שמא מידת הדין עדיפה, פרשת פנחס תשפ"ד

העם מפולג במחלוקת עמוקה לגבי מהלך המלחמה. אלה סבורים שיש להגיע לידי הבנה עם אויבינו, אפילו אם יש צורך להפסיק את הלחימה לתקופה מסוימת, בכדי להגיע לשחרור שבויינו. ואלה אשר סבורים שיש להמשיך את הלחימה עד להשמדת האויב או לכל הפחות את ההנהגה שלו, וככל הנראה סבורים הם שאם הבסתו ישתחררו אף השבויים.

והנה בפרשתנו קוראים אנו, "וידבר ה' אל משה לאמר: צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם [בנכליהם אשר נכלו לכם]" (במדבר כ"ה ט"ז-י"ח). ובבמדבר רבה כ"א ד' איתא: "צרור את המדינים", למה? "כי צוררים הם לכם". מכאן אמרו חכמים: בא להרגך השכם להרגו….

ושם ה' איתא בהרחבה: אף על פי שכתבתי, "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ' י') – לאלו לא תעשה כן, "לא תדרש שלמם וטבתם" (דברים כ"ג ז') ["כל ימיך לעולם". נאמר על עמוני ומואבי].

אתה מוצא שמי שהוא עמהם במידת הרחמים, לבסוף בא לידי ביזיון, מלחמות וצרות. ואיזה? זה דוד. "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש" (שמואל ב' י' ב'). אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דבריי, אני כתבתי "לא תדרש שלמם וטובתם", ואתה עושה עמו גמילות חסד? "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז' ט"ז)… סוף בא לידי ביזיון- "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם… וישלחם" (שמואל ב' י' ד'). ובא לידי מלחמה… עם בני עמון… מי גרם לדוד כך? שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה "לא תדרש שלמם", לכך כתב "צרור את המדינים".

ועוד שם קוראים אנו: דבר אחר: "צרור את המדינים", לפי שכתבתי "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה" (דברים כ' י"ט)- לאלו לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהם, וכן אתה מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להילחם במואב… (אמר) אלישע (ליורם) מלך ישראל… המואבים בידיכם, "ונתן את מואב בידכם והכיתם" (מלכים ב' ג' י"ח-י"ט). אמרו לו: התורה אמרה "לא תשחית את עצה", ואתה אומר כן! אמר להם: על כל האומות ציווה דבר זה, וזו קלה ובזויה היא… וכו'.

ואף כי אין מלחמתנו כנגד המדינים ולא נגד בני עמון ומואב, אך מעשי אויבינו כמעשיהם, ואולי דינם כדינם. ואף כי לא באנו לפתור את המחלוקת, הראנו פנים שלפעמים מידת החסד אינה המידה הרצויה, אלא מידת הדין שנצטוינו בה. ותפילתינו שהקב"ה יאיר את עינינו בדרך הישרה.

ד. שפרבר