תעלנה תפילותינו למעון שמיך ותקיעותינו להדום כסאך. פרשת כי תבוא תשפ"ב

כבר ראינו בשיעורים של השבועות שעברו שחודש אלול הוא חודש של תקיעות שופר, ובכך מהווה הוא מעין הכנה לתקיעות של ראש השנה וסוף יום הכיפורים. וכבר אמרו חכמים שהשופר הוא מעין כלי מלחמה כנגד כוחות הרשע המעבירים את האדם על המצוות, ויש בו משום "גירא בעיניה דסטנא"- חץ בעיניו של השטן (ראה סוכה ל"ח ע"א, ועוד עיין בספר אבן בוחן, לר' קלונימוס בן קלונימוס 1286- אחרי 1328, מהדורת א"מ הברמן, תל-אביב 1956, עמ' 26). ואף צורת אחיזתו מרמזת על כך, שהרי בשלחן ערוך אורח חיים תקפ"ה ב', בהגהתו של הרמ"א נאמר: וטוב לתקוע [שופר בראש השנה] בצד ימין, אם אפשר לתקוע כך ( מנהגים)… וכו'. וביאר ענין זה המגן אברהם על עתר (אות ד') באומרו: משום דכתיב "והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ג' א'), וכתב השל"ה [מסכת ראש השנה, תורה אור, ד"ה ועיקר הכוונה] שכן נכון על פי קבלה, דלא כלבוש (סעיף ב'). ובהגהות המנהגים (ראש השנה אות קי"ט) כתב: ולא בשמאל… וכו'. והוא על פי ספר המנהגים לר' אייזיק טירנא (מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשל"ט) עמ' צ"ו [ושם איתא: שופר, ראשי תיבות: אין שטן

ואין פגע רע]. וראה במהרי"ל, הלכות שופר, מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' רפ"ט, בשם מהרא"ק, הוא ר' אברהם קלויזנר (סי' י"ט, הגהה י"א, מהדורת ר"י דיסין, ירושלים תשל"ח, עמ' ט"ז).

ובביאור הלכה לבעל משנה ברורה (ס"ק ז'), אחרי שהביא את הטעם דלעיל, הביא טעם נוסף, וזה לשונו:… עוד שמענו בשם הגאון מהר"ר מאיר שמחה הכהן [הוא בעל האור שמח] טעם נכון. כי הש"ס ראש השנה דף ל"ד [ע"א], ילפי ליה תקיעת שופר מחצוצרות המלחמה, ובקרא (שופטים ז' כ') אצל מלחמת גדעון כתיב, "ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים, וביד ימינם השופרות לתקוע", וכו'. הרי לנו שוב המוטיב הסמלי של השופר ככלי מלחמה.

אכן לא רק צורת אחיזתו של השופר מרמזת על המאבק כנגד השטן, אלא אף עצם צורתו של השופר מרמזת על כך. שכן המהרי"ל בספר המנהגים שלו, הלכות שופר סי' י"א (עמ' רצ"ב) כותב: אמר המהר"י סגל [הוא המהרי"ל]: מה שפוקרין [… דעל זה באתי לשאול], הם הפוקרים על הפסוק "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" [ישעיה כ"ז י"ג]. מה שופר גדול? ונראה לו ליישב דרוצה לומר בקרן של ימין של איל יתקע בו הקב"ה לעתיד, והוא גדול יותר מבשל שמאל, וגו'. ומקור הדברים בפרקי דר' אליעזר, סוף פרק ל"א, (מהדורת רד"ל, ע"ב ע"א) דשם איתא: שני קרניו של איל, של שמאל נשמע קולו על הר סיני, שנאמר, "ויהי קול השופר" (שמות י"ט י"ט). וקרן של ימין הוא הגדול מן שמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ גלויות, שנאמר, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול…" (ישעיה כ"ז י"ג)… וכו'- כלומר בספר שמות כתיב "שופר", ואילו בספר ישעיה כתיב "בשופר גדול".

וציין הרד"ל למה דאיתא באותיות דר' עקיבא (בית המדרש ליעללינעק, ח"ג, ירושלים תפר"ח; עמ' 31), אות ט': וכיצד הקב"ה מחיה את המתים לעולם הבא? מלמד שנוטל הקב"ה שופר גדול בידו, שהוא אלף אמה באמתו של הקב"ה, ותוקע בו, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ובתקיעה ראשונה העולם כולו רועש… בתקיעה שביעית חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם שנאמר "ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח, והושיעם ה' אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכריה ט' ט"ו-ט"ז)… וגו'. (ובוודאי הכוונה היא אף לפסוק י"ד שם, "וה' עליהם יראה, ויצא כברק חצו, ואדני ה' בשופר יתקע והלך בסערות תימן". והובאו הדברים במקצתם, ברוקח. (הלכות ראש השנה סוף סימן ח', עמ' צ"ו.) והעיר על כך הרד"ל (שם הערה ע"ו), שזה שהאחד גדול מן השני מרומז בספר דניאל ח' ג', דשם איתא, "ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עמד לפני האבל ולו קרנים, והקרנים גבהות, והאחת גבהה מן השנית, והגבהה עלה באחרנה"- כלומר "באחרונה", בשופר דלעתיד לבוא. (והשוה תיקוני הזהר ט' ע"ב). הוי אומר, שהקרן שהיא הימנית, והתקיעה בצד הימני, שתיהן מרמזות על קרן הגאולה והחיים (תחיית המתים).

