ד"ר יחזקאל כהן. על מייסדה של התנועה

יום רביעי י”ז תשרי תשע”ג

מנוחה יקרה,

נודע לי זה עתה על פטירת אביך היקר.

צר לי מאד שלא זכיתי להשתתף בלוויה שלו. אביך היה איש חכם ובעל ראיה למרחוק ואלמלא הקדים כל כך את זמנו היו משתתפים בלוויה זו לפחות כל אנשי הציונות הדתית. ובעצם כל אדם בארץ הזו שמבין את גודל ההזדמנות של הקמת מדינה יהודית בזמן הזה ואינו מוכן להחמיצה. זוכר אני את פניו הטובות אשר לא פעם כילד שישב בשורה שלפניו בבית הכנסת זכיתי להתבונן בהם. לא ידעתי אז כמה גבורה ונחישות הסתתרו מאחורי התווים העדינים הללו. בשבילי הוא היה אבא של חברה לכיתה ואדם נחמד שהיה נעים להיכנס לביתו. הכרתי והוקרתי גם את אמך יהודית שתזכה לנחת ואריכות ימים. תמיד הערצתי את הדגם המשפחתי הכול כך יפה שהצבתם. את הנעם את האחריות את רוחב הדעת ואת החיוך ומאור הפנים. רק מאוחר יותר כאשר הבנתי את הדברים שהיו יקרים לאבא ז”ל ואת ההבנה המעמיקה שבאה לידי ביטוי בדברים העקרוניים עליהם נלחם התחלתי לראות את שיעור הקומה הנדיר של האיש. לא כל דבר שכתב או נלחם עבורו קיבלתי אבל אי אפשר היה שלא להבין שמדובר באדם ישר וחכם מאד שרואה למרחוק. במובנים מסוימים היה אף בן דמותו של יחזקאל הנביא אשר היה עליו לומר את דברו אם ישמעו ואם יחדלו והיה עליו להתמודד עם אנשים קשי פנים וחזקי-לב שגרמו לו צער רב. אך הוא שידע שיש מחיר לדעותיו וידע אולי שרק אחרי שיתגשמו דבריו ייווכחו בצדקתם וידעו כי נביא היה
בתוכם. וה’ גם צייד אותו בעקשנות ובכח רצון וכשמיר חזק מצור, נתן את מצחו וקיים את אשר צווה יחזקאל “לא-תירא אותם ולא-תיחת מפניהם” אך ההבדל הגדול הוא שבעוד יחזקאל הנביא מנבא חורבן על ירושלים היה אבא נביא הבניין התיקון וההכרה בגודל השעה לבלתי תת לשועלים קטנים לחבל בכרמים ולגמדים טרוטי עניים למדוד את התורה לפי קוצר ידם וראייתם הדלה. כל כך כאב לי כאשר נפל עליכם האסון ונעם היקר נלקח מכם. נעם שהיה ביטוי מעשי של קבלת האחריות והביצוע האמיץ של כל מה שחייבים לעשות למען בטחון המדינה שלנו. אני זוכר שהיה לי אפילו כעס כלפי שמים ואמרתי בליבי שלא מגיע ולא מתאים לפגוע במשפחה כזו. ולא מתאים להעמיד אדם כה יקר כיחזקאל הכהן בניסיון הנורא של נטילת מחמד ליבו ועניו על קוממיות המדינה שכבר הקריב כל כך הרבה עבור דמותה הרוחנית. אבל נסתרות דרכי האל ומי יאמר לו מה תעשה וגזרה היא מלפניו ואבא קיבל את המכה וקיים כיחזקאל הנביא היאנק דום ונשא את הכאב ואת שברון הלב פנימה. אני חושב שהדברים שהיו חשובים לאבא ז”ל צריכים להילמד ואני מקווה שתעבירו לילדים שלכם את המורשת הזו שיישאו אותה בגאווה ובנחישות ויזכו להמשיך במשהו את החזון הגדול של אבא היקר. יהי זכרו ברוך ויהי רצון שבכל התקדמות שתראו מסביב במדינה שלנו החל מהיחס לקדמה, מהתייחסות לגרים ולגויים דרך היחס המכבד למנהיגות נשים וללימוד התורה שלהן ולאחריותן למדינה וכלה בתפיסת האחריות לכלל הילדים בחינוך הדתי ולא רק לחממות ובועות, תדעו שאתם יכולים להרים ראש ולומר שהדרך שאבא וסבא חלם ולחם עליה, מתגשמת. אני יודע שלא פשוט להמשיך את ימי החג ורק אחרי זה לשבת שבעה ואני כתבתי את הדברים כפי שהיו על ליבי ואני מקווה שאין בהם פגיעה בהלכות החג ולכן גם לא אסיים בנוסח ניחום האבלים אבל אתפלל שייתן ה’ לכם כוחות להתמודד עם האבדן ולהמשיך בעוז את הדרך. אתכם בכאבכם

