שתי ספירות הן (תיקוני הזהר ל"ח ע"ב), ספירה ישנה וספירה חדשה המחייבות כל ישראל. פרשת אמור, תשפ"ד

בפרשתנו זו פוגשים אנו בעניין המיוחד לתקופה זו של השנה, והוא עניין העומר וספירתו. וכך קוראים אנו בויקרא כ"ג ט"ו-ט"ז: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה". ישנם בשני הפסוקים הללו: א) עניין הבאת העומר "ממחרת השבת", שכידוע פירשוהו חז"ל כממחרת היום הראשון של פסח; ב) ספירת שבע שבתות תמימות; ג) ספירת חמישים יום, שחז"ל קבעו כספירת ארבעים ותשעה ימים, מספר השוה ל"שבע שבתות תמימות", פירוש שמוצא חיזוק מן הנאמר בדברים ט"ז ט', "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות"- דשם מספר הימים לא נזכר; ד) הקרבת ה"מנחה החדשה", דהיינו הבאת שתי הלחם, שאינם באים אלא מן החדש (מנחות פ"ג ע"ב). (והשווה במדבר כ"ה כ"ו, ומנחות פ"ד ע"ב.)

כאשר מתייחסים אנו לשלושת הסעיפים הראשונים, עולה השאלה האם הם תלויים וקשורים זה בזה, או שמא נפרדים הם זה מזה. כלומר, האם מצות הספירה תלויה בהבאת העומר, או שמא שתי מצוות נפרדות הנה, ואין הן תלויות זו בזו, אלא שהתורה  ציינה זמנה של הספירה בסימן הבאת העומר. ואם כסברה הראשונה הקובעת את תלות הספירה בהבאתו של העומר, היום שבוטלו כל הקורבנות, ספירה זו אינה אלא מתקנת חכמים. אך אם הספירה חובה נפרדת היא, אף כי מצות הבאת העומר בוטלה עם חורבן הבית, עודנה חובת הספירה קיימת בזכות עצמה כמצוה דאורייתא.

אכן, נחלקו הראשונים בשאלה זו. לדעתו של רש"י ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, זכר למקדש, כדברי אמימר במנחות ס"ו ע"א. ואילו לפי הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות תמידין ומוספים הלכה כ"ג) מצות הספירה בזמן הזה מדאורייתא, כדעתם של אביי ורבא במנחות שם. וביארו חכמים שלמחלוקת זו השלכות הלכתיות שונות. כי לדעתו של רש"י, שבזמן הזה הספירה מדרבנן היא, כי זוהי מצוה תלויה בהבאת העומר- חובה, שכאמור לעיל התבטלה- הספירה היא מצות עשה התלויה בהבאתו של העומר, ולא בזמן או בתאריך מסוים. ועל כן אין היא נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה. אך לדעתו של הרמב״ם, שהספירה בזמן הזה מדאורייתא היא, משמע שכלל אין היא תלויה בהבאת העומר, אלא שזמן קיומה נקבע בפסוק "ממחרת השבת", ועל כן נחשבת היא כמחוייבת מדאורייתא אף בזמן הזה. אך מאידך, מאחר והיא תלויה בתאריך מוגדר, הרי היא מצות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה.

ואכן כך כתב הרמב״ם בהלכות תמידים ומוספים שם כ"ד: ספירת העומר בכל מקום וכל זמן, ונשים ועבדים פטורים ממנה. אך הרמב"ן (בקידושין ל"ד ע"א), במנותו את מצוות העשה שאין הזמן גרמא, כלל גם את מצות ספירת העומר בהן. ור' אברהם בורנשטיין, בשאלות ותשובות אבני נזר שלו, פיעטרקוב תרע"ב, אורח חיים סי' שפ"ד, ואף בעל דברי מלכיאל, לר' מלכיאל צבי טננבום, וילנא תרס"ד, תמהו עליו. באמרם, כלום אין זו מצוה תלויה בזמן, עד כי בעל דברי מלכיאל הציע שישנה טעות סופר בדברי הרמב"ן שם, ויש לגרוס סה"ע, שפירושו "סדר העבודה"- כלומר קורבנות, ולא "ספירת העומר", (או מת"ע מתנות עניים). אך ר' ירוחם פרלא, בספרו הנפלא, ספר המצוות לרס"ג, מבוא ל"א ע"א, ביאר את דעתו של הרמב"ן בזה"ל: שהמצוה תלויה בהבאת העומר ולא בזמן. ועל כן, אין הזמן גורם, אלא העומר, וכלשונו שם … אבל היכא דדבר אחר הוא שגורם לה שלא תתקיים אלא באותו הזמן… אין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ומעתה לפי זה ממילא מבואר דמצות עשה של ספירת העומר נמי, כיון דטעמא דזמן המצוה הוקבע באותו הזמן, היינו רק משום שתלויה בעומר. כדכתיב: "וביום הביאכם את עומר התנופה וכו'", וכתיב "[שבע שבתות תספר לך]   מהחל חרמש בקמה, תחל לספר [שבעה שבעות] וכו'" (דברים שם), ואם כן, לא הזמן מצד עצמו גורם שלא תתקיים המצוה בזמן אחר, אלא דבר אחר הוא שגורם לקביעת זמן זה. הילכך אין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ואית לן למימר שנשים חייבות בה. וכן נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן ז"ל וכו'. הוי אומר, שעניין חיובן של נשים בספירת העומר תלוי במחלוקת זו בין הרמב"ם והרמב"ן, שלפי הרמב"ם אין הן חייבות, ואילו לפי הרמב"ן חייבות הן.

