תרבות יוון ושאלת האסתטיקה – על הנתק המודרניסטי שבין האמנות לדת / דוד שפרבר

הדרשנות הנפוצה קושרת לא פעם בין חג החנוכה, העימות עם  תרבות יוון ושאלת האסתטיקה והיהדות. התרבות הקלאסית  שיצרה את נכסי היסוד של העולם המערבי מנוגדת בד"כ לעולם היהדות, הנתפס בבסיסו  ככזה שאינו מתיימר לאסתטיקה. אך – מטעימים הדרשנים – אין הדבר אימננטי והכרחי.  על פי חז"ל "יפיפיותו של יפת" (יוון)  ראוי שתשכון "באהלי שם" (תלמוד בבלי, מגילה ט' ע"ב) כאשר התוכן נשאר יהודי – יש מקום להכלה של נכסי יופי ותרבות מהעולם הסובב.

*

עולם המחקר היום מגלה כי האבחנה המאפיינת  "יהודיות" ב"העדר", קשורה לא אחת לתפיסות אנטישמיות שבהן המשמעות של היות יהודי היא כל כולה "חוסר": אין אסתטיקה, אין תרבות, אין חומרים, אין סמלים ואין מיתוסים. למעשה האבחנה הבינארית שבין יהדות לאסתטיקה היא פרי הבניה מודרנית רחבה  שיצרה דיכוטומיה ברורה בין האמנות לדת.

*

הרב קוק ביקש לפתוח פתח לפירוק הבניה מודרנית זו, בהקשר היהודי:

"הספרות, הציור והחיטוב (כלומר, הפיסול)  עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו"(המזרח, 1903, עמ' 354-352).

קריאה מדוקדקת בטקסט חושפת טענה רדיקלית החבויה בו: למעשה, הרב קוק משווה בין גילוי חידושי תורה לבין אקט ההוצאה לפועל של יצירת אמנות. הביטוי "עומדים להוציא אל הפועל" והמונח "חובה" בטקסט הם התקה של ביטויים שנוגעים במקור למצוות ולתלמוד תורה, והעברתם לעולם האמנות. בסוף הדברים עושה הרב קוק הזרה למדרש המתייחס במקור ל"מתן תורה", ומקשר אותו לאמנות: "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". כך חותר הרב תחת  הדיכוטומיה המקובלת שבין האמנות לדת.

*

לעומת הגישה שעלתה בדברי הרב קוק, המכליאה בין הדת לאמנות, שיח האמנות המודרני  נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה. הוא עושה זאת בהתאם לתפיסה שלפיה שדה האמנות כונן על בסיס המודרנה החילונית, שכן הדיסציפלינות של אמנות ותצוגה מוזיאלית הן הבניות מודרניות חילוניות מהמאה ה-19, שיצרו הבחנה ברורה בין אמנות (fine art) לאוּמנות (craft), ובכך הפכו את האמנות לשדה מובחן של תרבות גבוהה. בד בבד הפכו האמנות והדת צוררות זו לזו, עד שעולם האמנות נתפס לעתים כאנטיתזה מודרנית לדת וככוח המנסה לרשת אותה.

*

טיהור השיח

גם השיח האמנותי בארץ נוהג לשרטט גבול ברור בינו ובין עולם הדת והאמונה. לרוב, כשאמנים ישראלים משתמשים ביצירתם בחומרי יהדות, דואגים הם, השדה והשיח, ליצור חיץ בינארי בין העולם המסורתי שממנו נלקחו החומרים ובין יצירת האמנות שבה הם משובצים. כך מטוהר השיח מכל שמץ של מסורתיות. הנתק המדובר נפוץ גם בחברה הדתית – על אף השינויים המתהווים בשנים האחרונות – עדיין אפשר לומר באופן גורף שהחברה הדתית מדירה את עצמה מתחום האמנות החזותית, ובוודאי שאינה לוקחת חלק בשיח ובשדה המרכזי שלה.  באופן פרדוקסלי, דווקא חברה שיצאה מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, המתהדרת בהמשכת דרכו של הראי"ה, היא בהכללה תרבות המתאפיינת בחסך של ביקורתיות, בחוסר יצירתיות שמייצרת שממה אמנותית.

*

האמנות כחובה דתית

הציטוט בו פתחנו: "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים" וכו'. פורסמו בעילום שמו של הרב קוק בכתב העת "המזרח" בשנת 1903. הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק וראש  ישיבת מרכז הרב, ערך את הדברים ופרסם אותם לאחר פטירת הרב בפירוש על הסידור (עולת ראיה, חלק ב', ירושלים תשכ"ב, עמ' ג'). לאחר עריכתו האגרסיבית שכוונה לעמעם את הרדיקליות שבדברים, נפתחה הפסקה במילים "הספרות, ציורה וחיטובה". דהיינו, הרב צבי יהודה העלים מהפסקה כל התייחסות לעולם האמנות החזותית, וכך נותרה שם רק התייחסות מסורתית ושמרנית קמעה לספרות. מהלך זה מצביע מחד על ההדרה העצמית של העולם הדתי מתחום האמנות החזותית,  ומדגים מאידך כיצד היה הרב קוק יחיד במינו בהיותו הוגה יהודי אורתודוקסי מודרני, שתבע  את האמנות כחובה דתית, ופרק בכך את ההבניה המודרנית המנגידה בין אמנות לדת.

 

דוד שפרבר הוא חוקר אמנות יהודית עכשווית.