שנאת זרים? לא בתורה שלי

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3999396,00.html

 

מניעת דיור על רקע גזעי או חסימת דרכם של עובדים זרים לרשימות דרושים "כדי לתת עבודה ליהודי" היא הפניית עורף ליציאת מצרים, שאנו מצווים לזכור שהיינו גֵרים שם

15.12.10
ההלכה אוסרת להשכיר דירות לערבים? כמה רבנים פוסקים כך. ויהודי טוב עומד ושואל את עצמו: "רגע, אם הרבנים האלה צודקים, הרי שצודקים גם האנטישמים שאומרים שהיהדות גזענית, צודקים שונאי ישראל שטוענים שהיהודים מתלוננים על קיפוח ורדיפה רק כשמדובר באינטרסים שלהם". ויהודי הומניסטי אומר לעצמו: "רגע, אם הרבנים האלה צודקים – מה לי ולתורת ישראל. לא זו בלבד שעדיף להפריד את הדת מהמדינה ולמדר אותה מן הדיון הציבורי, אלא יש להילחם בה בכלים שהדמוקרטיה מעמידה נגד מי שקמים עליה".

 

האמת היא, שאם ההלכה אוסרת להשכיר דירות לערבים, הם באמת צודקים. אבל לשמחתי, זו לא כל ההלכה ובוודאי
אתם בעד הרבנים?
אתם בסדר / הרב שמואל אליהו
"יותר מחצי מהציבור תומך בעמדה שהובעה במכתב הרבנים, אך המתנגדים יעשו הכל כדי שתרגישו שזה לא לגיטימי. הם לא יספרו על חוקים דומים בארץ, על החוק הפלסטיני שגוזר מוות על מכירת קרקעות ליהודים, ועל מה שקורה בעכו או בלוד"
לכתבה המלאה

לא היהדות שלי. כל מי שמבקר בשבתות אלה בבתי הכנסת ומלווה את אבותינו בארץ ישראל, וכואב את ירידתם מצרימה – יודע זאת.

 

אברהם הוא "גֵר תושב", והידיעה כי הארץ הובטחה לו, לא הופכת אותו לשונא זרים, אדרבה – הוא מתנהג באצילות אפילו לגרועים שבהם. לאחר ניצחון מזהיר שזיכה אותו למעשה בכל ארץ ישראל, אברהם מאזין לגזירה האלוקית: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". כל זאת כדי שעם ישראל יחווה גרוּת ויעלה ארצה עם הלקח התורני של שעבוד מצרים: "לֹא תְתַעֵב (אפילו) מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". (דברים כג' ח'). כל כך פשוט וכל כך מנוגד לטבע האנושי. לא נקמה נתבעת כאן, לא חרם והפליה. התורה מחנכת אותנו למלחמה באינטואיציות הרגשיות שלנו ולהופכם לתגובה מוסרית.

 

איזה לקח מופלא זה, החוזה שלום מרחק שתי תקוות מהקרב. בנו של הרשע האכזר של היום, הוא הגֵר בעל הזכויות של מחר. סביר להניח שהזיכרון הדומיננטי של כל יוצא מצרים צבע את המצרים בצבעו של פרעה הרשע. אך הזיכרון של התורה מקיף יותר. היא רואה את הדמיון במצב הגרות. הגר המצרי בארצנו מזכיר אותנו, את הגרות שלנו במצרים. לא נהיה אנחנו אלו שנושאים את חיידקי שנאת הזרים לאורך זמן. שלוש דורות של השלמה, של ריפוי הצלקות, והדור הנכנס לארץ כבר מוזהר שלא ליפול לאותה מלכודת שבה נפל פרעה.

באמצע הארץ
לא רק איסור תועבת הזר יש כאן. גר תושב זכאי להגנה מכוחה של ההלכה ואין צורך לחזור ולהזכיר שהרב קוק והרב הרצוג זצ"ל פסקו שערביי הארץ הם במעמד של גרים תושבים. לא רק שמותר להשכיר לגר תושב, אדרבה – מצווה להשכיר לו! עד כדי כך מגיעה מסכת גרים: "אין מושיבין אותו בספר, ולא בנווה רע, אלא בנווה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: 'עִמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו!'" (מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ג הלכה ד).

 

דווקא הטוען לבעלות על הארץ צריך לפתוח את לבו ואת ביתו. אין זה מנהג אדוני הארץ להפלות זרים על רקע גזעני. לגר זכות קיום בכבוד. על שמירת כבודו של הגר מצווים אדוני הארץ. הגזענים אומרים שבמאבק על הארץ ינצח מי שיסלק את הזרים. אני איני יודע מי ינצח. אני אומר: מי צריך ניצחון שמותנה בעיוורון מוסרי כל כך חריף? מי צריך ממלכה מצרית על אדמת ארץ ישראל? מי צריך את שנאת הזרים הזו?

 

כללו של דבר – מניעת דיור על רקע גזעי, כמו גם הקמת מאגרי מידע על טהרת היהודים, חסימת דרכם של עובדים זרים לרשימות "דרושים" או פיטוריהם של עובדים ותיקים "כדי לתת עבודה ליהודי" היא הפניית עורף לזכרון יציאת מצרים. ועדיין לא דברנו על הפניית העורף לזיכרונות כואבים אחרים של נישול ואפליית יהודים.

מצוות – לא ליהנות נתנו

בל נשלה את עצמנו. היחס המוסרי שעלינו לפתח כלפי תושבי הארץ הזרים אינו תועלתני, לפחות לא לטווח קצר. במאבק המתנהל על הארץ לא נזכה להכרת טוב לאומית מאת שכנינו גם אם ננהג בהם בהגינות. הבעיות

החברתיות והלאומיות הכרוכות בדו-קיום הן אמיתיות וסבוכות.

 

אולם, מצוות – לא ליהנות נתנו. הצווי לאהוב את הגר ולהגן על זכויותיו ככל מצוותיה של תורת ישראל נועד לחנך אותנו. אנחנו נושאי החזון והאמונה. אנחנו היהודים בעלי האופטימיות ההיסטורית. זו התרומה של תורת ישראל לשיח הציבורי – היכולת להשתחרר מן המצוקות העכשוויות ומהדחפים האנושיים הקטנוניים של כוח ושנאה ולבחון את הדברים בקנה מידה אלוקי של הנצח.

 

זו צריכה להיות התרומה של התורה למלחמת האמונות והדעות על דמותה המוסרית של מדינת ישראל. חשבון הנפש של יוצאי מצרים, ראוי שיחזיר אותנו למרכז הזירה הממלכתית ברוח חדשה כנושאי דגליה המוסריים של מסורת אבותינו. כבימים ההם בזמן הזה.

 

* שרגא בר-און, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים