'תנועת בני עקיבא הפכה לתנועת רבנים'.דעה.

המאבק המחריף בין הזרם ה"חרד"לי" לזרם ה"מתון" בציבור הדתי אינו פוסח גם על תנועת בני עקיבא. הפרדת פעילויות בין בנים לבנות, סגירת צוות הווי, משמרות צניעות בסמינריוני הדרכה ועוד, מעידים על מגמת ההתחרדות שעוברת התנועה ומדאיגים ציבור גדול שמרגיש שהוא נדחק מחוץ לתנועה.
נאוה פורת ו16/12/2008
"אני בעד תהליך ההפרדה בתנאי שהוא לא ייעשה בכפייה", אומר מזכ"ל בני-עקיבא, הרב בני נכטיילר, ליאיר שלג ("הארץ" 08.05.08) ומוסיף, כי הוא מתנגד להקמת סניף נפרד במקום שזה אינו משקף את עמדת רוב ההורים.
דברים ברוח זו מתפרסמים גם במאמרו של קובי נחשוני בעקבות "סערת הפזמונסניף הנפרד" בגבעת שמואל: "הנהלת תנועת בני עקיבא משתדלת לתת, ככל הניתן, חופש פעולה לסניפיה, תוך הדגשה שהדברים יהיו על פי צרכי המקום ואופי התושבים." (ynet 08.07.08,)
לכאורה – מציגים הנהלת התנועה ומזכל"ה עמדה פלורליסטית, מכילה, מקבלת את זרמיה של הציונות הדתית כולם, אלא שבבחינת הדברים בעין המציאות אי אפשר שלא לתהות אם היתממות יש כאן, או שמא חוסר מודעות למתרחש בתנועה בראשה הם עומדים. שהרי דברים אלה מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהסניפים אינם פועלים בחלל ריק כמערכת סגורה אוטונומית. אדרבא: אורח החיים בסניף, המוכתב, בד"כ, ע"י המדריכים והקומונריות, ניזון מתכנים המועברים בסמינריונים שונים, שבהם המסרים רחוקים מאוד ממה שמקובל עלינו בכל תחום:
סמינריונים אלה מקיימים הפרדה גמורה בין המינים. ההפרדה קיימת לא רק בפעולות, אלא גם בחדר האוכל – "שולחן בנים" מצדו אחד של האולם, ו"שולחן בנות" מצדו האחר – חניכים מאותו שבט ומאותו סניף מוצאים עצמם בשני קצות האולם. אפילו התורים לנטילת ידיים נפרדים. אין פלא שכשהם חוזרים לסניפים הם מביאים אתם את "בשורתה" של בנ"ע: חברה מעורבת בדיעבד – ועל חוסר האפשרות לחיות חיים של "בדיעבד" אין צורך להרחיב.
מסרים "קשים לעיכול" אינם רק בתחום ה"צניעות": בפתח סמינריון למדריכים שהתקיים לפני כשנה, פתח מי שריכז את הסמינריון, תלמיד ישיבת הסדר, בפריסתה של השקפת עולמו: "אין עוד לציונות הדתית מקום בארץ, וזאת מחמישה היבטים: ההיבט הראשון – הצבאי: ניסינו, בני הציונות הדתית, להשתלב, התגייסנו ליחידות המובחרות, התקדמנו בסולם הדרגות, ואז נחסמה התקדמותנו. הדוגמאות לכך רבות. צה"ל אינו מאפשר קידום לקציניו הדתיים. גילינו שלמעשה אנחנו מנוצלים ע"י המדינה. יתרה מזו: בעבר הצבא נועד להגן על המדינה, היום עסוקים רק בגירושים…"
"האם מה שאתה אומר הוא שעלינו לסרב פקודה?!" שאלו שומעיו הצעירים בפליאה. "ברור שאני אומר לסרב פקודה. אין ספק בכך". "אבל היו רבנים שאמרו שאסור לסרב פקודה", המשיכו המדריכים להקשות, "אם היה רב שאמר זאת", השיב אותו צעיר, "הוא התייחס לצבא, למדינה, אבל לא דאג כלל לפגיעה בנפשו של החייל, ורב כזה איננו ראוי להיות רב כלל". מי שסיפר זאת היה כל-כך נסער, עד כי בחר לפרוש מהסמינריון בו ברגע. זו הסיבה שאין בידינו להתחקות אחר משנתו השלמה של אותו רכז.
