שפה דתית חדשה

עמדתו של הרב מלמד, מצטיירת כעמדה הנגזרת מתמונת העולם הדתית.

אם ישנה התנגשות בין צו האל ובין צו המדינה, הרי שצו האל גובר. הדרך היחידה להתמודד עם מצבים

שכאלה היא למנוע מצבי התנגשות שכאלה, להוציא דילמות בהן קיים צו האל מתחום הפעולה של הצבא.

הוצא מצבים של צו לפינוי ישובים מתחום הפעולה הצבאית, והשלום והאחווה ישובו לשרור במדינתנו.

דומה שכאן אנחנו מגיעים לנקודה בה פתרון שכזה איננו אפשרי.

אם תתקבע שיטת העקיפה, הרי שמחר יתעורר הקונפליקט כשתינתן פקודה לסגת – כנסיגה מלבנון – שבתודעת קבוצה מסוימת תעמוד בניגוד לצו האל. מחרתיים יתעורר הקונפליקט כשבתודעת קבוצה מסוימת צו האל יהיה לכבוש שטח מסוים. אין לדבר סוף. חייבת להיות כאן מערכת עקרונית שתיישב את הבעיה, אי אפשר לסמוך על שיטת המעקפים.
הציונות הדתית הקלאסית פתרה את הבעיה באופן הפוך. לא הוצאת הצבא מטיפול בבעיות מסוג זה, אלא הוצאת ההלכה מטיפול בהן. עמדה זו החזיקה מעמד כמה עשרות שנים, ואפשרה לחיילים ציוניים דתיים לשרת ולציית לפקודות הצבא באותה מידה שמצייתים חיילים ציונים חילוניים. אלא שבעת הזאת עמדה זו איננה מחזיקה מעמד.
לפחות לחלק מהחיילים הדתיים ברור שהם חיילים לכל דבר. ברור להם כי מצד אחד לא יסרבו פקודה, ומהצד השני הם מקווים כי למפקד הזוטר בשטח תהיה חוכמת חיים מספקת לתת להם תפקיד שימזער את הקושי. אלא שהמציאות שאי אפשר להימנע ממנה דורשת גם מהם אמירה עקרונית, וכאן הם חשים כנדחקים אל הפינה. אין להם שפה דתית המאפשרת עמדה שונה מעמדתו של הרב מלמד, ועל כן הם נאלצים להזדהות עמו למרות שליבם מושך לכיוון אחר. על כן מתעורר הצורך בשפה דתית חדשה, שפה שתאפשר להביא לידי ביטוי את עולמם של חיילים ואזרחים דתיים, שמחויבותם הדתית וההלכתית עולה בקנה אחד עם מחוייבות אזרחית וצבאית כזאת של חיילים ואזרחים חילוניים.
שני מהלכים בונים את השפה הדתית הזאת. הראשון – ההכרה כי עמדה דתית ערכית או הלכתית איננה שקולה לצו האל. במסורת התלמודית מצוי ביטוי מכונן: לא בשמים היא. משמעו שהפסיקה ההלכתית היא פסיקה אנושית, הכפופה לצורת המחלוקת. אין אמת דתית אחת, לא תיאולוגית ולא הלכתית. בעזרת המהלך הזה מופחת המתח שבסתירה שבין הכרעה דתית והלכתית ובין הכרעה פוליטית דמוקראטית. גם אם חייל דתי שייך לקבוצה הסוברת שהעמדה הדתית שוללת פינוי, הוא מודע – בשפה דתית זו – לכך שאין זו הכרעה טוטאלית שלא תתכן שונה ממנה.
המהלך השני הוא החשוב והקשה יותר. טענתה של השפה הדתית החדשה היא, כי ציונות דתית אין משמעה דתיות כדתיות החרדית בתוספת מקום מרכזי לארץ ישראל. ציונות דתית היא דתיות המפנימה ערכים חילוניים. היא רואה במימוש רוח האדם באומנות, בחקירה המדעית הבנויה על סיבתיות בה אלוהים נמצא בסוגריים ערכים חיוביים. היא מכירה בערך האוטונומיה והבחירה ורואה במדינה הדמוקראטית מימוש של ערכים אלה. בתיאולוגיה החדשה שלה יראת אלוהים וכבוד לחוק המדינה הולכים יחדיו, עד כדי כך שבמקום של סתירה – ביחס לכלל ולא ביחס ליחיד – חוק המדינה יגבר. מתנגדי השפה הדתית הזאת רואים בה דתיות רופפת ומחוללת, אך דובריה עומדים על דעתם כי היא שפה דתית מליאה ועמוקה.
אין מנוס מהצגתה של השפה הדתית הזאת, כיוון שדרך המעקפים היא דרך ללא מוצא. רק השפה הזאת נותנת כלי ביטוי למה שברור לפחות לחלק מהציונים הדתיים, כי האם אינם אזרחים על תנאי וכי המדינה היא מדינתם באופן מלא.