דוד

******************************

אבא,

כשהייתי ילד, כשהיית מסיים להשכיב אותי לישון, היית עוטף אותי בשמיכה ומכרבל אותי. הרבה אנשים הכירו את הדמות הציבורית שלך, כלוחם על דעותיך, כאיש קפדן, אבל פחות את הצדדים האישיים שלך.   בתור הילד הקטן בבית, התגלגלתי איתך כבייביסיטר לכל מיני מקומות. אני זוכר נסיעה במונית למרכז שפירא להרצאה. כמובן במונית מכיוון שלך לא היה רישיון ובביתנו לא היה רכב במשך שנים רבות. אתה נכנסת להרצות בפני אולם מלא ואני שיחקתי בחדר סמוך. למרות שאתה ואמא תמיד הסתפקתם במועט, בבית ומחוץ לו, היה חשוב לך שההופעה החיצונית שלי תהיה מסודרת. לפני שבת, היית בודק את מצב הגיהוץ של החולצה שלי, הגילוח וצחצוח הנעלים – המשימה הקבועה שלך עבור כל בני הבית לפני כניסת השבת. אם לא הייתי מגולח מספיק – מה שקרה לרוב, היית מעיר לי בצחוק כדי שאזכור בפעם הבאה. למרות הרצינות שלך, אהבת להשטות לפעמים בבית בעיקר בחבישה של כובעים שונים וזה העלה חיוך על פנינו. כשהייתי צעיר יותר , פחות הרגשתי צורך לשאול אותך שאלות ולהגיד לך דברים. בשנים האחרונות התעורר בי צורך לשמוע יותר על ילדותך, לשמוע עליך, לבלות איתך, לשתף אותך וגם להודות לך על הרבה דברים שעשית למעני.  אבא, נזכרתי בכל זה מאוחר מידי, 9 שנים שאתה חולה. בהתחלה עוד יכולנו לדבר קצת, אבל בשלוש השנים האחרונות נדמת לגמרי ומה שנותר זה רק חיוכים לפעמים. הייתי היום בכל זאת, להגיד לך את מה שלא יכולתי להגיד בשנים האחרונות. אבא- אמא ואתה גדלתם אותנו בבית קטן, אבל חם. לימדתם אותנו מה זאת צניעות, לכבד כל אדם באשר הוא. ממך אבא למדתי על מעמד האישה, על חינוך דתי פתוח ועל החיים. שנים עסקת בפעילות ציבורית, בה נדרשת לזמן, למאמץ, להוביל אנשים אחרים, ספגת אש וגם שילמת מחיר אישי וכל זאת ללא תמורה כספית, לא ניסית להגיע לפוליטיקה. שכרך היה ההישגים והסיפוק בעשייה החשובה. היית נחוש , והבאת להישגים מדהימים, והשפעת על תהליכים משמעותיים בחברה הדתית. הערצתי את השקדנות והלמדנות שלך. התמונה שאני זוכר פעמים רבות כאשר הייתי חוזר הביתה הינה שלך, רכון על המכתבה בסלון, מסביבך ספרי קודש והיסטוריה רבים, וכרטיסיות לבנות בהן רשמת נקודות למאמר, ספר או הרצאה. כבר כילד הבנתי שאתה בעל ידע מופלג בתחומים תורניים והיסטוריים. בכל ארוחה בשבת השקעת ולימדת אותנו שיעור של ממש. אולי לא תמיד הקשבתי לעומק, אבל הרבה בכל זאת נספג ונותר עד היום – הרב חיים דוד הלוי, ברקוביץ – ההלכה כוחה ותפקידה, הרב הירשנזון, אליקים אלינסון, ‘שלהי קיטא קשים מקיטא’ והרמבם שמסביר למה לא עומדים בקריאת עשרת הדברות  כשסיימתי טירונות התעקשת לכתוב מכתב ארוך ומפורט לבוגי מחט הצנחנים, על נושאים לשיפור בטירונות. כל כך נדיב הייתי בכל השנים האלו, תמיד רצית לשלם ולהחזיר עבור כל קנייה ולכל צורך. אני נזכר בשבתות של נאמני תורה ועבודה אליהם הצטרפתי, פעם במלונות של קריית משה, שם בעיקר ישנתי ופעם בבית הילד בגילה, שבת ממנה חזרת אחרי הצהרים ברגל עם נועם לסניף. בכל המקרים הללו נטלתי חלק פעיל בארגון , בהרצאות ותמיד הרגשתי כמה כיבדו והעריכו אותך.
אבל אז הכל נקטע כשנועם נהרג. לא אשכח את הלילה בו ביקשת ממני לעזוב את השירות הקרבי והסכמתי כי לא יכולתי לעמוד בכאבך. בליל ראשון של סוכות כאשר קראו לנו להגיע בדחיפות לבית האבות ונכנסו להפרד ממך, נשקתי לך ובכיתי. בכיתי, כי לא הגיע להפסיק להנות מהחיים ולהיות פעיל כשנועם נהרג, רציתי בשבילך ובשביל אמא, שתספיקו להנות מהחיים, להנות מהפנסייה, לצאת לבלות לטייל, לאכול טוב, לשחק עם הנכדים לראות אותם גדלים. בכיתי על כל השמחות בשנים האחרונות בהם לא רק נועם חסר לנו, אלא גם אתה – בת המצוה של רעות ונועה, בר המצוה של אורי, הלידה של איתי וניצן ויום ההולדת 70 של אמא. בכיתי על כל הפעמים בהם רציתי להרים לך טלפון או לבוא ולשתף אותך בתפקיד חדש או לשאול אותך שאלה הלכתית וכבר לא יכולת לדבר איתי.  בכיתי בגלל מסירות אין קץ של אמא לטפל בך בכל השנים האלו ועל כל הפעמים שהייתי עסוק בעבודה או בבית ולא באתי לסייע.  אבא, רציתי להגיד לך שאני כל גאה בך, על כל מה שעשית ושמגיע לך לנוח. אני בטוח שהתנועה שהקמת, הספרים שכתבת והרעיונות שלמענם פעלת ישמרו את זכרך. אבא, אני אני מחבק אותך ופעם אחרונה מקפל את השמיכה מתחתיך.

תנוח בשלום על משכבך. אוהב אותך.
מוישי.