ועוד: בסמינריון לשבט "שבות" בשנה שעברה, הציג המדריך (תלמיד ישיבת הסדר אף הוא) בפני חניכיו פרשנות חדשה למצוות כיבוד הורים: "לא חייבים לשמוע בקול ההורים. הסתכלו עליי: הוריי רצו שאלמד בתיכון, ואילו אני הלכתי ללמוד בישיבה קטנה. ומה רע?"
גם ערכי תורה ועבודה עוברים טרנספורמציה בפיהם של מדריכי המדריכים: ביום עיון מחוזי לקראת שבת הארגון השנה מציג הרכז את פרשנותו למושג ה"הגשמה": "איך שאני הייתי רוצה לראות את החניכים שלכם בעוד 10 שנים זה, יושבים ולומדים תורה". "ומה עם צבא? ומה עם עבודה?" שואל אחד המדריכים. והרכז מתרצה: "כן. אפשר לעשות גם צבא"….
חלק מהילדים מפנימים מסרים אלה – הפער ביניהם לבין הוריהם הופך קשה מנשוא. אחרים, בוחרים לפרוש. גם לפרישה מבני-עקיבא מחירים לא פשוטים – ואת המחירים משלמים בעיקר מי שהתנועה הייתה יקרה להם מאוד – אלה שראו בה את ביתם, וגילו לפתע שאין תוכו כברו. אלה גם אלה נמצאים בגיל בו הם לא יאפשרו לנו, ההורים, להתערב – ובצדק. כל שנותר לנו לעשות הוא לכאוב את אובדנה של התנועה שהיכרנו.
ואומנם, ההימנעות שלנו מלהתערב גם בשלבים מוקדמים יותר מושתתת על העובדה שאנחנו כולנו בטוחים שאנחנו מכירים את התנועה. כולנו גדלנו בה, חווינו בה את החוויות היפות ביותר של ילדותנו ונעורינו, אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה קורה שם, ולכן אין כל צורך בהתערבותנו, ואף לא במעורבותנו. כשאנחנו מגלים שזו ממש לא התנועה שלנו, ושמדובר בשיתוף השם בלבד, זה תמיד מאוחר מדיי.
זאת ועוד: דווקא משום שגם אנחנו היינו שם, אנו מודעים לערך העצום של היותה "תנועת נוער". מתוך כך אנחנו מכירים בצורך לאפשר לילדים לנהל את תנועת הנוער "שלהם" בעצמם, אלא שבלי משים אנחנו מתעלמים מהעובדה שהתנועה, יותר משהיא תנועת הנוער של ילדינו, הרי היא תנועתם של הרבנים שמכתיבים את התנהלותה.
נראה אפוא כי קשה מאוד ליישב את האמירה הכל-כך "פלורליסטית" בדבר זכותנו כהורים לקבוע את אורח החיים בסניף, עם המסרים שמקבלים ילדינו בסמינריונים – מסרים הסותרים בעליל את הערכים המוקנים בבתים. פער זה שבין הבית לבין התנועה מחלחל אל הסניפים עצמם, כאשר כתנאי לכניסתם להדרכה, למשל, על הילדים לעמוד בקריטריונים – חיצוניים בדרך-כלל – שמרבית הוריהם לא היו עומדים בהם, ולמלא אחר דרישות המציבות את ההורים כנחותים, לפחות מהבחינה הדתית. (למשל, הדרישה להאריך את השרוולים אל מתחת למרפק). ודומה, שכל שנותר בידינו לעשות הוא, לבחון, עם כל הכאב הכרוך בכך, אם אומנם יש לנו עדיין מקום בתנועה זו, שכל כך יקרה לכולנו.

הערב מקיימת נאמני תורה ועבודה כנס על דרכה של בני עקיבא בהשתתפות מזכ"ל התנועה הרב בני נייכטלר, הרב יובל שרלו, יוסקה אחיטוב, ד"ר גדי גבריהו ומנוחה אמיר.
הכנס יערך בגבעת שמואל ברחוב יוני נתניהו 34 בשעה 20:30"