וכתב סבי הגאון ר' דוד שפרבר זצ"ל, בספרו אפרקסתא דעניא, (מהדורה חדשה, ח"א תשס"ג, עמ' כ"ה): ואגב יש להעיר מילתא חדתא, דראיתי במהרי"ל בכוונת מה שכתוב: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה שם), דכביכול הקב"ה יתקע בקרן הימיני של האיל שהוא גדול משמאל, עיין שם. ולפי זה יש מקום לדקדק ליקח שופר מקרן הימיני, רמז לאותו שופר של הקב"ה שנזכה לו בביאת המשיח, דמעובדא דלתתא איתמר עובדא דלעילא… וכו'. דעתו, אם כן, היא שאף להלכה ראוי שהשופר יהיה מן הקרן הימנית של האיל, כך שהסמל הופך להיות הלכה למעשה.

עוד פן נוסף ישנו בצורתו של השופר, שאף הוא מרמס על תפקידו. שהרי בראש השנה ט"ז ע"א, מצינו שתי דעות בסמליותה של צורת השופר: מר סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלה (פניו כבושים לארץ עדיף משום, "והיו עיניי ולבי שם [מלכים א' ט' ג'] רש"י) ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי (משום, "נשא לבבנו אל כפים [אל קל בשמים]", איכה ג' מ"א, רש"י שם), וכו'. והפייטן הביא את שתי הדעות הללו באמרו," קוֹל שׁוֹפָר כָּפוּף, כְּפוֹף לֵב אֶחָד; צִיוֹן שׁוֹפָר פָּשׁוּט, פְּשׁוֹט לֵב אֶחָד (פיוט למוסף יום א' דראש השנה, מחזור גולדשמידט, ירושלים תש"ל, עמ' 218, וראה שם הערה לשורה 3). כי מתוך לב כפוף ודעת ישרה ופשוטה עולות תפילותינו "אל קל בשמים". (ועיין פרי חדש על סימן תקפ"ו א'.)

אכן ענין העלאת התפילות כלפי מעלה, אף הוא מוצא את ביטויו בצורת אחיזת השופר, ואף בצורתו, וכלשונה של התחינה לתוקע, המופיעה בספר חמדת ימים, "ויעלו תקיעותינו לעורר רחמיך…", וכמרומז במזמור תהלים מ"ז ו', שאותו אומרים לפני התקיעות, "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר", וכן הוא ב"יהי רצון" שאומרים אחרי התקיעות הראשונות: יהי רצון מלפניך… שתקיעות תשר"ק שאנחנו תוקעים היום תעשה ממנו עטרה על ידי הממונה להיות עולה ולישב בראשך, אלקי… (מחזור גולדשמידט שם, עמ' 143). ובסוף התקיעות אומרים: ובכן יהי רצון, ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיעלו כל המלאכים הממונים על השופר ועל התקיעות ועל השברים ועל התרועה לפני כסא כבודך, וימליצו טוב בעדנו לכפר על חטאותינו (שם עמ' 145). ועל כן כתב הרמ"א, (בשלחן ערוך אורח חיים תקפ"ה ב'): וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר, "עלה אלקים בתרועה" (תהלים מ"ז ו') וגו'. והוא על פי המהרי"ל (הלכות שופר, עמ' רפ"ח). ועיין בלבוש לאורח חיים שם שכתב: והפוך השופר מעט למעלה.. וכו'. ובלשונו של הבית יוסף, סוף סימן תק"ץ: עוד צריך לזקוף השופר, ולא למטה, על שם, "עלה אלקים בתרועה". (אמנם, עיין בפרי עץ חיים, שער השופר ס"א, ד"ה אחר כך יקחנו, דשם איתא להיפך!) ודייק האשל אברהם (שם אות ד'): ותרתי

בעינן, כי השופר במקום הרחב למעלה, ויגביה קצת יותר ממה שיש בפיו של אדם… וגו'.

ואיתא בפסיקתא דרב כהנא, פרק ראש השנה [פרק בחודש השביעי], מהדורת ר"צ מנדלבוים, נויארק תשמ"ז, ח"ב, עמ' 337-336): יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: "עלה אלקים בתרועה"- בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כיסא הדין, הדין הוא עולה, דכתיב, "עלה אלקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין, הקב"ה עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, דכתיב, ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת הרחמים. אימתי? "בחודש השביעי" (ויקרא כ"ג כ"ד). (וכן הוא במדרש תהלים, מזמור מ"ז ב', מהדורת בובר עמ' 242, אלא ששם הנוסח משובש, ראה הערת המהדיר שם; ובויקרא רבא כ"ג ג' מהדורת מרגליות, עמ' תרע"ד, ובפסיקתא רבתי מ"א ה', מהדורת איש שלום, קס"ח עמ' ב', דשם איתא: מידת הדין מסתלקת ומידת הרחמים מתקרבת… וראה עוד מה שכתב ר' שלום שפיגל, בספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, עמ' תקי"ד.)

כל האמור לעיל מלמדנו כי הכוונה הסמלית שבתקיעות השופר היא להעלות ככל האפשר, את קולות תקיעותינו עד הגעתם להדום רגליו של מקור הרחמים והסליחה. אמכי"ר