***************************************************

ב”ה, ט”ז תשרי תשע”ג

02.10.2012

פרידה מאבא-ד”ר יחזקאל כהן

אבא, לא רבים יודעים מאין באת, איפה גדלת ואיך. היית מוכר בציבור כד”ר יחזקאל כהן, מייסד תנועת “נאמני תורה ועבודה”, ד”ר יחזקאל כהן, איש העקרונות, האידיאולוג הלוחם. הצטיירת בעיני אנשים כאחד הפרופסורים היקים משכונת רחביה. פרטים רבים בביוגרפיה שלך לא נודעו בציבור. אני מבקשת להשלים עבורכם את הפרטים החסרים: נולדת בדרום תל אביב, ליד רחוב סלמה. בבית גדל יחד אתך אחיך הצעיר יצחק. אמכם מנוחה נפטרה ממחלה ארבעה חדשים לפני בר המצוה שלך. בכיתה ט’ הגעת לצפון העיר ללמוד בית ספר צייטלין. כאן נחשפת גם לתנועת הנוער בני עקיבא והצטרפת אליה. עם חבריך לשבט “הטירה” יצאת לנחל, ולקיבוץ סעד. חלק מחבריך לגרעין גרים שם עד היום. אתה עזבת מאחר שרצית ללמוד באוניברסיטה והקיבוץ לא אפשר לך לצאת ללימודים אינני יודעת מאיפה שאבת את השאיפה ללמוד עוד ועוד. הוריך היו אנשי עמל, לא אינטלקטואלים. למדת באוניברסיטה העברית הסטוריה של עם ישראל וספרות עברית. סטודנט מוכשר ואמביציוזי ללא גב כלכלי. מימנת בכוחות עצמך את הלימודים ואת מחייתך. בתקופה זו פגשת את אמא והתחתנתם. זוג צעיר שהחל את דרכו. אמא סיימה את לימודיה בסמינר “אפרתה” והחלה לעבוד בהוראה במושבים בפרוזדור ירושלים, ואתה עבדת כמורה בישיבת נתיב מאיר תוך כדי לימודי התואר השני. גרתם בדירת שני חדרים וחצי בגבעת מרדכי, נולדו שני ילדים, ואתה החלטת להמשיך ללמודי תואר שלישי. במקביל היית מעורב במשך השנים בפעילויות כגון חוג סטודנטים דתייים, וצעירי המפד”ל. בראשית שנו השבעים התחלת לעבוד כמפקח במחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך, תחת ניהולו של ד”ר יונה בן-ששון ז”ל. שם קשרת קשרים אישיים עם חבריך לעבודה, ביניהם יעקב אגרסט שהיה שכנך בגבעת מרדכי וחבר טוב לעבודה. כשהיית בן שלושים ואחת נפטר אביך לאחר מחלת הלוקמיה. באותה תקופה עברתם לדירה הרבה יותר גדולה – דירת שלושה חדרים וחצי, בקרית משה. אז זה נראה התקדמות עצומה בתנאי החיים. המשכתם לשלם משכנתא, אתה התקדמת בדוקטורט תוך כדי קשירת קשרים אמיצים עם המנחה שלך פרופ’ שמואל ספראי ובני משפחתו. אני זוכרת אותנו צועדים ברגל בליל שבועות מגבעת מרדכי לשכונת תלפיות ללימוד בבית משפחת ספראי. היית