שעה של תענית דיבור, שיעור זום עם הרב ד"ר רונן לוביץ', חמישי ט' אדר, 2.3

תרבות המחלוקת בישראל – דף מקורות/ הרב ד"ר רונן לוביץ

א. מחלוקות בית שמאי ובית הלל

שולחן ערוך, אורח חיים סימן תקפ, סעיפים א-ב

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם: בכ"ג בשבט נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פילגש בגבעה. בז' באדר מת משה רבינו עליו השלום. בט' נחלקו בית שמאי ובית הלל.

הלכות גדולות, הל’ תשעה באב (ר' שמעון קיירא, מאה 9, בבל)

אילו ימים שמתענין בהם מן התורה….בתשעה בו (באדר) גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הילל זה עם זה.

 

לבוש או"ח ס' תקפ (ר' מרדכי יפה, 1530–1612, פולין)

בט' בו (באדר) נחלקו בית שמאי ובית הלל זה על זה, והואיל ונפלה מחלוקת בין חכמי ישראל אע"פ שמחלקותם לשם שמים היא, מ"מ נעשית התורה ח"ו (חס וחלילה) כשתי תורות (בבלי סנהדרין פח ע"ב) שזה אוסר וזה מתיר וזה מטמא וזה מטהר ואין יודעין שום דין על בוריו, הרי הוא כיום צרה ומתענין בו.

אליה רבה סימן תקפ:ז (ר' אליהו שפירא, 1660 – 1712, פראג, פירוש על השו"ע)

בט' בו נחלקו וכו'. ונהרגו ג' אלפים מהתלמידים…כך הוא במגילת תענית, מצאתי כתוב.

פני משה (ר' משה מרגלית, 1714 – 1781, ליטא) פירוש על ירושלמי שבת פ, א

"אותו היום" וכו'… שהיו בית שמאי הורגין בתלמידי בית הלל כדלקמן.

קרבן עדה, ר' דוד פרנקל, (1707 – 1762, ברלין) פירוש על ירושלמי שבת א:ד (ג ע"ג)

והיו הורגין בתלמידי הלל" – אילו היו רוצין לעלות אבל חס ושלום לא הרגו אותן, נראה לי.

תוספתא, מובאת בבבלי, שבת, א, טז

אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, שמונה עשרה דבר גזרו בו ביום, והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז, א

נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.

תלמוד ירושלמי שבת פרק א'

… תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו'.

שמות לב, כז-כח

שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ… וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ, וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

מסכת אבות פרק ה',יז

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

 

תלמוד ירושלמי, חגיגה פ"ב ה"ב עז ע"ד

בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד' (ארבע). משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל שלא שמשו את רביהן כל צורכן, רבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות אילו מטמאין ואילו מטהרין.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד ב

משרבו זחוחי הלב – רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד עמוד ב

אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') האמת והשלום אהבו.

ר' זכריה פרנקל, דרכי המשנה, עמ' 54- 55,

והנה עד ימי הלל ושמאי לא נתפשטה מחלוקת בהלכה, וגם הלל ושמאי לא נחלקו כי אם בג' או בד' דברים…. ואחרי מות שמאי נתרבו המחלוקות ונתלהבה אש המריבה והעלתה אף וחרון בלב תלמידי ב"ש.  וזה לרוב דרך תולדות דעות חדשות, בימי התהוותן יעלו קנאה וחימה בלב מולידיהן נגד בעלי דעה אחרת.  וב"ש הפריזו על מדת רבם אשר עמד בתוקף נגד הלל וביקשו לדחות ב"ה (וגם את הלל עצמו) מלעשות על פי הלכתם, וגם קמו בחרבות וברמחים להשבית דעת החולקים ולהקים ההלכה הישרה בעיניהם… וברבות השנים שבו ב"ש מדעתם הקשה … והשיבו על לבם כי לא בכח יגבר איש העוסק בתורה לשמה כי אם במשא ומתן של בינה, והרשות נתונה לכל חוקר לדרשות ולחוות דעתו.  אז נתחזק השלום בינם ובין ב"ה, והיו נוהגין זה בזה אחוה ורעות.

 

יצחק הירש וייס, דור דור ודורשיו, עמ' 175 – 176 (1871)

זמן המעשה הזה היה בדור האחרון שלפני החורבן, בעת אשר לא נהגו עוד בשלום ובאחוה זה עם זה כבראשונה.  שבתחילת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה בשלום וברעות, ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעמת הממשלה שב"ש היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים, וב"ה השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה ביניהם וזאת האיבה התפשטה גם על מחלקותיהם בדינים, וע"כ נבין הסבה אשר התקוממו חכמי הבתים בועד ההוא אלה נגד אלה בחרי אף.  ונדעה גם כן בקירוב את זמן הועד, כי היה בעת לא כביר אחרי מות אגריפס הראשון באשר התעצמו הקנאים להתחבר ביתרון עז נגד הרומיים.  וגם אם נאמר שלא היה זה הועד בימי חנניה בן חזקיה אלא בימי בנו אלעזר שהוא היה אחד מראשי הקנאים (גרעץ ח"ג הערה 26) בכל זאת מוחלט הוא שמן הזמן אשר ב"ש היה נמשך אחרי הקנאים ויהי ידם תכון עמם גם מאז הפרע השלום ביניהם ויהפך לאיבה ומריבה כל היום.

