שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם (אבות ב' י"א) פרשת חקת, תשפ"א

בפרשת השבוע שעבר, פרשת קרח, נאמר "ותעצר המגפה" (במדבר י"ז י"ג). ודומה כי, ב"ה, אכן נעצרה מגפת הקורונה, על כל פנים אצלנו. ואולם מגיפה אחרת פוקדת אותנו, מגיפה קשה ומרה והיא מגפת השנאה. ואין שלווה בארמונותינו, כי בנוהג שבעולם גלגל החיים מעלה ומוריד, וכאשר אחד יורד השני עולה, אך לפעמים מי שהיה למעלה הוא במו עצמו מוריד את עצמו על ידי התנהגותו, וממילא אף מעלה את יריבו. והגורם העיקרי לטלטלה זו הוא הגאווה והאיבה. וכדאיתא בסנהדרין ק"ה ע"ב: תנא משום ר' שמעון בן אלעזר: … שנאה מבטלת שורה של גדולה. ולא זו בלבד אלא שהשונא את חבירו הרי הוא משופכי דמים (דרך ארץ רבה י"א). והוא שופך את דמיו שלו. ובשכתוב מחדש את דרשתו של רבא בנדרים נ"ה ע"א-ע"ב, על הפסוקים בבמדבר כ"א י"ח-כ', "… וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון"- כיון שעושה אדם עצמו כמדבר מופקר לכל [כלומר, משפיל את עצמו בענוה, ומוכן להתפשר בדברים מסוימים] גדולה נתנה לו מתנה. שנאמר "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו מתנה נחלו קל, שנאמר "וממתנה נחליאל" [שנוחל סמכות ומרות]. ואם הגביה את עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר "ונשקפה [מלשון: משקוף] על פני הישימון". ואם חוזר בו, הקב"ה מגביהו, שנאמר "כל גיא יינשא" (ישעיה מ' ד'), וגו'. אבל אם אינו חוזר בו- "כל הר וגבעה ישפלו… והרכסים לבקעה" (שם). ולמה? משום שהמישור הפך לעקוב, והיושר למעוות. כי הימים הם ימי מריבה. והנה חילוקי דעות בוויכוח תרבותי על יסוד מחלוקת אידיאולוגית ראויים וכשרים הם. אך מאבק כוחני ששורשו ברצון לעמוד על במת הגאווה והיוקרה, סופו לדרדר אל מעמקי הישימון, וכלשון הגמרא בערובין נ"ד ע"א, שאם: מגיס לבו, הקב"ה משפילו, שנאמר "ומבמות הגיא". (והשוה מדרש תהילים ה' א'.) וכאשר שמענו את הדיון הרועש והסוער בכנסת ישראל ערב טקס ההשבעה, עתה ידענו חרפתנו ובושתנו וכלימתנו (על פי תהילים ס"ט כ'), כי "שנאיך ילבשו בשת" (איוב ח' כ"ב).

והנה בערב שבת פרשת חקת קבעו חכמינו יום צום. וכלשונו של ספר תניא סוף סי' נ"ח (ושבלי הלקט סי' רס"ג), "ביום שישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות. שבאותו היום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת [בשנת 1239]. ולא קבעו אותו בימי החודש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, "זאת חקת התורה" מתרגמינן "דא גזירת אורייתא", (ומובא במגן אברהם סוף סימן תק"נ). וכעת שכאילו ביטלו מצות עשה מפורשת שבתורה ד"לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט י"ז), ולא רק בליבם אלא ברעש גדול, על אחת כמה וכמה שראוי להתענות ולבקש סליחה ומחילה.

היו עוד כמה סיבות שונות של מאורעות קשים לקיום יום צום זה, כי הייתה זו תקופה שבה הוכפלו הצרות. (ראה לדוגמה בספרו של א' הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים תשל"א, עמ' מ"ז ואילך. ש"ח קוק, כתבים ח"ב, עמ' 173 ואילך, ומועד לכל חי, מאת ר' חיים פאלאג'י, ז' א', וכו'.) אבל המעניין במיוחד הוא מה שמצאנו משמו של ר' הלל ב"ר שמואל מוורונה (המאה הי"ד), שהיה תלמידו של ר' יונה מג'רונדי, שכתב טעם שנגזרה גזירה רעה זו של שריפת התלמוד, והוא: שבארבעים יום שלפני שריפת התלמוד, קמו כמה מחכמי צרפת וערערו על ספר מורה נבוכים וספר המדע [של הרמב"ם], והוציאו שם רע על הרמב"ם כאילו יש דברי מינות בספרים האלה. ועל כן גזרו חכמי צרפת לשרוף ספרי הרמב"ם, והביאו כל ספרי הרמב"ם לכיכר מרכזי בפריז ושרפום. וגם העזו להוציא את האש הגדולה שהייתה דולקת בבית תפילתם של הכמרים  בפריז … ואחרי ארבעים יום נגזרה גזירת שריפת התלמוד, ובאותו מקום עצמו נשרפו התלמוד ונתערב אפר ספרי הרמב"ם בספרי התלמוד, כי עדיין היה האפר במקום. ( ראה חמדה גנוזה, קעניגסברג תרט"ז, עמ' י"ח, קובץ תשובות הרמב"ם ח"ג, עמ' י"ד, ובאוצר פלאות התורה, ח"ד, עמ' תרס"ב, לפרשת חקת). הרי שאף אצל חכמים גדולים הפכה האידיאולוגיה לשנאה וגרמה לאסון כבד לאומי, ללמדך כמה חמורה היא שנאת אחים. על אחת כמה וכמה ובן בנו של קל וחומר כשמדובר בשנאה שמקורה בגאווה ובהשתוקקות לאדנות ולמרות. ויהי רצון שכעת חיה נזכה לראות כי מעזות מרה תצא מתיקות, ויחדיו נמתיק סוד סדרי אולם, עד שחיקם ממתקים וכולם מחמדים, בקרוב בימינו אכי"ר.