שקדן, דייקן ודקדקן. מעמיק ולא מוותר על שום פרט. לצורך הדוקטורט עברת על כל הש”ס ארבע פעמים. אז עוד לא היה פרוייקט השו”ת… פרופ’ מנחם שטרן כתב בחות דעתו על עבודת הדוקטורט שלך כי פרק אחד בלבד הספיק כדי להעניק לך את התואר. הגעת להישג הזה תוך כדי עבודה וגידול שלושה ילדים, בתמיכתה הבלתי מסוייגת של אמא, שאיפשרה לך להתפנות לכך. במלחמת יום הכיפורים נהרג יעקב אגרסט שהיה שכן וחבר שלכם, ועמיתך לעבודה ב”תרבות תורנית”. אני זוכרת את רגע קבלת ההודעה בטלפון. אינני יודעת מי הודיע לכם. אבל מיד יצאתם לביתה של יהודית. את הצער העמוק תירגמת בדרך האופיינית לך למעשים שביטאו את תחושת המחוייבות שלך ליעקב – בדאגה ליהודית ולילדים ובהצעת עזרה ככל שיידרש. זאת עשיתם שניכם, אתה ואמא. אתה גם יזמת הקמת קרן מילגות על שם יעקב, ואירגנת את האזכרה השנתית וטקס חלוקת המלגות במשך שנים רבות עד שנועם שלנו נהרג. במקביל לדוקטורט וביתר מרץ לאחר סיומו היית פעיל בעניינים ציבוריים. “נאמני תורה ועבודה” צמחו מתוך “וועד השמונה” – אירגנת את בתי הספר הממלכתיים דתיים בירושלים לשמור על אינטגרציה חברתית מאוזנת בתגובה להקמתם של בתי ספר דתיים פרטיים. הדברים לא היו קלים ומובן שקמו לך מתנגדים. כילדים לאיש ציבור בעל דעה מגובשת ואמירה בלתי מתפשרת מצאנו לא פעם מכתבי שיטנה ואיומים בתיבת הדואר בתודעה הציבורית אתה מזוהה יותר מכל עם “נאמני תורה ועבודה”. תנועה קטנה שהצליחה לפתוח לדיון שאלות לגבי משמעותה של הציונות דתית. שמת לך למטרה לבסס מבחינה דתית וערכית את השקפת העולם הציונית דתית הקלאסית, השקפה הרואה את הציונים הדתיים בחלק מרכזי בחי המדינה, החברה, התרבות, המדע והבטחון. כתבת חוברות, ספרים ומאמרים, ונתת הרצאות בהם ביססת על סמך מקורות את השקפת העולם האורתודוכסית מודרנית. רבים הצטרפו לתנועה ובאו לשמוע וללמוד. צעירים פנו אליך להתייעץ. הקדשת שעות רבות לכתיבה, למענה ולהרצאות בכל חלקי הארץ והכל בהתנדבות. לא הסכמת לקבל תמורה. האמנת בחשיבות העניין. היה קשה להשאר אדישים לאמירה שלך. בין אם מצד התומכים ובין בין המתנגדים. סיפר לי מישהו שהוא לא יודע עליך הרבה אבל הוא זוכר את שמך כי הר”מ שלו בישיבה תיכונית היה מדבר עליך ומתווכח איתך ועם רעיונותיך בכיתה בתחילת שנות התשעים, לאחר כחמש-עשרה שנות פעילות התנועה החלטת לפרוש מפעילות