תקשורת יהודית – ראיון עם אילנה דיין

סביב ההתנתקות עלו שאלות רבות בציבור הדתי על היחס בין התקשורת לציבור הדתי. שאלות אלו הצטרפו לקונפליקטים נוספים שהתרבות הטלוויזיונית מציבה בפני החברה הדתית. בעקבות כך בחרנו לראיין את אחת הדמויות הבולטות בתקשורת הישראלית ולנסות ולהעלות לדיון נושא זה.

איך את מגדירה את יהדותך?
זה מסובך כי אני חושבת שאנחנו הישראלים החילונים התרגלנו לענות על השאלה הזו בסוג של נוסחה- רבים מאתנו אומרים: אני יהודי ע"פ הלאום שלי, על פי התרבות שלי או על פי הישראליות שלי ולא ע"פ הפרקטיקה הדתית שלי. כלומר ברור שאני רשומה כבת לאם יהודיה, אבל אנחנו התרגלנו לענות על זה כמעין נוסחה. הנה הגדרה אפשרית: אני לא אדם דתי מבחינת השקפת עולמי ואני לא אדם דתי מבחינת סגנון חיי היומיומי, מצד שני אני חושבת שאני אדם מאוד יהודי. ואני יודעת שרוב הקוראים יראו בכך סתירה, משום שיהדות מבחינתם היא בראש ובראשונה סט של כללים, והשקפת עולם דתית ובראשה האמונה. אני מרגישה שותפות גורל עם כל מי שהוא יהודי, ואני חושבת שישראל זה הבית שלי וכאן אני ארצה לחיות כל חיי וזה המקום שאני מאוד רוצה שהילדים שלי יחיו בו, וגם את זה אני מייחסת ליהדות שלי. כשיש לי ויכוח עם ערבי ישראלי ואני מדברת איתו על כך שכמה שאני בן אדם מתקדם, וחושבת שחייב שיהיה שוויון ביני לבינו, אני אומרת לו ו- אנחנו יכולים לדבר על שוויון, להתכוון לשוויון, אבל לא באמת לכונן שוויון, כי המקום הזה לעולם יהיה ביתי, ואז הוא יהיה פחות ביתך. באתי לכאן מארגנטינה כי חשוב לי שתהיה פה מדינה לעם היהודי ולא שום דבר אחר.

כיצד הגדרה זו משפיעה עליך כעיתונאית?
יש לזה השפעה כמו שלכל דבר בזהות שלי יש השפעה, לזה שאני אישה יש השפעה מסויימת, לזה שאני אמא יש השפעה מסויימת לזה שאני ישראלית יש השפעה מסויימת.

אך דברים אלה באים לידי ביטוי?
זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שאני מאמינה שעיתונאי שמסקר את המציאות פה, אמנם צריך לעשות את זה בצורה אובייקטיבית נטולת פניות, ואמנם התפקיד שלי זה להביא לך את פיסת המציאות שהחלטתי לסקר ולהביא אותי אליכם בצורה הכי נקייה ומסותת, אבל אני חושבת שאני לא כתב זר, במובן הזה גם היהודיות שלי וגם הישראליות שלי באה לידי ביטוי, כשאני מסקרת משהו שנוגע בצה"ל או כשאני מסקרת קיבוץ שמתפרק זה שלי. וכשאני מסקרת את גוש קטיף שמתפרק במידה מסויימת זה גם שלי. אני לא אסקר את זה כמו שמסקרת את זה כתבת של הBBC. במובן הזה זה בא לידי ביטוי.

האם בתור עיתונאית יש לך רצון לקדם ערכים מסוימים?
כשאתה מלמד את עצמך עיתונות אז אתה אומר לעצמך, אני לא בא כשליחות, אני לא בא לקדם אג'נדה, אני לא בא לקדם ערכים מסוימים, ובאמת אנחנו כעיתונאים צריכים לנתק את עצמנו מהמערכת הערכית הפרטית שלנו, ואסור שעמדותיי הפוליטיות ישפיעו על הדיווחים שלי או על הסיפורים שאני בוחרת לסקר. לדוגמא: נניח ואני מתנגדת להתנתקות וחיה בהתנחלות ומאמינה בכל לבי בחזון ארץ ישראל השלמה, כעיתונאית כאשר מתארגן איזשהו פלג קיצוני ורוצה לעשות איזשהו מעשה מטורף שהחשיפה שלו עלולה להזיק מאוד למפעל ההתנחלות אז ברור לגמרי שכעיתונאית אני מחויבת לשדר את זה. דוגמא נוספת: אם אני פמיניסטית והגיע אלי מקרה של עובדת במשרד ממשלתי שמעלילה על הבוס שלה סיפור של הטרדה מינית, ואם אני חושפת סיפור כזה זה יפגע ברעיון הפמיניסטי, אין ספק שאני צריכה לחשוף סיפור כזה. לכן לכאורה אנחנו כעיתונאים צריכים לנתק את עצמנו מהמערכת הערכית שמכילה אותנו, זה ספר ההפעלה שלנו. אבל זה לא תמיד קורה ולא תמיד צריך לקרות לדעתי, זאת אומרת אסור שעמדותיי הפוליטיות ישפיעו על הדיווחים שלי או על הסיפורים שאני בוחרת לסקר. לדוגמא: אם יש מתנחל שגילה תגלית מדעית כלשהי ואישתו היא רופאה שמטפלת בילדים פלסטינים ובכלל כל סיפור המשפחה הזו יכול לשנות לגמרי את הדימוי של המתנחלים בידי הישראלים אני יביא את הסיפור הזה בין אם אני אוהבת מתנחלים ובין אם לאו, כי זה חשוב לאתגר את הדימוי המסוים שיש בתודעתו של הצופה על המתנחל, אז אני יביא את הסיפור הזה בכל מקרה וזה ממש לא חשוב מה דעתי על המתנחלים וההתנחלות בכלל, אבל ישנם ערכים שנורא דחוף לי לקדם, לא מן הסוג של "הבה נאהב זה את זה", אלא ערכים של שיח וחופש ביטוי: שצריך, למשל, לתת לכל דעה להישמע גם אם היא פרובוקטיבית, קיצונית או מעצבנת. אני מרגישה מאוד מחויבת לזה, להרגיל את האוזן הישראלית למגוון של רעשים. תפקיד נוסף שלי כעיתונאית הוא לטלטל את הצופה; לנסות לשבור סטריאוטיפים, לשבור צורות חשיבה סטנדרטיות ולהשמיע את הקול שבדרך כלל לא נשמע.

בקרב הציבור הדתי ישנם אנשים שמרגישים שהתרבות הטלויזיונית וערכים כמו שהזכרת אינם מתאימים להשקפת עולמם, האם את חושבת שתפקיד התקשורת הוא לשנות את המצב ולפנות גם לציבור הזה?
ודאי שכן, אבל זה לא כל כך פשוט. באופן כללי, הדיאלוג בין הציבור הדתי המתנחל לבין הציבור החילוני הוא סיפור של חשדנות אחת גדולה. לכל ציבור יש רקורד טוב להתבסס עליו, כלומר יש במה לחשוד. לציבור החילוני יש סיבה טובה לחשוד במתנחלים ולהיפך. החילוני (השמאלני…) יחשוד במתנחל שברגע שהוא תקע יתד במאחז זה צ'יק צ'ק יהפוך לעיר, ומצד שני יש סיבה למתנחל לחשוד בעיתונאי החילוני שנכנס אליו להתנחלות כי בפעם הקודמת שזה קרה זה נגמר רע. את החשדנות ההדדית הזו שני הצדדים הרוויחו ביושר. אני חוויתי את זה באופן אישי בכל פעם שנכנסתי להתנחלות. לרוב הצלחתי לפורר את החשד, אבל זה לא מנע את החשדנות בפעם הבאה כי זה עמוק הרבה יותר מאשר 'תקשורת עוינת'.
אני חושבת שחלק מהבעיה היא ששני הציבורים מרגישים עצמם מיעוט; המתנחל בטוח שהוא קרבן נרדף והחילוני בטוח שהוא בצד המתגונן מפני אדוני הארץ, המתנחלים, המקבלים תקציבים לכל דבר שהם רוצים, אם זה הסעות לילדים או סלילת כבישים בכל מקום. מובן שזה לא נכון, אבל זה הדימוי שנוצר אצל החילונים כתוצאה משנים קודמות, בהן היה נדמה שהמתנחלים מחוברים מאוד לשלטון. כל אחד חושב שהוא המיעוט ומנקודת מבט פרטית זה לגמרי שחור ולבן וכל אחד בטוח שהוא הקורבן. תפקיד התקשורת בסיטואציה כזו הוא לא פשוט. מובן שעדיף שייווצר גשר בין כולם, אבל אני לא מאמינה ביכולת של תקשורת לבנות גשרים יש מאין. אם נוצרת מציאות אובייקטיבית, כמו ההתנתקות או ההקצנה הדתית בתנועת בני-עקיבא וכל מיני זרמים תת-קרקעיים כאלה שגורמים להיבדלות, אז אני לא מאמינה שכתבה של משה נוסבאום או של אילנה דיין תשנה את המצב.