 

ב. כיצד חולקים?

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

הקדמת הנצי"ב מוולוז'ין לפירושו העמק דבר על התורה

ויש להבין הטעם – למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' בייחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה? …והענין שנתבאר בשירת האזינו עה"פ הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא, ששבח ישר נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתול. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

 

ג. הראי"ה קוק על מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בזמננו

הרב קוק, אורות התחיה / יח, עמ' עא

שְׁלֹשֶׁת הַסִּיעוֹת הַיּוֹתֵר רִשְׁמִיּוֹת בְּחַיֵּי הָאֻמָּה אֶצְלֵנוּ: הָאַחַת הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִית, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים לִקְראתָהּ, הַנּוֹשֵׂאת אֶת דֶּגֶל הַקּדֶשׁ, טוֹעֶנֶת בְּאמֶץ, בְּקִנְאָה וּבִמְרִירוּת, בְּעַד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, הָאֱמוּנָה וְכָל קדֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל; הַשְּׁנִיָּה הִיא הַלְּאֻמִּית הַחֲדָשָׁה, הַלּוֹחֶמֶת בְּעַד כָּל דָּבָר שֶׁהַנְּטִיָּה הַלְּאֻמִּית שׁוֹאֶפֶת אֵלָיו…

הַשְּׁלִישִׁית הִיא הַלִיבֶּרָלִית, שֶׁהָיְתָה נוֹשֵׂאת אֶת דֶּגֶל הַהַשְׂכָּלָה בֶּעָבָר… הִיא אֵינָהּ מִתְכַּנֶּסֶת בַּחֲטִיבָה הַלְּאֻמִּית, וְדוֹרֶשֶׁת אֶת הַתּכֶן הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה, הַתַּרְבּוּת וְהַמּוּסָר וְעוֹד.

הַדָּבָר מוּבָן, שֶׁבְּמַצָּב בָּרִיא יֵשׁ צרֶךְ בִּשְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הָאֵלֶּה גַּם יַחַד, וְתָמִיד צְרִיכִים אָנוּ לִשְׁאף לָבוֹא לִידֵי הַמַּצָּב הַבָּרִיא הַזֶּה, אֲשֶׁר שְׁלֹשֶׁת הַכּחוֹת הַלָּלוּ יַחַד יִהְיוּ שׁוֹלְטִים בָּנוּ בְּכָל מִלּוּאָם וְטוּבָם, בְּמַצָּב הַרְמוֹנִי מְתֻקָּן שֶׁאֵין בּוֹ לֹא חָסֵר וְלֹא יָתֵר, כִּי הַקּדֶשׁ, הָאֻמָּה וְהָאָדָם, יִתְדַּבְּקוּ יַחַד בְּאַהֲבָה אֲצִילִית וּמַעֲשִׂית, וְיַחַד יִתְוַעֲדוּ הַיְחִידִים וְגַם הַסִּיעוֹת… לְהַכִּיר בְּעַיִן יָפָה כָּל אֶחָד אֶת הַתַּפְקִיד הַחִיּוּבִי שֶׁל חֲבֵרוֹ.

 

הרב קוק, אגרות הראיה / כרך א / יח, עמ' יז

והנה אינני נכנם כלל בהויכוח שבין "ציוני ציון" לה"אוגנדיים". ודאי נמצאים בשתי המפלגות אנשים ישרים ואוהבי-עמם באמת, שאינם פונים כלל ערף להעבר, כמו שישנם אנשים כאלה גם בין המתנגדים לעקר התנועה הציונית בכללה. סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח. וממילא מובן שאין האוגנדיים זקוקים כלל להגן על עצמם בהודעה הכוזבת הזאת, שהם פונים ערף אל העבר. עדים הם המזרחים, שלא יוכל איש לחשד אותם שהם פונים ערף אל כל העבר, ועם כל זה הם אוגנדיים.

 

הראי"ה קוק, "מסע המחנות", מאמרי הראיה, ("היסוד" גליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מדה שהיא.

ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקותו יקרים להם באיזו מדה שהיא…

אין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו.

נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה.

ד. ערך השלום הפנימי

בראשית רבה פרשה לח סימן ו – מחלוקת חמורה מעבודה זרה

רבי אומר: גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו". אבל משנחלקו מה הוא אומר? "חלק לבם עתה יאשמו". הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת.

הרב קוק, עולת ראיה, א, עמוד של

"תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם (ברכות ס"ד.). יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י…שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו… אל תקרי בניך, אלא בוניך, כי הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחנוך שונים, שכ"א תופס מקומו וערכו."

