שנתחזק כולנו בבריות גופא ובנהורא מעליא, פרשת פקודי תשפ"ב

בשבת זו מסיימים אנו את קריאת ספר שמות, בו מתוארת צרתם של ישראל בגלות מצרים והוצאתם מיגע ויגון בדרכי ניסים ונפלאות הבורא. ובסופו של הספר למדים אנו על הקמת המשכן בו תשרה שכינתו ית' בתוככי מחנה ישראל. ובימים אלה מתפללים אנו להצלתם של אחינו בני ישראל מצרתה של אוקראינה המנושלת ממולדתה, ולשובם לארץ מולדתם.

וכידוע, כאשר מסיימים אנו לקרוא אחד מחמשת חומשי התורה, מכריז החזן לפני ברכתו של העולה השביעי, "חזק חזק ונתחזק", וחוזר הציבור אחריו, ולאחר מכן העולה מברך את ברכתו. וכך הוא בעיקר במנהג אשכנז. ונשאלת השאלה, מה מקורה של הכרזה זו ומה טעמה ומשמעותה? והנה בשלחן ערוך אורח חיים קל"ט י"א, קובע המחבר, הרי הוא ר' יוסף קארו הספרדי, כי: הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה, וכו', ועל זה הוסיף הרמ"א האשכנזי בהגהתו שם: וסמכו מנהג זה על מה שכתוב ביהושע . "[ חזק ואמץ… רק חזק ואמץ…] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך… חזק ואמץ" ( יהושע א', ו'-ט'). ומזה נהגו לומר למסיים לקריאת התורה בכל פעם "חזק", עכ"ל. מקורו של הבית יוסף הוא בארחות חיים (ומובא בבית יוסף שם), וזה לשונו: ירושלמי [ואינו בירושלמי שלנו, ועיין בהשמטת הירושלמי מגילה ד' ב' ]: אמר ר' יוסי בר בון כד סליק לדוכנא לברוכי [כשהולך לדוכן לברך] , האי מאן דמברך נקיט עמודא דתורה בידיה, [מי שמברך לוקח את עץ החיים בידו]  שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה" (דברים ל"א כ"ו), ע"כ. ובבראשית רבה [ואינו בבראשית רבה שלנו, אבל מעין זה בסוף פרשה ו' ]: "לא ימוש ספר התורה מפיך" (יהושע שם)- מלמד שהיה ספר תורה בידו של יהושע, שאין אומרים "הזה" אלא למי שתופס החפץ בידו. וכשמסיים אומרים לו: חזק ואמץ. ומכאן יצא המנהג לומר למסיים לקרות בתורה, "חזק", וכן המנהג בצרפת ובפרובינציה. אבל בספרד אין אומרים אותו, אלא בסיום התורה בלבד, והכל הולך אחר המנהג, עכ"ל. (ועיין בביאור הגר"א שם, שהפנה למסכת סופרים י"ג  ח', וכן במסכת סופרים עם פירוש ביאור סופרים, מאת ר' אברהם וסרשטיין, ירושלים תשס"א, עמ' קי"ד.) הרי שיש לנו שני מנהגים שונים בדברי הארחות חיים: אחד אחיזת הספר, ושני, אמירת "חזק"; אלא שנראה שהמנהג השני נחלק לשניים: אחד אמירת "חזק" כאשר מסתיימת הקריאה של הפרשה, דהיינו בסוף העליה השביעית, ושני לו, שבספרד אומרים זה רק בסיום קריאת התורה כולה, דהיינו בסוף ספר דברים.

אכן לאמיתו של דבר, אותו חלק של ארחות חיים העוסק באמירת "חזק", מבוסס הוא על אשר מצאנו בספר המנהג, כי שם בהלכות שבת סי' נ"ז (מהדורת רפאל עמ' קפ"ב), קוראים אנו כדלקמן: מה שנהגו בצרפת ופרובינציה לכל הקוראים בתורה, כשמסיים, שאומר לו החזן בקול רם, "חזק", מצאתי סמך לדבר בבראשית רבה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"- אין אומרים "הזה" אלא למי שתולה החפץ בידו, מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע.

אמר לו הקב"ה "חזק ואמץ". מכאן למסיים בתורה אומרים לו "חזק", עכ"ל. וזה כנראה לפי השיטה הראשונה. ומאחר והיה בית יוסף ספרדי, לא קבע מנהג אמירה זה של "חזק" בשלחן ערוך שלו, שהרי בספרד אין אומרים אותו, (כלשון הארחות חיים שהובא לעיל, אף ששם נאמר, "אלא בסיום התורה בלבד"). ואילו הרמ"א, שככל הנראה ראה שנתפשט מנהג זה מצרפת בפרובינציה לפולין של ימיו, הוסיפו בהגהותיו והעיד רש"ק מירסקי (במאמר בתלפיות ג' תש"ז, עמ' 138): ואף על פי שאמירת "חזק" בטלה בימינו לכל הקורא בתורה, ואינה נוהגת אלא בסוף, אמירת "יישר כח" לא בטלה, והיא היא [ כי זה מקביל ל"ואמץ"]. וראה באשל אברהם לבעל פרי מגדים לאורח חיים ק"מ י"ד, שכתב: מילה "הזה" משמע מורה באצבע, ועיין אליה רבה [ס"ק] י"ד [כמו] הדרן עלך, חזור ותתחיל שלא תשכח. [ או כמו שאומרים] לחזן "יישר כח", גמרת המצווה, יהי רצון שתזכה לעשות יותר מצוות, וכו'. [עוד כתב שם בזה הלשון של חידה שטרם הצלחתי לפענח: והנה אשר אין בו חוזק ישר מישור שריר טבור. עיין מאיר נתיב ויהיה יישר כח מפאיהם יו"ד ומישר. ואפשר על דרך ההשאלה שרר, אלא דאם כן חד יו"ד סגר לזכר נסתר, עכ"ל.] (עוד ראה בהערתו של המהדיר של ספר המנהיג, עמ' קפ"ב לשורה 11, שהאבודרהם אומר: בספרד לא נהגו לאומרו [כלומר אחרי כל פרשה], אלא כשמסיים כל ספר וספר מחומשי התורה כמנהגינו. וראה מש"כ רי"מ טולידנו, בבית הכנסת ג/ד (כ"ד) תש"ח, עמ' 285, ומש"כ במנהגי ישראל ח"ב, ירושלים תשנ"א, עמ' רי"ט-ר"כ.)

ואולי נוכל לראות מעין רמז לאמירה זו בדברים ל"א כ"ג-כ"ד, דשם נאמר בהיפוך סדר הפסוקים, "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ…", ואילו באשר להכפלת מילת "חזק", אולי באה היא מתוך שבאותה פרשה עצמה, בפסוק ז' נאמר שוב, "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל, חזק ואמץ…". עוד נעיר כי  ספר דברים מסתיים במילים אלה, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". הרי החיזוק הכפול והמכופל בסוף כתיבת הספר שבסוף חייו של משה, ואילו אנו זקוקים לאימוץ הלב בסיום כל ספר וספר מחומשי התורה.

ולאחינו בני אוקראינה נאמר, "חזקו ואמצו אל תראו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך" ( דברים ל"א ו') … עד אשר תבואו אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת לכם (על פי שם פסוק ז').

ויהי רצון שנתחזק כולנו יחד ברפואת הגוף ואף בהתעלות הנפש, ונזכה כולנו יחד להתעטף באדרת של שמחה אדירה בחודש זה שמרבים בו בשמחה, אכי"ר.