תלמידי חכמים סוג ב'
האם בכלל ניתן להיות גדול בתורה כאשר חלק ניכר מהיום מוקדש למלאכה? ננסה להתייחס בעקיפין לשאלות אלו באמצעות הסיפור התלמודי על אילפא ור' יוחנן.
02/07/2013
האם רבנים שלמדו בישיבה שנים מועטות, אם בכלל, יכולים להיות תלמידי חכמים? האם הם ראויים לפסוק הלכה או לחלוק על גדולי הדור? האם בכלל ניתן להיות גדול בתורה כאשר חלק ניכר מהיום מוקדש למלאכה? ננסה להתייחס בעקיפין לשאלות אלו באמצעות הסיפור התלמודי על אילפא ור' יוחנן.
על אודות חכמים אלו מסופר כי עזבו את הישיבה עקב דוחק כלכלי. ר' יוחנן חזר לבסוף לבית המדרש היות ששמע, מפי מלאכי השרת, כי "השעה עומדת לו", ואילו אילפא הלך לעבוד במסחר, כנראה באמצעות ספינה. אכן השעה עמדה לר' יוחנן והוא נעשה ראש ישיבה, וממילא גם מצבו הכלכלי הוטב. כאשר חזר אילפא ממסעותיו אמרו לו שאם היה נשאר בישיבה, ולא הולך לעסקים, היה הוא מתמנה לראש ישיבה. כאשר אילפא שמע זאת הוא נתלה על תורן הספינה, ואמר: אם יבוא אדם וישאלני דבר במשנת רבי חייא ורבי אושעיא ולא אדע לענות – אפיל עצמי מן הספינה. ואכן, כאשר נשאל שאלה על ידי "ההוא סבא" השיב עליה כהלכה (תענית כא, ע"א).
באיזו דרך מצדד מספר האגדה? האם בדרכו של ר' יוחנן שהלך והתמסר ללימוד תורה עד שנהיה ראש ישיבה, או בדרכו של אילפא שהלך לעסוק במלאכה ושילב עמה תורה?
בטרם אענה על שאלה זו נשאל שאלה נוספת: באיזו דרך מצדדים אותם אלו שאמרו לאילפא כי אם היה נשאר בישיבה היה הוא עולה לגדולה ומתמנה לראש הישיבה?
מסתבר שאנשים אלו (שכנראה היו תלמידים או רבנים מהישיבה) סברו כי יש רק דרך אחת שמובילה לגדלות "אמיתית" בתורה והיא ישיבה ממושכת בישיבה. ייתכן שלדידם אי אפשר להיות גדול דור, או תלמיד חכם, אם לא נשארים בישיבה, לפחות כך וכך שנים, ומתמסרים באופן טוטאלי לתורה.
אילפא רוצה לקבל הכרה, לומר אף שעזבתי את הישיבה אני תלמיד חכם אשר יודע את משנתו של רבי על בוריה, ואין דבר שישאלוני ממנה ולא אדע. אך כולם יודעים שאילפא לעולם לא יקבל את ההכרה הזו, הוא תמיד ייחשב כתלמיד חכם סוג ב' במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הוא לא ייחשב תלמיד חכם. ואם חלילה יחשוב אילפא לחלוק, בענייני הלכה או השקפה, על רב גדול יגידו אותם אנשים מי הוא? מי הוא? אילפא! לא שמענו את השם מעולם (ואפילו תואר "רבי" אין לו).
להבדיל מתפיסתם של אותם אנשים, המסר שעולה מן הסיפור הוא שיש לגיטימציה לשתי הדרכים; הן לדרכו של ר' יוחנן שהתמסר לחלוטין ללימוד תורה, כנראה מתוך ידיעה או תקווה שלבסוף יגיע גם ה"קמח", והן לדרכו של אילפא שאמנם עזב את בית המדרש אך לא עזב את התורה. מהסיפור עולה בבירור כי אכן לר' יוחנן היה נכון ומתאים לחזור לישיבה ולהתמסר ללימוד תורה, אך גם דרכו של אילפא, דרך המשלבת תורה ועבודה, לגיטימית וראויה בהחלט. אמנם אילפא לא קיבל הכרה – לא בחייו ולא לאחר מותו – כמו זו שקיבל ר' יוחנן, אך אין בכך כדי לפגום מגדלותו בתורה.
במובן מסוים מעלתם של אילפא וההולכים בדרכו גבוהה במיוחד, שכן הללו מצליחים להגיע לדרגת תלמיד חכם, חרף הקשיים והפיתויים אשר עומדים בפני מי שיוצא מהחממה של בית המדרש.
כשלמדתי בישיבת ההסדר אמר לנו אחד הרבנים כי מי שרוצה להיות תלמיד חכם צריך להישאר בישיבה לפחות 20 שנה. בפועל מתי מעט יכולים להישאר בישיבה פרק זמן כה ארוך; וממילא מרבית התלמידים עלולים לעזוב את הישיבה (בסיום השנה החמישית, השישית וכד') בתחושה שתלמידי חכמים הם כבר לא יהיו, ועל כן מה טעם יש בניסיונות נואשים לשלב תורה עם עבודה תובענית.
אולי במקום לעודד תלמידים להישאר שנים רבות בישיבה, כדי שיהיו גדולים בתורה, עדיף להטמיע בהם את ההבנה כי אפשר לשלב תורה עם עבודה, כפי שעשה אילפא, ולהיות גדולים בתורה לא רק בתוך בית המדרש, אלא גם מחוצה לו.
הרב ד"ר אורי נויבירט, חבר תנועת "נאמני תורה ועבודה"