ציבורית, ולעשות מה שאנשים רגילים עושים. לבוא מהעבודה, לקרוא עיתון בנחת. רבים לא האמינו שזה אפשרי. שאיש נמרץ כמוך באמת מסוגל לנוח ולנהל חיים שקטים. אבל אתה אמרת ועשית. העברת את שרביט ניהול התנועה בקיץ 1991. שנה וחצי אחר כך איבדת אדם קרוב נוסף – אברהם נוריאל. הייתם גיסים וגם שותפים רעיוניים. פעלתם רבות ביחד במסגרת נאמני תורה ועבודה. אברהם נפטר בכסלו תשנ”ג. שנה ושלושה חדשים אחר כך, בב’ באדר תשנ”ד נהרג נועם. זו הייתה המכה הקשה מכל. כשבאו להודיע הייתי איתך בבית. אתה נאלמת דום. איש המילה השתתק. ישבת מולי על הכורסא ולא אמרת מילה. הפנים אמרו הכל. הבעת הפנים הזו כמעט לא עזבה אותך מאז.  [שבוע מאוחר יותר, בתום ימי השבעה, עמד אבא ליד חלקת הקבר וניבא לנו נבואה שלמרבה הצער התגשמה: הוא הרים את ראשו לשמים, נשא קולו בבכי וזעק: “נועם בבת עיני, עטרת ראשי אני ממאן להתנחם! כמו יעקב אבינו וכמו דוד מלכנו…” אמר וכך היה. אבא,
בשנים האחרונות התמודדת עם מחלת האלצהיימר שנטלה ממך טיפין טיפין את חיוניותך ואת חיותך. בשבילי יש קשר ברור בין האבדן של נועם לבין ההתכנסות שלך פנימה אל תוך עצמך. אמא; 51 שנים הלכתם יחד במשעולי החיים ובנפתוליהם. בטוב וברע. זכיתם להקים בית מיוחד: הקמתם בית של תורה ועבודה. בית של דרך ארץ, בית של השכלה רחבה, של תודעה יהודית ציונית עמוקה. בית מלא בחסד ובעזרה לזולת. פעמים בחומר ופעמים ברוח. בית של מעורבות פעילה בחברה הישראלית כמעט בכל נושא ובעיקר בחינוך ובביטחון. הסתפקתם במועט שבמועט לצרכים הפרטיים וחינכתם אותנו להנות ממה שיש. בשנות המחלה הענקת לאבא את הטיפול המסור ביותר, הנאמן והמיומן ביותר מבלי לחסוך מאומה. זמן, סבלנות, אורך רוח, יכולת הכלה והקשבה. ובעיקר לא חסכת את עצמך. הקדשת מרץ ומשאבים בלי גבול לטיפול באבא. למדת כל מה שאפשר ללמוד על המחלה ועל דרכי ההתמודדות. חיפשת פתרונות קונבנציונאליים ואלטרנטיביים גם אם הפתרונות הללו מעניקים רק שעה קלה של נחת וגם אם הצלחתם מוטלת בספק. ידעת בכל שלב לקרוא היטב את המפה ולראות בבירור את הצפוי להתרחש כמה שלבים קדימה. וצדקת. אבא, במסורת היהודית שכה היטבת להכיר מתייחסים אל דרכו האחרונה של האדם ואומרים שהוא נאסף אל אבותיו. אתה נאסף היום אל אבותיך, ומביא אל קיצם את געגועיך אל נועם  ונאסף גם אליו. לך לשלום אבא, נוחו בשלום.

