שריפת הפרה והמאבק על ה"רמה הדתית" / יאיר פורסטנברג

"על איזו רמת טהרה אתה שומר?", "מה, את מקפידה רק על טהרת חולין?! אני מצטערת, אבל את לא טהורה מספיק. אצלנו מקפידים על טהרת תרומה", "תהיה בטוח שהוא לא יסכים לארח אותך, מבחינתו, אנחנו נחשבים לטמאים". אמירות כאלה ודומות להן היו וודאי נפוצות מאוד בשיחתם של בני בית-שני. המשנה מעידה על היררכיה חמורה ביותר בתחום הטהרה. זו לצד זו פעלו קבוצות שונות שהקפידו על רמות שונות של טהרה. הם הקפידו להתרחק זה מזה, מאחר שמי שדרגת ההקפדה שלו היתה נמוכה יותר נתפס כמי שטמא בטומאת עם הארץ, וכל עליה בסולם הטהרה היתה כרוכה במאמץ ובהסתגלות (משנה, חגיגה ב:ו). בעולם זה הטהרה עיצבה מעמדות וקבעה את הסדר החברתי – עם הארץ בתחתית הסולם, מעליהם פרושים אוכלי חולין בטהרה, בדרגה הבאה אוכלי תרומה והאוכלים על טהרת הקודש. בקודקוד עמדו הכהנים והנספחים אליהם.

במקום שבו הטהרה היתה כל כך מרכזית, הכנת אמצעי הטהרה שבזכותו התאפשרה שגרת החיים הדתיים, הפכה לאירוע טעון, שאליו היו נשואות עיניהם של אנשים מדרגות טהרה שונות. זהו הרקע לעיצובו של טקס שריפת הפרה האדומה. טקס זה, שהתבצע כמה פעמים במהלך תקופת בית שני, שימש בידי החכמים-הפרושים במה ציבורית להפגנה, להצהרה פוליטית ואידיאולוגית. כאשר החכמים ניהלו את שריפת הפרה הם חרגו בהצהרתיות מכללי הטקס המדוקדק, משורת ההלכה, וניצלו את תפקידם להשמיע קול ולהיאבק לא רק לשם קידום עמדתם ההלכתית, אלא כדי להנחיל את תפיסתם החברתית. הרי בימים ההם, כמו בזמן הזה, ההקפדה על טהרה סימנה את הרמה הדתית ועיצבה את פניה של החברה.

זה כנגד זה התקיימו שני סטנדרטים מרכזיים של הקפדה על טהרה. אוכלי חולין בטהרה נהגו לטבול לאחר מגע עם אחד ממקורות הטומאה, ואילו הכהנים שאכלו תרומה ובאו במגע עם המקדש הוסיפו עוד הרחקה ולא החשיבו עצמם טהורים עד לערב שלאחר הטבילה (כאשר הם היו 'מעורבי שמש'). רק אז היו הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם (ברכות א:א). ברור שמי שטבל ולא חיכה עד הערב (והיה מכונה 'טבול יום') לא היה נחשב לטהור לעניין אכילת תרומה, ובודאי שלא לשם קרבה אל הקודש, ועל אחת כמה וכמה לא מספיק כדי להכין את המכשיר שבזכותו מתקיימת הטהרה, ונשמרת טהרת המקדש, אפר הפרה האדומה. סטנדרט הטהרה ה"חלקי" של אוכלי החולין בוודאי לא יכול להיות מספיק למי שנדרשים להיות טהורים באמת, במחיצת הקודש ועבורו.

והנה, כאשר הובאה הפרה האדומה מירושלים להר הזיתים, מלווה בכהנים שטהרתם היא הגבוהה ביותר האפשרית, לאחר שהם נטהרו במיוחד על ידי ילדים שלא נטמאו מעולם, הפוסעים על גשר שנבנה במיוחד כדי להרחיק עוד יותר את החשש לטומאה (פרה ג:ב-ו), מצפים לביצוע הטקס הטהרה בסטריליות מושלמת, חיכה להם למעלה רבן יוחנן בן זכאי ובטפיחה קלה על ראש הכהן דרדר אותו לטומאה (תוספתא פרה ג:ח). רבן יוחנן בן זכאי שטהרתו היתה נמוכה, טימא את הכהן הגדול וחייב אותו לטבול, במעשה של הפגנה פוליטית ואידיאולוגית. "ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית". טקס שריפת הפרה, שבזכותו התאפשר המגע עם הקודש, נעשה בסטנדרט החלקי המתאים אך ורק לטהרה הנמוכה, טהרת החולין.

ודאי שמצד הדין ניתן היה לקיים את הטקס בדרגת הטהרה הגבוהה ביותר, אך במקום שבו נוצרת הטהרה ובו מתגבשת ההיררכיה הדתית והסדר החברתי, נדרשת הצהרה אידיאולוגית. אין מדובר רק במאבקי כוח שבין צדוקים ופרושים, אלא בשאלה העקרונית (הראוי להישאל כלפי כל מוסד פוליטי וחברתי): על מה נשען כוחה של הטהרה, שעצמתה החברתית כל כך ניכרת? כנגד העמדה הצדוקית הרואה בקרבה למוסדות הקודש קנה מידה לערך, סמכות ומעמד, הפכו הפרושים את הקערה על פיה. מעתה, הטהרה שואבת את ערכה ואת סמכותה מאוכלי החולין, מהציבור, שעליהם נשענת מערכת דרגות טהרה. כוחה של הטהרה אינו נשען על הקודקוד אלא על הבסיס, ושם כמובן עומדים אלה המחזיקים בסטנדרט דתי של הרבים, החיים בתחום החולין, ובתור שכאלה הם מבקשים הכרה.

לא צריך להתאמץ לראות את עצמנו בתוך אותו מגוון של חיים דתיים, נאבקים על הלגיטימציה של אותה דתיות של חולין, שאינה צופה על העולם מתוך המקדש של הסטריליות הדתית. כאז גם היום, נדרש אומץ רב על מנת לפעול, כרבן יוחנן בן זכאי, בשם הציבור כנגד אותה מצוינות-של-היבדלות ההולכת ונבנית על גבו.

 

 

יאיר פורסטנברג הוא דוקטורנט לתלמוד באוניברסיטה העברית, עמית במכון הרטמן וחבר ב"הקהל – מניין שוויוני בקעה".