השלחן ערוך, אורח חיים תפ"ט א' לא כתב בצורה ברורה מה דינן של נשים בעניין זה, כי כתב בסתם: בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר, וכו'. אך המגן אברהם, שם ס"ק א' ביאר ש: נשים פטורות מספירת העומר, דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכו'. וזו אף דעתו של הזוהר הקדוש ברעיה מהימנא, אמור צ"ז ע"ב, דשם איתא: ובגין דאילין יומין יומין דעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו וגו'. וכן הוא בזוהר פרשת תצוה, קפ"ד ע"א: נשים פטורות מחושבנא דא ולא מתחייבין למימנייא, וגו'.  אך המגן אברהם שם הוסיף: ומיהו שווי' עלייהו חובה, וגו'. וזה על פי שיטתו הידועה של רבינו תם (ראו תוספות עירובין צ"ו סע"א ד"ה ודילמא ממעשה דמיכל בת שאול, וראו עוד בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ג) שנשים שקיבלו על עצמן לקיים מצות עשה שהזמן גרמא מותר להן, אף כי אין להן אותה מידת שכר כגברים. ולא נאריך כאן בעניין זה.

אך חכמי ספרד לא קיבלו כל כך את שיטתו של רבינו תם, ולא הסכימו לדברי המגן אברהם, כפי שמתברר מדברי החיד"א בברכי יוסף סי' תפ"ט ס"ק כ"ב, שהביא את דעתם של המהר"ש שאר אריה בכתב יד ומהר"י לינגו בכתב יד, שהרהרו על הנשים הסופרות, וראו בהמשך דבריו שם. אך החיד"א בסי' תרנ"ד ס"ק ב' כתב: מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי (=ארץ ישראל) לברך על הלולב, זה שנים רבות ערערתי על זה… המנהג טעות היא… ויש לבטל המנהג. לאחר זמן רב בא לידיי קונטרס מרבינו יעקב- כוונתו לשו"ת מן השמיים, סי' א' דשם איתא: שאלתי על נשים המברכות על הלולב… אם יש עבירה בידן ואם הווי ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, אם לאו? והשיבו: וכי אכשרי דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכו לאהליכם וברכו את ה' אלוקיכם. והעד מגילה וחנוכה  [פי' שנשים חייבות בהן], לפיכך אם באו לפניך בלולב ושופר הרשות בידן, וגו'. וכמובן, הוא הדין בספירת העומר. וכדעתו של רבנו תם. ולאחר שמצא החיד"א דעה זו הוסיף בברכי יוסף שם: ולי נראה דאם נוהגות בלולב וכיוצא בו כרבנו תם, גם בספירה ינהגו כי אורחייהו.

ויש מחכמי ספרד אשר עשו מעין פשרה, דהיינו שהתירו לנשים לספור, אך מנעו מהן מלברך על ספירה זו, בטענה כי זו תהא ברכה לבטלה, כי בעצם אין הן חייבות. (ראו ר' עובדיה יוסף, בילקוט סיני עמ' 85; שלחן שלמה מובא במשנה ברורה סי' תפ"ט ס"ק כ'.) וכן הוא בשלחן ערוך אורח חיים תקפ"ט ו': אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע… אבל אין מברכות ולא יברכו להן. וגם כאן כתב הרמ"א בהגהה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן.

ואכן החיד"א לאחר שראה את דבריו של שאלות ותשובות מן השמיים, כתב: אילו מרן ז"ל [כוונתו לבית יוסף] שלטו עיניו הקדושים בתשובות ר' יעקב ממרויש דמשמיא מיהב יהיב כח לברך לנשים, כך היה פוסק ומנהיג וגו'. ועוד הוסיף הגריק"י טיטלבוים מסיגוט, בשו"ת אבני צדק, לבוב תרמ"ז, סי' מ': אם לא יברכו הנשים לעולם [במצוות עשה שהזמן גרמא], יש להן צער למה ייגרעו. על כן אמרינן כדאי הוא רבינו תם לסמוך עליו בצער תמידי מידי שנה בשנה בעת חלות זמן מצוות עשה שהזמן גרמא. (ע"ע בשו"ת יביע אומר, ח"א, אורח חיים סי' מ' סעיף ד', שאין דעתו נוחה מדעה זו.)

