תפילה ונחמה לרופא ומחבש לנשברי לב, פרשת שופטים, תשפ"ד

בהמשך רצוף לדברים שכתבנו בשבוע שעבר, עוד טורדני ליבי על אלה גיבורי החיל אשר נאלצו להתעסק בהרג והרס במחילות האויב; ונפגעו בנגע המרה השחורה (הנקראת בלשון מקצועית מלנכוליה או דיכאון, וראו על זה בספרם של הרב יונתן רוזנצוויג וד"ר שמואל הריס, נפשי בשאלתי: הלכות בריאות הנפש, ירושלים תשפ"ב, עמ' 297-293), על הריגת נפש חיה, ותחושת האכזריות שבמעשים שעשו.

כי בשעת מבחן הוכרחו להקשות את ליבם וכאילו ללא כל שימת לב לנעשה על ידם, וכפי שקראנו בפרשתנו, "ואמר אלהם [הכהן]  שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם. אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ' ג').

ארבע אזהרות הוזהרו, שלא תחלש נפשם מן הקולות המפחידים של המלחמה, מצהלות הסוסים, הגפת התריסים, מקול הקרנות ומקולות הצווחה. ואילו בימינו אנו הקולות הם קול שאון הטנקים, וקול רעשי המרגמות, ואחרי הרעש, אש הפצצות והמוקשים, וכו'.

ועל כל אלה ותצווח רוחם עד כלות זעם. אך לאחר צאתם כגיבורים מאש המלחמה, ובזכרם את אשר נעשה כאילו בעל כורחם, יש והפכו ליראים ורכי לבב, כפי שאולי היה גם לפני ניסיונם. וכדעתו של ר' יוסי הגלילי, שמתאר את אלה העומדים לפני המערכה, שמתייראים ממה שנראה בעיני רוחם כעבירה חמורה שניצבת בפניהם (על פי תוספתא סוטה ז' כ"ב). אך הפסוקים הללו שבדברים כ' ב'-ט', הפוטרים אנשים מסוימים מלהצטרף לחילות הלחימה, מתייחסים הם אך ורק למלחמת רשות, ואילו במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו חתן מחופתו וכלה מחופתה (סוטה מ"ד ע"ב). ועל כן אלה רכי הלבב שהתחייבו במלחמת מצוה זו, לא פלא שנפגעו בנפשם קשות, עד שחתן מתרחק מכלתו, ואיש מאשתו (ראו בנפשי שאלתי הנ"ל, עמ' 161-156; אך ראו דבריו שם בהערה 15 שם).

ובפרשת פנחס קוראים אנו, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ג). ועל פסוק זה כתב רבינו בחיי שם: "ויכפר על בני ישראל"- ללמדך שהשופך דם של רשעים כאילו הקריב קורבן. וכן כתוב, "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א י"ד), אפילו כהן ועובד עבודה זרה על גבי המזבח, משם תיקחנו למות וגו'. והוא על פי מדרש תנחומא פנחס (סוף סי' א', פרק כ"א ס"ב), וזה לשונו: "ויכפר על ישראל"- וכי קורבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קורבן וגו'. וקרובים הדברים למה שכתב ר' שמואל יפה, בביאורו, יפה תואר, על מדרש בראשית רבה מ"ד מ"ה: מי שחייב מיתה בוודאי, הבא להורגו יכוון לקיים מצות ה' לבער הרע, וזה זריז נשכר ככל המקיים מצות ה', ועל זה אמרו ז"ל: השופך דמן של רשעים כמקריב קורבן. (וראו מה שכתב ר' יעקב חיים סופר, בספרו חוות יעקב לספר במדבר, ירושלים תשס"ה, עמ' רל"ה-רל"ו.)

ועוד כתב רבינו בחיי על הפסוק בשמות כ"א י"ד, "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות"; ויש לנו ללמוד מכאן כי כליון הרשעים והכרתתם מן העולם ועשות בהם משפט נבחר לה' מזבח (השוו משלי כ"א ג', "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח").

ועוד יש להעיר כי לפי דעת זקנים מבעלי התוספות, הובא בשם הרשב"ם, שמצינו בחז"ל (בזבחים ק"ב ע"א) שכבר בשמיני למילואים היה פנחס משוח מלחמה, ולפי זה מובן לנו כיצד לקח את הרומח בידיו ודקר את שניהם (ראו במדבר כ"ה ז'-ח'). ונדמה כי השכר שזכה בו מאת הקב"ה עבור מעשה זה, אף שקשה ונראה כאכזרי מאוד, הוא אותה בחינה של "ברית שלום" (שם י"ב), בכדי ליישב את כעסו אחרי אותו מעשה. ועמד על כך הנצי"ב בפירושו העמק דבר לפרשת פנחס שם, בכותבו: "את בריתי שלום"- כשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו היה נותן שישאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, וכו'. והוסיף בעל העמק דבר על הפסוק בדברים י"ג י"ח, "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך"- דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות לישראל: א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע… [וב] עיר שלמה בע"כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים.

ועניין זה מפורש עוד יותר בפרשתנו כי שם (י"ט י"א-י"ג) נאמר, "וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ונס אל אחת הערים האל. (כלומר בורח שוב לתוך מקום המסתור שלו)…   לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי…  וטוב לך". וכתב רש"י שם על המילים "לא תחוס עינך עליו": שלא תאמרו הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה? ונמצא שני… הרוגים, וגו', (והוא על פי הספרי כאן). וכתב על זה בתורה תמימה שם (עמ' 297 אות כ"ז): העניין פשוט, משום שרחמנות זו אכזריות היא, שאם נקיים רוצח בזדון, הרי יוסיף לרצוח ויהיה ממחריבי עולם, ולבד זה הכתוב אומר, "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר ל"ה ל"ג).