מנוחה כהן-אמיר

******************************************************

שלוש פרידות, אברהם תירוש

יחזקאל, רעי כאח לי, אנו נפרדים ממך היום סופית. סופית, משום שבעצם אנו נמצאים בתהליך פרידה הדרגתי ממך, ואתה מאתנו, כבר כמה וכמה שנים. היום זה סוף התהליך, הפרידה האחרונה. הפרידה התחילה במובן מסויים כבר לפני כ-18 וחצי שנים, ביום שנועם נפל. אתה עצמך נפרדת אז מחלק דומיננטי מאד ביחזקאל שהכרנו, ואנו נפרדנו ממנו בעקבותיך. נעלם לנו אז יחזקאל האידיאולוג הלוחם למען הרעיונות שהאמין בהם, יחזקאל המוביל תנועה, הכותב, המרצה, המתפלמס, המעורב רעיונית ופוליטית. משהו מת בך כבר אז. נותר יחזקאל האדם, האבא, המסתגר בדל”ת אמותיו ונאכל ביגונו. אחר כך, לפני כמה שנים, בא שלב הפרידה השני, הקשה יותר, שמי יודע, אולי נבע מקודמו והיה המשכו. המחלה שתקפה אותך הלכה והרחיקה אותך, צעד אחר צעד, מכל הסובבים אותך – עד הניתוק המוחלט. נמוגת לנו. ומי שהכיר אותך בגדולתך, במלוא כוחך האינטלקטואלי, ההגותי והאירגוני, לא יכול היה שלא לבכות מרה את האדם והחבר שהלך מאתנו כבר אז ולכאוב את האובדן הנורא. זה שבר את הלב. הייתי יושב מולך בביקורי אצלך ומנסה לעורר אותך, להצית בך איזשהו זיק של חיים, של הבנה, של זכרון, להחזיר אותך אלי בהעלאת זכרונות משותפים, בהזכרת תעלולים מימי צעירותנו ובאיזכור שמות של אנשים מוכרים ואהובים. שום דבר לא הועיל. היית ממקד בי מין מבט חודר והייתי חש כאילו גלגלי המוח שלך מנסים לפצח חידה – לזהות מי אני ועל מה אני מדבר. ולפעמים היה נדמה לי, שאו-טו-טו אתה עומד לומר לי משהו, להוציא הגה כלשהו. אבל לא. אף מילה. אף סימן שאתה מזהה. והלב זעק: הזה יחזקאל!? ימים אחרי כל ביקור כזה, היה רודף אותי המבט החודר-תוהה שלך, והמעמד המכאיב הזה כולו לא היה נותן לי מנוח. הייתי בוכה על החבר שהלך לי. בימים העכורים האלה אי אפשר היה שלא להתפעל מהתמודדותה של יהודית עם המצב החדש שחייכם נקלעו לתוכו, עם הבעיות הקשות שהציב לפניה חדשות לבקרים ועם ההידרדרות ההדרגתית. במסירות אין קץ, בתושיה ובחכמה משכה בעול, פתרה בעיות וגם המשיכה ככל האפשר בחייה היא. תיפקודה, טיפולה בך, יחזקאל, וכוח העמידה שלה ראויים להערצה. אני מרשה לעצמי לומר: אשרי יחזקאל שיהודית היתה לצידו בימים הרעים האלה. היום, יחזקאל, אתה הולך מאיתנו סופית, גם פיזית. זו הפרידה האחרונה שלנו. עקב ימי החג, אלה הם רק דברי פרידה קצרים ולא ההספד הראוי לך; זה שיספר את עשייתך כולה וימנה את מעלותיך ויכולותיך האינטלקטואליות, החינוכיות והציבוריות, את