תרום אך לא לקרדום

אם הציבור הדתי יפסיק לממן את לומדי התורה במתן צדקה מופרזת, ייתכן והוא יסייע להם לצאת סוף סוף ממעגל העוני

שמואל שטח, 19/08/2008

לאחרונה אושרה הצעת החוק בעניין פטור מלימודי ליבה בישיבות הקטנות. ההצעה פוטרת אותן רשמית מללמד את תלמידיהן אמנות ומקצוע. הצעת החוק העלתה מחדש את השאלה האם ניסיון לכפות משהו על הציבור החרדי יוביל לתיקון המצב, או שמא להיפך- להגבהת החומות עוד יותר. השלכת החוק פשוטה: מעכשיו, באופן רשמי ומתוקצב, מדינת ישראל מממנת אנשים להיכנס למעגל העוני.
השאלה העומדת בפנינו היא כיצד נמנע את היווצרותם של עשרות אלפי עניים חדשים מידי שנה, וכיצד נמנע האטה בתוצר הלאומי. ובעיקר כיצד נוכל למנוע את חילול השם וכיבוי מאור הדת (כפי שנכתב בהלכה על לומדי התורה המתפרנסים מן הצדקה)? אין בידי תשובה אחת לשאלות אלו, אולם יש לפני רעיון שהוכח אמפירית: לסגור את הברז. זה נשמע רע ואפילו בעייתי, אולם זהו הפתרון הכי יעיל לבלימת העוני והתלות הכלכלית של המגזר החרדי.
בשנים האחרונות החלה מגמה ברוכה של חזרה לעבודה בקרב הציבור החרדי. מגמה ברורה זו חלחלה מלמטה בעקבות קיצוץ הקצבאות. הוי אומר, כל עוד תהיה פרנסת הציבור החרדי מובטחת, רובו לא יעבוד וימשיך להיות נטל כלכלי ומוסרי על הציבור הישראלי. לצערנו, רק כך ניתן להביא את הציבור החרדי בישראל לחיים של יצירה ועשייה גם בהיבט הפיסי של העולם. חרדי שאר העולם נוהגים כך, כפי שנהגו כל הדורות מאז חטא אדם הראשון, עד שמדינת ישראל הסכימה לשלם כסף למאות אלפי אנשים בעבור לימוד תורה.
מקורות הפרנסה של לומדי התורה מורכבים משלושה חלקים: החלק הארי בא מן המדינה באמצעות מענקי דמי הביטוח הלאומי, מימון תלמידי הישיבות, פטורים מתשלומים שונים, ועוד. חלק נוסף מגיע מעבודה, לרוב במשרות חלקיות, של הציבור החרדי עצמו. אגב, גם היום, רוב רובו של הציבור החרדי אינו עצמאי מבחינה כלכלית. החלק השלישי בא מתרומות. חלק לא מבוטל של התרומות מגיע מציבור הכיפות הסרוגות בארץ ובחו"ל.
על מנת להוכיח את חלקם של בני הכיפות הסרוגות במימון פרנסת לומדי התורה, די ללכת לעיר מגורי, גבעת שמואל, ולראות מה מחולק כמעט מדי יום בדואר ומי מסתובב לבקש עזרה כספית בין מנייני התפילה ובשעות הערב. קמפיינים אדירים של תרומות מלווים בחוברות צבעוניות, מזכרות וברכות עושים את דרכם לכל תושב. אלה מוכיחים כי ציבורינו תורם ונותן ובעצם מממן את פרנסתם.
קמפיינים אלה מוצגים לציבורינו כצדקה וכעזרה ליתומים ואלמנות. בפועל, רוב הכסף נעלם בצינורות "מפעל הצדקה" לטובת אלו שלא עובדים אלא מתפרנסים, דו משמעית מהצדקה. די אם נביט במודעות דרושים לחלק מארגונים אלו המבטיחים חמישים אחוזי רווח לטלפנים. תארו לעצמכם כמה אחוזים נוספים זורמים להנהלה, להוצאות משרד, להכנת החוברות, לדיוור ותגיעו למירב הסכום. ה"יתומים" נשארים יתומים גם מצד אלו שלכאורה דואגים להם.
כשאברך בריא וחסון דורש כסף עבור "הכנסת כלה" אין זו אלא "הכנסה קלה". לא מדובר בעשיית חסד,אלא במימון נוסף של מי שאינו מתכוון לצאת לשוק העבודה. זה לא נעים לשמוע אך בחלק גדול ממקרים אלו, הדרך הטובה ביותר להוציא את האברך ומשפחתו ממצב העוני היא מניעת התרומה. אם נקפיד שלא לתרום סתם כך למי שקרדומו בידו, נצליח לגרום לעוד אנשים ללמוד אומנות ולצאת לשוק העבודה.כל שקל שנתרם למען נזקקים אלו קובר אותם יותר ויותר בתוך עולם העוני והמצוקה. זה לא רק עניין מוכח של מדיניות תעסוקה ציבורית כלל עולמית, זה גם עניין הלכתי. ב-2008, למרות המגמה החיובית, רוב בתי האב של הציבור החרדי אינם מתקיימים עצמאית ללא תמיכות ותשלומי העברה. שאף אחד לא יבלבל אתכם בנתונים.
אם כך, עבור מה לתרום? הצדקה המעולה – להעמיד אדם על רגליו. לשקם למישהו את פרנסתו, לתת לאברך מלגת לימודי מקצוע, לתרום למוסד להשכלה גבוהה שמכשיר אנשים חרדים לעבודה. כדוגמא הציע הרב אליעזר מלמד שגבאי צדקה יַתנו את מתן הצדקה בזה שהמקבל יעבוד. על כל שקל שירוויח יוסיפו לו עוד שקל.
ברור כי במקרים רבים העני אינו יכול לעבוד וגם אם ירצה הוא לא יצליח לצאת ממעגל העוני , לכך נועדה נתינת הצדקה המקובלת, או נתינת מזון ממש, אך לא כשזו שיטה מובנית מראש וכמקצוע של בטלה. רבים מאיתנו היו משתוקקים ללמוד כל חייהם בישיבה ולא לעבוד, אך מה לעשות שההלכה אינה מתירה זאת אלא לאנשים מיוחדים ומוכשרים במינם. אם אתה תורם באופן עיוור לכל מי שפושט ידו, לא בטוח שהועלת לו אלא יתכן שחפרת עוד בור ע"י התורה שנהפכה בימינו לקרדום.

 

הכותב הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה