא אפילו רבה מיבעי ליה למיכף לזוטא, דלא תהוי פלוגתא, דכתיב, "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם…" (שם) (תרגום: שאסור להם לבית ישראל לעשות מחלוקת, שכיוון שעומדים במחלוקת- באים לשנוא זה את זה ואמרה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", ואין צריך [לומר] שהקטן צריך לכפוף את עצמו בפני הגדול, אלא אפילו הגדול צריך לכפוף עצמו לקטן, שלא תהיה מחלוקת שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" וגו') ואמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, דכתיב, "ולא יהיה כקרח ועדתו…" (שם).
נראה דסבירא ליה לבעל השאילתות בטעמא דקרא דאיסור המחלוקת הוא משום סייג "לא תשנא". ועל כל פנים ברור שסבר שאיסור תורה הוא, אם מדאורייתא או מדרבנן. אך גדולה מזו שהאיסור אינו מוגבל למחלוקת על הכהונה, אלא חל הוא על הכלל שאסור לגרום לפילוג המביא לידי שנאה. עוד למדנו מדברי החתם סופר שבלשון "אין מחזיקין" מתפרש שאין נותנים למחלוקת להתמשך ולהשתרש.
אך הרמב"ם בספר המצוות שלו, שורש ה' כתב: והוא אמרם, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו", לא שיהיה כפשטיה דקרא בכהונה הזאת, ואולם האזהרה על זה היא נכללת תחת לאו שני כמו שאבאר במקומו, ואין שם דבר יתבאר לך הוא שלילה מן האזהרה זולת ענייני המאמר… וכו'. ובלא תעשה מ"ב ביאר כוונתו בצורה יותר מפורשת. בכתבו: והנה אמרו שכלל זה האזהרה מחלק דתי העיר כמנהגם וחלוק הקיבוצים, ואמרו "לא תתגודדו" (דברים י"ד א')- לא תעשו אגודות אגודות… וכן אמר בסנהדרין [ק"י ע"א, משמו של רב אשי]: המחזיק במחלוקת עובר בלאו, הוא גם על צד הדרש אמנם גופיה דקרא הוא זה המאמר שהאל יתברך מגיד כי מי שיחלוק ויערער על הכהונה במה שיבוא מן הזמן, לא ייענש כמו שנענש קרח, ואמנם יהיה כאשר דיבר ה' ביד משה (שם ה'), רוצה לומר הצטרע… וכו'.
אך הרמב"ן שם חלק עליו וכתב שהוא לאו גמור מן התורה (דהיינו לחלוק על הכהונה), ואף שענין זה של הצרעת הוא אכן אסמכתא בלבד. וכן בעל הלכות גדולות הביא איסור זה בין מאתיים שבעים ושבעה לאווים. וכמו כן גם הרי"ף והרא"ש הביאו כדין, אף שלא ברור אם כוונתם לאיסור דאורייתא או רק מדרבנן. ובאומר השכחה לר' ישעיה ברלין תמה על הרמב"ם והטור שלא הביאו לדינא, אפילו באיסור מדרבנן.
גם הסמ"ג לא תעשה קנ"ז, ורבינו יונה שער ג' נ"ח, סמ"ק קל"ב, חרדים אות מ"ב, כולם ראו אותו כאיסור מדאורייתא וכן כתב החפץ חיים בפתיחה אות י"ב, ובשמירת הלשון שער הזכירה פרק ט"ו דהגהה, דאף הראשונים שלא מנוה במנין תרי"ג, איסורו מדאורייתא, כיוון שיש על זה כמה פסוקים בתורה דמרמזים על עניין המחלוקת, דחמור יותר מאיסור חצי שיעור.
אכן בפרשנות המילים "ולא יהיה כקרח ועדתו" רואים אנו שתי גישות, א) ש"לא יהיה" היינו איסור לאו, וב) "לא יהיה" כהבטחה, אך לא כאיסור. ודומה ששתי השיטות תקפות הן, שאכן יש בכך הבטחה, אך גם אזהרה של איסור.
ועוד למדנו מדברי השאילתות שהגם שבדרך כלל אומרים רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול (ראה קידושין ל"ב ע"א, דעתו של רב חסדא, ודלא כדעתו של רב יוסף שם). במקום שהדבר עשוי למנוע או לחסל מחלוקת, כבודו אכן מחול (אחרונים).
הרשו לי להעיר הערה נוספת הקשורה במידה מסוימת לפרשתנו, וזה מתוך עניין אישי בלבד. כי לפני קרוב לשישים שנה, שימשתי כרב בעיר כלכתה שבהודו, ובהיותי שם, ואף בביקורים רבים לפני כן ולאחר מכן, התעניינתי והתעמקתי במקורות המקום ומצאתי אגדות מקבילות ומסקרנות בין מקורותינו ומקורותיהם. וכדוגמה אחת בלבד נביא את אשר נראה כקשור לפרשתנו. כי הנה בפרשת קרח מסופר על המחלוקת בין משה רבינו לבין קורח ועדתו. המחלוקת היתה למי שייך מקור הסמכות והשלטון. וידוע היטב סיומו של הסיפור, כיצד הארץ פתחה את פיה ונבלעו קורח ועדתו הרשעים, אשר באו לערער על מעמדם של משה ואהרון, ועונשם הוכיח את הלגיטימיות של מעמדם של משה ואהרון.
והנה האגדה ההודית מספרת שפעם הייתה מחלוקת בין ההינדואים והמוסלמים, למי האדנות על הארץ ובכדי לסתור את טענתם של המוסלמים, בא גורקנת, מייסד כת הקנפט של היוגים. התיישב על הקרקע, יחד עם כל נכסיו, וקרא לארץ להוכיח כי אכן טענתם של ההינדואים היא האמיתית. ומיד פתחה הארץ את פיה ובלעה אותו ואת כל נכסיו כליל, וזה בכדי להוכיח כי טענתו היא הצודקת. (ראה בספרו של H. A rose, A glossary of the tribes and castes of the Punjab and north west frontier province, , להור 1914: חלק ב' עמ' 400.)
אמנם, אגדה זו, עם כל דמיונה לסיפורו של קורח ועדתו, מסתיימת בצורה הפוכה, דהיינו שמי שהצדק איתו הוא אשר נבלע בארץ, ולא הייתה בליעה זו בגדר של עונש, אלא בגדר הוכחה לאמיתות טענתם של ההינדואים, שלהם השייכות העיקרית לארץ- והרי לנו גם הדמיון וגם ההיפוך בשתי התרבויות השונות והמרוחקות כל כך זו מזו.
אזהרה זו מפני המחלוקת היא לשעה ולדורות, ובוודאי היא לדור שלנו. ועל כן מצוה למשכוני נפשיה לסלק את המחלוקת מקרבנו, ולהגיע לדעות משותפות, וכך לא נהיה חס וחלילה, לא מן הבלועים ולא מן השרופים. אלא נהיה כולנו מבורכים באהבה ואחוה ושלום ורעות, וכלשון ברכת הנישואין שזכינו לברך השבוע, בחתונת בננו יהודה שיח' עם בחירת ליבו סרינה סימה שתח', ושמחתנו תהיה כשמחה הנשמעת בערי יהודה ובחוצות ירושלים , שמחת העם כולו. אכי"ר.
ד. שפרבר