מלחמותיך הצודקות שהקדימו לראות תופעות שונות המטרידות ומפלגות היום את העולם הדתי-לאומי ואת כושר מנהיגותך המוכר לי ולאחרים עוד מימי בני עקיבא, גרעין “הטירה” ו”נאמני תורה ועבודה” שיסדת והנהגת 15 שנים. יומו של ההספד הזה עוד יבוא. לך בשלום חבר. 55 שנות חברות באות היום לקיצן. החלל שתותיר בלבי, ובוודאי בלב רבים אחרים, יהיה גדול, והכאב והצער לא קטנים ממנו. מורשתך תהיה זכרונך.

יהי זכרך ברוך.

 אברהם תירוש

*********************************************************************

                                                                                                 תשרי התשע”ג

מנוחה ויהודית יקרות, ושאר בני המשפחה. רציתי לשתף אתכם במעט מתחושותי כלפי יחזקאל היקר ז”ל. יחזקאל היה אחת הדמויות שעיצבו את אישיותי  כאדם בוגר. בתפישת עולמו הליברלית והאמונית הוא הווה השראה  והיה אילן יציב להיתלות בו עבורי ועבור חברי לגרעין ולדרך. כחברי גרעין נח”ל תורני מעורב של בנים ובנות, מסגרת שהייתה בלתי מקובלת בחברתנו, מצאנו ביחזקאל האיש  מעין מורה דרך.דעותיו אותן בטא בהרצאות ובמפגשים , תאמו את שאיפותינו ואמונותינו, ובכך שאדם בוגר משכיל ותורני כמו יחזקאל אוחז בדיעות אלו מצאנו לגיטימציה ואישור לחלומנו להוכיח כי אפשר לקיים חברה תורנית גם במסגרת מעורבת, וכי בנות יכולות להתגייס לצבא ולהשאר בנות מאמינות תוך שמירה על ערכי הצניעות. גם לתנועת “נאמני תורה ועבודה” שבהנהגתו היה מקום חשוב עבורנו.העובדה כי קיימת תנועה של אנשים מבוגרים שחרתה על דגלה את הערכים של ציונות דתית שפויה , פתוחה ומאוזנת, נתנה לנו כוח ותחושה שאנו חלק מזרם , מאסכולה. שיש בסיס לתפישת עולמנו. דבר נוסף שרציתי לומר הוא כי אני חושבת שיחזקאל בדעותיו ובפעילותו היה משמעותי מאד לא רק עבורנו (בני ה 40-50 כיום) אלא אף עבור דור הורינו, בני דורו הוא. תחושתי היא כי בפעילותו נתן ביטוי להרגשתם של רבים מבני דורו שהצטערו לנוכח ההתרחקות מהרוח  המקורית של הציונות הדתית ושינוי האווירה לכוון מסתגר וקיצוני יותר.) אני יכולה להעיד בוודאות כי “תנועת נאמני תורה ועבודה” הייתה יקרה מאד לליבה של אמי ז”ל וכי היא הוקירה מאד את יחזקאל והזדהתה עם דיעותיו, היא חשה כי הוא מייצג אותה ועוד רבים שכמותה.) אני משתתפת בכאבכם על אובדנו של הבעל – האב ,אך בטוחה כי יש נחמה רבה בעובדה שהוא השאיר אחריו מורשת רוחנית לא לבני משפחתו בלבד אלא לאנשים רבים ,אשר הזדהו עמו, למדו ממנו וקיבלו כוחות מפעילותו.מן השמים תנוחמו ולא תדעו עוד צער.

