שנזכה השנה שיהיה לב כל ישראל שלם זה עם זה. יום הכיפורים תשפ"ה
מפורסמת היא המשנה שבסוף מסכת יומא (ח' ט'):… עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זה דרש ר' אלעזר בן עזריה: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל')- עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו… וכו'. והרמב"ם בהלכות תשובה ב' ט' שינה מסגנונה של המשנה בהדגישו דווקא את השלילה המובאת בחלק השני של משנתנו, וזה לשונו: אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחברו… אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו… וגו'. ובעקבותיו הלך בעל השלחן ערוך, באורח חיים תר"ו א', בכותבו כך: עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו בדברים צריך לפייסו. ואם אינו מתפייס בראשונה יחזור וילך פעם שניה ושלישית… וכו'. (וראו יומא פ"ז ע"א.) הרי שכלל לא הזכיר את העבירות שבין אדם למקום, מתוך הניסוחים הללו מתברר היטב שישנו יתרון וחשיבות יתר למצוות שבין אדם לחברו על פני אלה שבין אדם למקום (וכבר הרחבתי את הדיבור בעניין זה בספרי On The Relationship Of Mitzvot between Man and his Neighbor and Man and his Maker , הוצאת אורים 2014, ובייחוד בעמ' 31-13.)
על פי היסוד המכונן הזה נבין ביתר העמקה את הסיפור הנפלא אשר הביא הרב יהודה ליב מימון בספרו ספר הגר"א, (ירושלים תש"ל, עמ' ז') אודות רבה של פרנקפורט, ר' אברהם אבוש, בן זמנו של הגר"א, וזה לשונו: מפורסם היה ר' אבא אבוש בעולם הרבנות עם "כחא דהיתרא" [שלו], והיו הרבה הלכות בענייני איסור והיתר שגדולי דורו היו מחמירים והיו מטריפים, והוא היה בין המקלים והמתירים. וכך היה רגיל לומר לבית דינו: אם הרב טועה ומכשיר את הטריפה, הרי זוהי עבירה בין אדם למקום ויום הכיפורים מכפר. אבל אם היה טועה חלילה לאסור את המותר ולהטריף את הכשר, הרי הוא גורם היזק לאדם מישראל, וזוהי עבירה שבין אדם לחברו שגם יום הקדוש, יום הכיפורים אינו מכפר עליה… פעם אחת באו לפניו השובי"ם (שוחטים ובודקים) של פרנקפורט ושאלה בידם, שאלת הריאה, שהרמ"א ושאר חכמי פולין ואשכנז החמירו בה מאוד. הדבר היה בערב החג, והיה בזה גם הפסד מרובה לטבח העני. חברי בית הדין רצו להחמיר ולהטריף, אבל ר' אבא אבוש התחיל לחפש היתרים, והדיינים עמדו על דעתם כי אי אפשר להקל נגד דעת הרמ"א וחבריו, אבל ר' אבא אבוש התווכח עמהם, נשא ונתן בהלכה זו, ופסק להכשיר. תמהו חברי בית הדין ושאלוהו: איך אפשר להתיר ולהכשיר נגד דעת הרמ"א וגדולי הפוסקים הסבורים כמותו? החזיר להם ר' אבא אבוש: נוח לי לאחר אריכות ימיי ושנותיי שיהיה לי דין תורה עם הרמ'א וחבריו ולא עם הטבח העני הזה. הטבח הוא איש פשוט וקשה יהיה לי להתווכח איתו לפני בית דין של מעלה אם יתבע אותי לדין שהטרפתי את בהמתו וגרמתי לו הפסד מרובה וקיפחתי את פרנסתו בעת החג. ברם, עם הרמ"א וחבריו מובטחני כשאציע לפניהם את ראיותיי אבוא איתם לידי הסכם… וגו'.
