“שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה" (ישעיה ס"ו י') יום ירושלים כ"ח אייר, תשפ"ד
בתשל"ח זכיתי להוציא לאור את ספרו של אבא מורי, ר' שמואל שפרבר זצ"ל, בשם מאמרות, שבו ליקטתי מבחר ממאמריו השונים. ובראש הספר (עמ' 5-3) מאמר בשם "העיר שחוברה לה יחדיו", וכאן אביא חלקים ממנו (בהוספות אחדות ממני), הנוגעים לחג יום ירושלים:
אבא מרי [הכוונה לאביו של אבא, הגאון ר' דוד שפרבר זצ"ל], הרב הגאון נוחו עדן נוהג היה לעמוד בתפילה מתוך התאפקות יתירה, בלא תנועה ובלא תזוזה כל שהיא [ראו משנה ברורה סי' מ"ט אות ה', וראו של"ה ע"ו ע"א מסכת תמיד אות ע"א], והיה כורע בכריעות שתיקנו חכמים. אלא שבנוסף לכריעות אלה היה כופף קומתו פעם נוספת בתפילתו. [על העמידה והשחייה בתפילה ראו ספרו של א' ארליך, 'כל עצמותי תאמרנה'- השפה הלא מילולית של התפילה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 63-17.]
כשנשאל על מנהגו זה אמר: כך היא המידה, חייב אדם לעמוד באימה וביראה לפני קונו, כעבד העומד לפני רבו. אלא משמגיע אני להזכיר את ירושלים, הריני מתנועע ומתכופף קצת, לומר: מה יעשה אדם מישראל כשהוא מגיע לתפילת "בונה ירושלים", ונזכר כיצד העיר שחוברה לה יחדיו הייתה לעיר שחרבה- ולא תתכופף קומתו עליו?! מרצון או שלא מרצון מיד הוא שוחה בתפילתו, בבחינת "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" (איכה ג' כ').
מנהג זה היה לו בית אב. המהרי"ל [הלכות תפילה, מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תש"ו, ודרכי משה אורח חיים סי' קי"ג בשם המהרי"ל] רבן של קהילות אשכנז, היה כורע בברכת בונה ירושלים [וזה לשונו: כשהיה אומר "ולירושלים" וכן "בונה ירושלים" היה משתחווה למזרח], ומנהגו של מהרי"ל חוזר למהר"ם מרוטנבורג (שאלות ותשובות מהר"ם מרוטנבורג, [מהדורת י"ז כהנא, ח"א] סי' קנ"ב), [וראה בתשב"ץ סי' שט"ז, ובשו"ת מהר"ם מינץ, סי' פ"א, ובמקור חיים, לר"ח בכרך, סי' קי"ח], אלא שמהר"י קארו והרמ"א (שלחן ערוך אורח חיים קי"ג ג', והמגן אברהם שם ס"ק ג') [שכתב: הרי זה מגונה!] לא היתה דעתם נוחה ממנהג זה, והמגן אברהם [שם, כמעין פשרה] התיר לשחות מעט [כפי שכתב אף בסי' נ"א ס"ק ח'].
ברוך משנה עתים ומחליף את הזמנים, שהחיינו והגיענו לזמן הזה בו זיכרונה של ירושלים מביא לידי זקיפת קומתו של אדם מישראל ושל כנסת ישראל.
מאות בשנים עמדה ירושלים והמתינה לגאולתה, שתבוא על סיפוקה ותהיה למקום אשר בו יבחר ה'. [אך] לא כל השעות כשרות, שעה שעה ותפקידה. ולא עוד אלא שאין הקב"ה בוחר במלונו עד שתהא נפשם של ישראל עורגת ונכספת לעיר הבחירה. והדברים מאירים וברורים כנתינתם מסיני בתורה. כתוב בתורה, "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב ה'). דרשו חכמים בספרי [מהדורת רא"א פינקלשטיין, עמ' 127- 128]: דרוש על ידי נביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר, "לשכנו תדרשו ובאת שמה". דרוש ומצוא, ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר, "זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבא באהל ביתי (אם אעלה על ערש יצועי). אם אתן שנת לעיני (לעפעפי תנומה). עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב א'-ה').- אין הקב"ה עונה אלא למי שעינה ומשכן את נפשו למצוא מקום לה'.
בא וראה כמה התלבטו גדולי עולם, נביא ומלך, כשהיו יושבים ודורשים לשכנו של מקום. מסופר בשמואל א' י"ט י"ח, "ודוד ברח וימלט ויבוא אל שמואל הרמתה… וילך הוא ושמואל וישבו בניות". וכי מה ענין ניות אצל רמה?- כך שואלת ודורשת הגמרא (זבחים נ"ד ע"ב). אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם, למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה (רש"י שם). מזמן עיסוקם בסוגיית "לשכנו תדרשו" עוד נמשכו זמנים וגלגולי סיבות עד שנגלה להם "נויו של עולם", עד שזכה דוד וכבש את ירושלים ובנה את המזבח בהר המוריה, הר מיורא בחרדת קודש והוד קדומים, אשר בו בחר לשבתו.
היו זמנים ומנהגים לפיהם היו כורכים את הברכות והיו חותמים "מגן דוד ובונה ירושלים", "אלקי דוד ובונה ירושלים". [וראו אורי ארליך, תפילת העמידה של ימות החול, ירושלים תשע"ג, עמ' 200-188]. אין אנו נוהגים כן, אלא מייחדים ברכה לירושלים וברכה לצמיחת קרנו של דוד. ולא עוד אלא שאנו מקדימים ברכתה של ירושלים לברכתו של דוד. הלוואי ויהא זה לסימן טוב, שכשם שזכינו לראות בברכתה של ירושלים, כך נזכה לראות צמיחת קרנו של דוד משיח צדקנו שייגלה עלינו במהרה, אמן.
ד. שפרבר