את מאמינה שיש חשיבות לתקשורת סקטוריאלית? אם כן, מה תפקידה?
אני חושבת שבתנאים של החברה המודרנית והרב-ערוצית והקפיטליסטית, דווקא כן. ולמה? משום שהאלטרנטיבה, היינו עיקרה של התקשורת הממוסדת היום, היא משהו שטחי שפונה למכנה משותף רחב ומוכתב על-ידי אינטרסים כלכליים. ולכן כשאני חושבת על העיתונים המפלגתיים של פעם, למרות שהיו דוגמטיים, פתאום הם נראים לי כמו אלטרנטיבה רומנטית. תקשורת סקטוריאלית חשובה משום שהיא נטולת אינטרס כלכלי ומאפשרת ביטויים רעיוניים יותר. נכון שזה יוצר בעיה כי העיתון הסקטוריאלי בהכרח אינו פלורליסטי, אבל אם יהיו מספיק כאלה הפלורליזם יווצר מעצמו.

לסיום, יש לך מסר שאת רוצה להעביר?
אני אספר לך סיפור אשר יעביר את המסר:
כארבעה חודשים לפני ההתנתקות הלכתי לעשות כתבה על המתנחלים. מטרת הכתבה הייתה באמת ובתמים להראות את כאבם של המתנחלים. היה לי מאוד קשה למוטט את חומת החשדנות גם של הממסד המתנחלי וגם של אנשים באיתמר ובהר-ברכה, אבל היה נדמה לי שהצלחתי. חשבתי שיש לי חומר טוב. בסוף היום, הלכתי למאהל שנבנה ליד הכנסת בתחילת המחאה הכתומה. הגעתי לשם והתחלנו לצלם, במטרה שזו תהיה סצנת הסיום של הכתבה. רצינו לצלם את הנוער שנשאר שם כל הלילה ושר. הגענו לאוהל אחד שבו גזרו צעיפים כתומים, ובחור בן 17 אמר – "איתה אל תדברו!" שאלתי אותו למה, והוא ענה – "איתך, בחיים לא!". לא הבנתי מה יש לו נגדי, ולמה דווקא אני לא. אולי הוא היה אומר את זה על כל עיתונאי חילוני, אבל מאוד נעלבתי, הלכתי הצידה וירדו לי דמעות מהעיניים. הרגשתי שאין לי שום סיכוי נגד הבחור הזה, שהוא לעולם יחשוד בי ואולי אפילו ישנא אותי. וזה לא משנה שבאתי רק בשביל לסקור באמת את הסיפור של המחאה הכתומה, להראות פעם אחת ולתמיד את כאבם של המתנחלים, ולא כדי לחפש סיפור מסוים, או לצלם כנופיה שמנסה להבעיר צמיגים באמצע כביש מספר אחת. הראיון נערך על ידי יותם ברום.