אותו רעיון מצאתי בספר מקור ברוך לר' ברוך הלוי עפשטיין (בעל התורה תמימה), וילנא תרפ"ח, עמ' 736-735. שם הוא כותב:… ואזכור כי בלומדי בימי חורפי בישיבת וולז'ין, שמעתי שם כעין רעיון זה משמו של אחד הדיינים שם מדור הקודם, הרב ר' העשיל עפרון, שהיה נקרא רבי העשיל אווניצר, ועזב את משמרת ההוראה בנותנו טעם לזה, כי ירא פן בהוראותיו יתיר את האסור, ועוד יותר מזה הוא דואג פן יאסור את המותר, ונתן טעם ליתרון דאגתו בפרט האחרון, מפני כי בהכשר דבר האסור חטא רק לשמיים על הוראה שלא כהלכה, אבל אם יאסור את המותר, יהיה חטא כפול- חטא לשמיים על הוראה שלא כהלכה, וחטא לבריות שגרם היזק לבעליו והפסד ממונו. וראה מה שכתב על זקנו, ר' אהרן יצחק הלוי עפשטיין בזה הלשון: ורגיל היה לומר במקרא כזה: הן לא נתערבה כף אחת טריפה בכמה כפות כשרות, ואפילו ספק טרפה, הלא לא אכלתי מאחת מהן עד אשר הכשרתי כולן, כפי שורת הדין: ואם כן, מה חזית דספק ממון קל מספק טריפה? והלא אדרבא, הספק הראשון עוד יותר כבד מהשני, כי בספק טריפה אחטא רק לשמיים מבלי כל נגיעה לכל איש, ובספק ממון החטא כפול- גם לשמיים וגם לבריות. כי הנני כובש ממון אחרים, וגו'. (שם עמ' 735).
ומעין זה מצאנו אצל בנו, הרי הוא הנצי"ב (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין, בפירושו העמק דבר לבראשית כ' ז', וזה לשונו:… אבל העניין הוא שוודאי עיקר החטא וההקפדה [על אבימלך] היה צערו של אברהם… ואם כן לא נצרך אלא לפייסו ולא לתפילה, אלא מכאן למדנו שהחטא בין אדם לחברו הוא חטא בין אדם לשמיים גם כן. וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש מהקב"ה. משום הכי נצרך לתפילת אברהם שיהא מחול לו. הרי שלושה דורות של חכמים מתבטאים בסגנון אחד (ועיין בהערה א' שם וראה עוד בשו"ת הרמב"ם, הוצאת רא"מ פריימן, ירושלים תרצ"ד, סי' פ"ו, עמ' 84, ובעיונים ומחקרים מאת ש"ח קוק, חלק א', ירושלים תשי"ט, עמ' 319-318.)
והנה ביום הכיפורים עתידים אנו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (על פי אבות ג' א'). ושמא הלשון "דין וחשבון" משמעותו דין על העבירות (כפירושו של הגר"א) וחשבון, דהיינו חישוב המשקל השונה בין עבירות בין אדם למקום לאלה אשר בין אדם לחברו. ואכן מצאנו רמז לכך אצל הפייטן (אצל מחזור גולדשמיט ליום הכיפורים עמ' 250): אנא חטא העם הזה (על פי שמות ל"ב ל"א) חטאה גדולה בינך ובינם חובות גרמו להבדילה…
ויסוד חשוב זה מנוסח היטב ובבהירות רבה בשלחן ערוך הרב (לאדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן) אורח חיים תר"ד א', וזה לשונו: עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ועבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה ויפייס אותו [כמעט כלשון המשנה ביומא שם], שנאמר, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל'), כלומר: חטאים שהם לפני ה', היינו בין אדם למקום תטהרו, אבל החטאים שבין אדם לחברו צריך לרצותו ולפייסו. [ואגב נעיר כי יש לשים לב לכך שבמשנה הניסוח הוא: "עבירות שבין אדם למקום", ואילו האדמו"ר הזקן מנסח בביאור בשינוי לשון, על פי הפסוק בויקרא שם, החטאים שהם לפני ה' ודוק והבין.]
ועוד הוסיף האדמו"ר הזקן (שם תר"ו ח') [על פי הטור או"ח שם]: אף על פי שבכל השנה צריך אדם לפייס תיכף [!] למי שפשע כנגדו, מכל מקום בערב יום הכיפורים צריך להיזהר בזה ביותר כדי שיהיה לב כל ישראל שלם זה עם זה… וכו'. ואכן תפילתנו כי נזכה לכך שבאמת יהיה לב כל ישראל שלם זה עם זה, אמכי"ר.
ד. שפרבר
