תבוא אמו אשר היא פרה ותהיה לעם כפרה (קליר), פרשת פרה ופרשת צו, תשפ"ד
עניינה של הפרה האדומה מובא בריש פרשת חקת (במדבר י"ט א' כ"ב), ומשם למדים אנו כי מי שנטמא ב"טומאת מת", כלומר שבא במגע עם גופת המת או אפילו בעצם מן המת וכו', נטמא לשבעה ימים. וביום השלישי וביום השביעי יקח מאפר שריפת הפרה מעורב במים (פסוק י"ז שם) ועוד, והזה הטהור על הטמא… ורחץ במים (שם י"ט) וטהר בערב. וכתב הקליר בקדושתא לפרשת פרה: באפר המת מים חיים למתים כי הם חיים. (ראו שולמית אליצור, שירה של פרשה, עמ' 251.)
ובמסכת סוטה (מ"ו ע"א) ישנה סוגיה ארוכה בה משווים את פרשת "פרה" לפרשת "עגלה ערופה", המובאת בדברים כ"א א'-ט', שם נאמר, "כי ימצא חלל באדמה… בשדה, לא נודע מי הכהו… והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל… וענו ואמרו: ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'" וגו'. ומיד לאחר מכן באה הפרשה, "כי תצא למלחמה על איביך… וכו'" (שם י'-י"ד). וכאמור הגמרא במסכת סוטה (שם) משווה את שתי הפרשיות הללו, פרשת פרה ופרשת עגלה ערופה, ומראה כי בשתיהן מודגש העניין של בלי עול,. בבמדבר י"ט ב' "אשר לא עלה עליה על", ואילו בדברים כ"א ג', נאמר "עגלת בקר… אשר לא משכה בעל". וכן המשמעות של "אשר לא עבד בה" (שם, שם)… ו"אשר לא עלה עליה על" (במדבר שם). ואף רצו ללמוד מדין פרה אדומה שהיא "תמימה, אשר אין בה מום" (שם פסוק ב') לדינה של עגלה ערופה, שבה לא נאמר פרט זה במפורש, אלא שנדחתה אוקימתא זו. אך מן הסוגיה הזאת רואים אנו כיצד ראו חכמים את הצדדים השווים שבשתי הפרשיות הללו, למרות השוני שביניהן. הוי אומר, שחשו חכמינו ז"ל בתחושת אחריות, ואולי אף מעין אשמה העולה מקריאת פרשת עגלה ערופה, הרי גם "כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות" (במדבר י"ט י"ג), "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת" (שם ט"ז), כל אלה חייבים להיטהר מן הטומאה, גם כאשר היה מגע זה לשם מצווה. שהרי גם המזה הטהור את מי החטאת, אף הוא נטמא שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב" (שם כ"א). (וראו כלי יקר על פסוק זה).
וכבר רמז לכך בעל הטורים על פסוק זה בהפנותו אותנו לבמדבר ל"א כ"ג, דשם נאמר, "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". וכתב שם רש"י, לפי שתלוי זה לטהרו מטומאת מת, וגו'.
הרי שמתחייב אדם להיטהר מן הטומאה, גם כאשר מגע זה היה לשם מצוה. והוא שקראנו בפרשת כי תשא (שמות ל"ב כ"ז-כ"ט), "ויאמר להם: כה אמר ה' אלקי ישראל: שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויעשו בני לוי כדבר משה. ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (והשוה רמב"ן על פסוק זה.) ובתרגום יונתן איתא: קריבו קורבנכון על שפיכות אדמא די בידיכון ויתכפר לכון קדם ה', וגו'. ואם על אחים ורעים, אומנם חוטאים, מדובר, במלחמת מצווה על האויב הבא להורגך על אחת כמה וכמה!
אך עדיין יש כאלה אשר האשמה מחרחרת בליבם, וזקוקים הם לפרשת פרה ואף לפרשת עגלה ערופה. כי יש להם לדעת כי אכן לא ידינו החלו בשפיכות הדמים הזאת, אלא רק לאחר שנשפך דם נקי בקרב עמנו, נאלצנו לצאת למלחמת מצוה על אויבינו שנתנם ה' אלוקינו בידינו. ועל כן, לאחר פרשת זכור וימי הפורים האלה באה עלינו פרשת פרה לחייב אותנו להשתחרר בליבנו מטומאת המת שנפלה עלינו בעל כורחנו כמצוות הגנה על עמנו וארצנו בעוז וגבורה של חיילינו.
ונזכה בקרוב לזבוח את זבח השלמים ולזרוק את הדם על המזבח סביב, ובכך לכפר על נפשותינו ונפשם של חללינו, והקב"ה יעלה בידינו לשחרר את שבויינו בקרוב בימינו, אמכי"ר
ד. שפרבר
דעות 102 — DEOT 102