בידידות, טל שרת.

בני משפחתו ומאות משכניו, חבריו ומוקירי זכרו של יחזקאל כהן ז”ל, התכנסו באודיטוריום היפה של בית חינוך עיוורים, המצוי בשכונתו– שכונת קריית משה בירושלים, במלאות שלושים לפטירתו. תהילה נחלון, יו”ר תנועת ‘נאמני תורה ועבודה’ אותה ייסד יחזקאל, פתחה את הערב בתארה את דמותו של יחזקאל כ”מאמין וזורע”, יחיד הפועל מתוך ידיעה ברורה שלא יזכה לראות את פירות עמלו, אך בניו ובני בניו יאכלו בזכותו את הפירות המתוקים. הגב’ מלכה פיוטריקובסקי לימדה שיעור מאלף, בו העלתה קווים משותפים לרבן יוחנן בן זכאי וליחזקאל כהן. בדבריה הציגה מקורות תורניים לביסוס הערכים התורניים בהם דגל יחזקאל, ערכים שלמען הגשמתם בחברתנו הוא לחם בעוז ובמסירות. מלכה חזרה וציינה עד כמה שאבה מיחזקאל עוצמה וביטחון ללכת בדרך אותה סלל גם עבורה. הרב דר’ בני לאו העלה קווים לפועלו של יחזקאל, אותם שזר סביב יסוד מרכזי בתפיסתו הרעיונית – שילוב התורה והמדינה, ובלשונו של יחזקאל: “השאלה העומדת לפנינו במלוא חומרתה היא: כת לומדי תורה או עם החי על פי התורה?”. חברו של יחזקאל מימי ילדותו העלה
זיכרונות ילדות ונעורים שהאירו את התקופה בה גדל ואת האווירה בה צמח. לאה שקדיאל תיארה את תמיכתו של יחזקאל בעת שנאבקה על הזכות להיות חברת המועצה הדתית בירוחם. לאה הדגישה את פועלו של יחזקאל בניסוח השקפת העולם המורכבת של הציונות הדתית באופן שניתן יהיה להפיצה ולהנחילה לרבים למרות המורכבות. המשתתפים זכו להתוודע לאיש שהיטיב לראות למרחוק, זיהה מוקדם מאד את ניצני התופעות הקשות, שזכו לימים לכינוי “חרד”ליות”, איתן אנו מתמודדים כיום בציבור הציוני-דתי. את היציאה מהאולם ליוותה תחושה שטרם התמלא החלל שנפער עם ההסתלקותו של יחזקאל, הדגל שהניף עדיין ממתין למי שיישא אותו באומץ, בכישרון
ובנחישות כפי שעשה יחזקאל בזמנו. יהי זכרו ברוך.

נחמיה רפל, מזכ”ל הקיבוץ הדתי