עוד נוסיף כי דעתו של רבנו תם בספר הישר שלו (הובאה בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סי' תע"ג, ובעין זוכר לחיד"א, מ"ע נ' סי' ח'), דעשה דרבנן שוה בכל, כלומר אף במצוות עשה שהזמן גרמא, כאשר הן מדרבנן, נשים חייבות בהן. וכך כתב האורחות חיים, ס"ג,  דכל מצות עשה דרבנן שוו נשים לאנשים אף דהוו מצוות עשה דהזמן גרמא (ראו בהרחבה בספר ספירת העומר לר' צבי כהן, תשמ"ג, עמ' מ"ב, הערה ח', ובהמשך שם עמ' מ"ג-מ"ד.)

אכן רוב הפוסקים סבורים כי הספירה בימינו מדרבנן היא, וזה על פי מנחות ס"ו ע"א שספירת העומר זכר למקדש היא. וכך דעתו של הרב האי גאון (אצל רבינו ירוחם, נתיב ה' ח"ד), תוספות מנחות ס"ו ע"א, רא"ש סוף פסחים, בעל המאור, אורחות חיים סוף הלכות ספירת העומר, בעל העיטור ח"ב קל"ג ע"ב, רשב"א ר"ן,  תשב"ץ, ר' דוד אבודרהם, וכו'. ואילו מוצאים אנו מנגד, הרמב"ם, הרי"ף, הראבי"ה, בעל תרומת הדשן וכו'. (וראו ר' עובדיה יוסף, קול סיני עמ' 86.) גם לפי דעה שהיא דרבנן, מברכים עליה "אשר קדשנו במצותיו וצונו…", שמברכים אף על מצוות דרבנן כידוע, כגון "להדליק נר חנוכה" (שבת כ"ג ע"א) וכהא דשו"ת הרשב"א חלק ג' סי' רפ"ג: ותקנו ברכה… כמו בשאר מצוות דרבנן, אפילו מה שנהגו ישראל מעצמן מברכין. שהרי מברכין על ההלל בימים שאין גומרים את ההלל [שאינו אלא מנהג], וכהא דהרמב"ם הלכות ברכות א' ג': כל מצוות שהן מדברי סופרים מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו… וגו'. אך יש אשר אמרו שאין להקדים לברכה אותה אמירה של "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה…", אלא יש לומר "לקיים מצות ספירת העומר, וכתוב בתורה…" כי מצוה זו על פי רוב הפוסקים אינה אלא מדרבנן. ועוד סבור ר' משה הלברשטם שיש באמירת המילים "לקיים מצות עשה" משום סתירה למה שאומרים אחר כך ב"יהי רצון…" או "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש…" שהכוונה בו שנזכה לקיים את המצוה מן התורה. אך, לפי השיטה שהבאנו לעיל, שאין הספירה תלויה בהבאת העומר, אלא מצוה היא בפני עצמה, אין כל צורך לשנות את נוסח ה"יהי רצון".

ולבסוף נעיר כי מצאנו בראשונים שתי נוסחאות של האמירה הזאת: כך וכך ימים בעומר, וכך וכך ימים לעומר. ונראה כי הנוסח בעומר הוא לפי השיטה הסבורה שספירה זו היא מצוה בפני עצמה, שאינה תלויה בהבאת העומר, אלא היא תקופה של מ"ט ימי ספירה, ואז היא מצות עשה שהזמן גרמא, שמעיקר הדין נשים פטורות ממנה. ואילו לפי הנוסח לעומר, הכוונה היא להבאת העומר, כלומר אין היא תלויה בזמן אלא בהבאת העומר, ועל כן בימינו שנתבטלה הבאת העומר אין היא אלא  מדרבנן, אך הנשים חייבות בה.

כל האמור לעיל מתייחס לאותם הימים שבין פסח לעצרת, מ"ט ימי הספירה. אך יש בימינו אנו ספירה אחרת לגמרי, ספירה קשה וארוכה, ספירה המכאיבה ביותר, לא כאבילות ישנה על מותם של תלמידי ר' עקיבא, ואף לא על גזירות ת"ח ות"ט, ודומיהן, אלא ספירת ימי השבי של החטופות החטופים הנתונים בצרה ובשביה ובצל צלמות כבר מעבר לחצי שנה. ותפילותינו שנזכה בקרוב בימינו למנוחה חדשה, מנוחת הנפש בראותנו שובם של אחינו ואחיותינו בריאים ושלמים בשלום אל ביתם. אמכי"ר.

ד. שפרבר