"ליקוטי תפילות" לרבי נחמן מברסלב

ואתה תרחם עלינו מן השמים, ותמשיך לנו פרנסה, ושפע טובה, וצדקה, וברכה, ורחמים, וחיים, ושלום, ודעת שלם דקדושה, וכל טוב. ותבטל המחלקת מן העולם ותעביר כל מיני שנאה, וקנאה, וקנטור, ומריבות מכל עמך בית ישראל לעולם, ותמשיך רחמנות ושלום בעולם. שיהיה שלום גדול באמת, בין כל עמך בית ישראל ובכל העולם כולו, וכל באי עולם כולם ירחמו זה על זה, באהבה גדולה וברחמים גדולים באמת…

סכנת מלחמת אחים

מלכים ב פרק טז

(א) בִּשְׁנַת֙ שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְפֶ֖קַח בֶּן־רְמַלְיָ֑הוּ מָלַ֛ךְ אָחָ֥ז בֶּן־יוֹתָ֖ם מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה: (ג) וַיֵּ֕לֶךְ בְּדֶ֖רֶךְ מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְגַ֤ם אֶת־בְּנוֹ֙ הֶעֱבִ֣יר בָּאֵ֔שׁ כְּתֹֽעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֤ישׁ יְקֹוָק֙ אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּ֛ר בַּבָּמ֖וֹת וְעַל־הַגְּבָע֑וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: (ה) אָ֣ז יַעֲלֶ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ־אֲ֠רָם וּפֶ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֧הוּ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל יְרוּשָׁלִַ֖ם לַמִּלְחָמָ֑ה וַיָּצֻ֙רוּ֙ עַל־אָחָ֔ז וְלֹ֥א יָכְל֖וּ לְהִלָּחֵֽם: (ז) וַיִּשְׁלַ֨ח אָחָ֜ז מַלְאָכִ֗ים אֶל־תִּ֠גְלַת פְּלֶ֤סֶר מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ לֵאמֹ֔ר עַבְדְּךָ֥ וּבִנְךָ֖ אָ֑נִי עֲלֵ֨ה וְהוֹשִׁעֵ֜נִי מִכַּ֣ף מֶֽלֶךְ־אֲרָ֗ם וּמִכַּף֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל הַקּוֹמִ֖ים עָלָֽי: (ח) וַיִּקַּ֨ח אָחָ֜ז אֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הַזָּהָ֗ב הַנִּמְצָא֙ בֵּ֣ית יְקֹוָ֔ק וּבְאֹֽצְר֖וֹת בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֥ח לְמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר שֹֽׁחַד:

דברי הימים ב פרק כח

(ו) וַיַּהֲרֹג֩ פֶּ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֜הוּ בִּֽיהוּדָ֗ה מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֣ל בְּנֵי־חָ֑יִל בְּעָזְבָ֕ם אֶת־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתָֽם: (ח) וַיִּשְׁבּוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל מֵֽאֲחֵיהֶ֜ם מָאתַ֣יִם אֶ֗לֶף נָשִׁים֙ בָּנִ֣ים וּבָנ֔וֹת וְגַם־שָׁלָ֥ל רָ֖ב בָּזְז֣וּ מֵהֶ֑ם וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַשָּׁלָ֖ל לְשֹׁמְרֽוֹן: (ט) וְ֠שָׁם הָיָ֨ה נָבִ֥יא לַֽיקֹוָק֘ עֹדֵ֣ד שְׁמוֹ֒ וַיֵּצֵ֗א לִפְנֵ֤י הַצָּבָא֙ הַבָּ֣א לְשֹׁמְר֔וֹן וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם הִ֠נֵּה בַּחֲמַ֨ת יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵֽי־אֲבוֹתֵיכֶ֛ם עַל־יְהוּדָ֖ה נְתָנָ֣ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַתַּֽהַרְגוּ־בָ֣ם בְּזַ֔עַף עַ֥ד לַשָּׁמַ֖יִם הִגִּֽיעַ: (י) וְ֠עַתָּה בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֔ים לִכְבֹּ֛שׁ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת לָכֶ֑ם הֲלֹ֤א רַק־אַתֶּם֙ עִמָּכֶ֣ם אֲשָׁמ֔וֹת לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: (יא) וְעַתָּ֣ה שְׁמָע֔וּנִי וְהָשִׁ֙יבוּ֙ הַשִּׁבְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שְׁבִיתֶ֖ם מֵאֲחֵיכֶ֑ם כִּ֛י חֲר֥וֹן אַף־יְקֹוָ֖ק עֲלֵיכֶֽם:

על מה בדיוק נחלקו ב"ש וב"ה?

ירושלמי שבת א:ד (ג ע"ג)

תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו:

(1)על פיתן (2) ועל גבינתן (3) ועל יינן (4) ועל חומצן (5) [ועל צירן] (6) ועל מורייסן (7) על כבושיהן (8) ועל שלוקיהן (9) ועל מלוחיהון (10) ועל החילקה (11) ועל השחיקה (12) ועל הטיסני (13) [ועל לשונן] (14) ועל עדותן (15) ועל מתנותיהן (16) על בניהן (17) ועל בנותיהן (18) ועל בכוריהן.