וראו בספר המצוות לרמב"ם במצות לא תעשה שהוסיף הרמב"ן לא תעשה י"ג דראוי למנות ענין זה שלא לחוס על הרוצח למצוה מיוחדת. ועוד תמה והשיג על הרמב"ם שלא מנה זה במניין הלא תעשה, וגם בעל המגן אברהם המהפך תמיד בזכות הרמב"ם הסכים כאן עם הרמב"ן וכתב שלא ידע טעם הרמב"ם שלא מנה זה. ותמה עליו בעל התורה תמימה שם שכתב שאכן: מנה הרמב"ם מצוה זו בספר המצוות במצות לא תעשה רע"ט, וכן כתב בחיבורו הגדול פרק ב' הלכה ד'  מסנהדרין לעניין רוצח כלשון הספרי שלפנינו שבפרק א' הלכה ד' מחובל ומזיק, ובפתיחתו להלכות סנהדרין מנה זה במניין הלאווים הכל על הסדר, דבר  לא נעדר… וכו'. הרי שפשוט הדבר, שמעשים קשים כאלה הם בבחינת מצוה, אך מצוה קשה לעיתים פוגעת בנפשו של אדם.

ועוד נוסיף בהערה את אשר כתב ר' יעקב חיים סופר, בספרו נר יהודה, ירושלים תשנ"ב, עמ' רל"ו, וז"ל: ונראה לי לבאר על מאמרם במדרש דברים רבה (פ"ה ס"ב), "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" (איוב כ"ה ב'), אמר ריש לקיש: מיכאל כולו שלג וגבריאל כולו אש ועומדים זה אצל זה ואינם מזיקים זה את זה, וכו'. וכן הוא בדוכתין סגיאין במדרשות רבותינו ז"ל עיין בנסמן במתנות כהונה ופירוש מהרז"ו שם, ובמדרש הגדול שמות (ט' כ"ז) ובהערות שם. חזינן  הכא מפורש דגדר ועניין שלום הוא שימת שלום בין שני הפכים דאש ומים… עכ"ל. ואף אנו מתפללים להבאת שלום בין ההפכים של אכזריות ורחמנות.

ובעניין זה יש להזכיר את דבריו העמוקים של החזון איש, או"ח הלכות שבת סי' נ"ו אות ד: ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם, ולהעביר על המידה, וכמו שכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה י"ב, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי רוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחוסר משקל המידות. ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום, וכל העונשין הוא להיות חוכמת החכמים מוגבלת מאוד, ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה. ההכרח להשתמש בעונשין להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף, וחלושי השכל. אבל העונש צריך להיעשות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין בשל אחרים, ובהיות האדם בלתי שלם בתכלית השלמות, ומורגז ביצר הרע, לא יחדל מלהיות רחמני ולהתרשל בשעה שמצווה לעשות דין, ואז ניתן לו להשתמש גם בסערת טבע הנקמה תחת פיקוח הדעת, שאין הערתו בזה רק לזירוז הדין, וזהו "בכל לבבך" (דברים ו' ה'), בשני יצריך. (על פי ברכות נ"ד ע"א: בשני יצריך- ביצר הטוב וביצר הרע). (ועיינו היטב במה שכתב על פסקה זו הגר"י הוטנר, מובא בספרו של הרב יוסף דוד עפשטיין, מצות השלום, ניו יורק תשמ"ו, עמ' 270-272.) דברים אלה של החזון איש יש בהם בכדי ללמדנו על המורכבות הנפשית בעשיית מצוות הנקם אף בנפשות מרושעות. אך יחד עם זה יש לדעת כי זוהי "נקמת דם עבדיך השפוך" (תהילים ע"ט י').

ואף למי שיודע שהוא מקיים את מצות השם בכך ששופך חמתו על הגויים שופכי הדמים, ובכל זאת חש בסתירה פנימית נפשית, להוי יודע כי לאמיתו של דבר אין בזה סתירה של הרגשות הפוכות אחת מן השנייה, אלא ששתי ההרגשות הללו נובעות ממקור אחד, איבה לאויב אהבה לאהוב. (וראו בספר חידושי הלב, על ספר במדבר, מיוסד על שיחותיו של מרן הגאון ר' אלתר חנוך העניך לייבעוויטש, ירושלים תשס"ב , עמ' קס"ד-קס"ה.)

אכן, יש אשר נפגע ליבו בנגע האכזריות, ויש אשר הפגיעה מתבטאת בתחושה של אשמה קשה. אך למדנו מדברות קדשם של חכמינו זצ"ל שמעשה עקירת הרשע, גם כאשר מכריח הרג של בני אנוש מצוה הוא, כי יש בו משום רחמים על אלה אשר מסורים בידיהם של רשעים אוכלי דמים. הוי אומר, המתאכזר לרשע מביא חסד ורחמים לצדיק. ותהא ידיעה ברורה זו משום נתינת מרגוע לנפשות הפגועות הן מנגע האכזריות והן מרגש האשמה. ויהי רצון כי הקב"ה ירפא במהרה כל שבורי לב מכל תחלואיהם. אמכי"ר.

ד. שפרבר