שאלת השאלות: סמארטפון לילד: לתת או לא לתת?

אז למה לתת? כי לכל החברים שלו יש, ואם רק לו לא יהיה – אז הוא ירגיש דחוי בחברה. אז למה לא לתת? כי יש סכנות בסמארטפון. אז מה עושים?

האם לתת לילדכם סמארטפון? עצם ההתלבטות בשאלה זו עשויה להצביע על כך שמצויים במכשיר זה יתרונות וחסרונות.

אז למה לתת? כי לכל החברים שלו יש, ואם רק לו לא יהיה – אז הוא ירגיש דחוי בחברה. כמו כן, ללא מכשיר חכם הילד "לא יהיה מחובר" – לא יקבל עדכונים והודעות אף בעניינים חשובים. בנוסף, קבוצת ווטסאפ בין משפחה או חברים עשויה לגבש ולקרב בין האנשים שנמצאים בה.

אז למה לא לתת? כי יש סכנות בסמארטפון. אך מהן הסכנות? להלן ננסה לפרטן.

ניתן לדעתי להצביע על שלוש סכנות עיקריות של הסמארטפון:

א. "בטלה סמויה": ילדים נוטים לבזבז זמן רב בשימוש בפלאפון החכם: אם במשחקים, אם בגלישה סתמית באינטרנט ואם בפעילויות ברשתות חברתיות שונות (פייסבוק, וואטסאפ וכיו"ב). ניתן כמובן לרדת לרזולוציות מפורטות יותר, כמו החלפת סטטוסים, שינוי תמונת פרופיל השכם והערב, ועוד כהנה וכהנה פעולות שאינן תורמות דבר, לא לבעל המכשיר ולא לאחרים.

לכך ניתן להוסיף את החשש להתמכרות, כגון התמכרות למשחקים. התמכרות עלולה לגרום לילד שלא לעשות דברים מועילים במשך היום, וכן להביאו למצב שבו יהיה כה שקוע במכשיר עד שלא ישים לבו ועיניו לקרוביו ולאנשים הסובבים אותו (וגם אם לפעמים יענה להם בפיו, עיניו ימשיכו להיות מכוונות למכשיר – דבר שעלול לפגוע בסובבים אותו).

מציאות שבה ילד מבזבז שעות רבות מיומו בשימוש במכשיר החכם הנה בבחינת "בטלה סמויה". הילד אמנם מרגיש שהוא עושה דברים (עובר עוד מסך, מעלה עוד סטטוס, מוסיף עוד תמונה וכו'), אך למעשה הוא מבזבז את זמנו לריק.

כידוע הבטלה הנה מידה גרועה ביותר אשר יש בה כדי להוביל להידרדרות רוחנית ומוסרית, כפי שנאמר במשנה (כתובות ה, ה): "שהבטלה מביאה לידי זימה" וכיו"ב.

ב. "פגעת נסעת": כידוע, חלק ניכר מהאינטראקציה החברתית בין ילדים מתקיימת ברשתות החברתיות. פגיעות בין חברים הן דבר שכיח, אולם כאשר הן נעשות דרך תכתובות, למשל בוואטסאפ, הן עלולות להיות קשות הרבה יותר. ראשית, מפני שניתן לקרוא את ההודעה הפוגעת (ולחוות את הפגיעה) שוב ושוב, וכן לא ניתן להתכחש לה או לומר שהדברים לא נאמרו. שנית, והעיקר, תכתובות רבות בוואטסאפ נעשות בקבוצות. ממילא כאשר פוגעים במישהו מסוים – הרי שעוברים בכך על האיסור החמור של הלבנת פנים ברבים. ביחס לאיסור זה נאמר במשנה (אבות ג, יא): "המלבין פני חברו ברבים… אין לו חלק לעולם הבא", כמו כן, אם יש אנשים בקבוצה ששמחים על הפגיעה בחברם – הרי שיש בכך משום המתכבד בקלון חברו. גם ביחס לעבירה זו נאמר: "המתכבד בקלון חבירו – אין לו חלק לעולם הבא" (בראשית רבה פרשת בראשית א, ה).

למותר לציין כי לעתים ילדים נחשפים לקללות נמרצות ברשתות החברתיות (כגון בוואטסאפ), וכן שדי בהקלדת מילה אחת או שתיים, או בהעלאת תמונה, בכדי לפגוע במישהו באופן קשה מנשוא.

פעמים יש שילדים אף אינם מודעים לכך שהם פוגעים, למשל כאשר ילד מעלה תמונה עם חברו ולצד זה רושם סטטוס "החבר הכי טוב שלי" (או bff – למביני דבר), אזי בכך הוא עלול לפגוע בחבריו האחרים אשר מבינים שהם בעדיפות שנייה אצלו.

ג. "הציץ ונפגע": כמדומני שאין צורך להרחיב בנושא החשיפה לתכנים לא צנועים. ילדים עלולים להיחשף לכך, בעיקר דרך גלישה באינטרנט, אם בכוונה ואם בטעות. התכנים הללו עלולים לשבש את שגרת חייהם של הילדים, לגרום להם להתייחס באופן לא הולם לבני המין השני, להתדרדר מבחינה דתית ומוסרית, ועוד כהנה כהנה השלכות קשות על מצבם התודעתי, הנפשי או הרגשי.

 

 

הגישות ביחס לסמארטפון

אז מה צריך להיות היחס שלנו כלפי מכשיר הסמארטפון?

כמובן שתלוי את מי שואלים. באופן כללי נראה לי שניתן לשרטט ארבע גישות בנושא:

הגישה השמרנית: אסור בתכלית האיסור לקנות סמארטפון לילדים, זאת לאור הסכנות הרבות אשר מצויות בו. אליבא דגישה זו "סמארטפון לא בבית ספרנו", והמחמירים אף יגרסו שבעל סמארטפון לא יוכל להתקבל לבית ספרנו.

כנגד גישה זו יש לטעון, שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. בנוסף, יש יתרונות למכשיר וניתן למצוא בו תועלת, אם במישור החומרי ואם במישור הרוחני (כגון באפליקציות שעוזרות לאנשים או באפליקציות תורניות), לכן לא יהיה זה נכון למנוע באופן מוחלט את ההנאה מ"הצד הטוב", רק מחמת החשש מ"הצד הרע". אולי זה בבחינת המאמר התלמודי שעתיד אדם ליתן את הדין על דברים, טובים ומועילים, שיכול היה ליהנות מהם ולא נהנה (השוו ירושלמי סוף מסכת קידושין).

הגישה הליברלית: אין שום בעיה לתת לילדים סמארטפון. האוחזים בגישה זו גורסים, כי כמו שהם – המבוגרים של היום – הצליחו להסתדר, ועם כל זה שגם להם היו פיתויים הם צלחו אותם והגיעו לאן שהגיעו, כך גם ילדיהם צריכים לדעת להתמודד ולברור עבורם את הטוב מן הרע.

כנגד גישה זו ניתן לטעון כי הפיתויים של היום אינם כמו הפיתויים של פעם, וכי הקלות והזמינות שבהן ניתן להיכשל כיום, הופכת את הניסיון לקשה מנשוא – עד בלתי אפשרי – עבור הילדים.

הגישה החינוכית-הרדיקלית: אפשר לתת לילדים סמארטופון, אך חובה לחנכם ולהסביר להם כיצד עליהם לנהוג, לצד הסברים על הסכנות הטמונות במכשיר ועל חומרת האיסורים: פגיעה בזולת, צפייה בתכנים לא צנועים ("לא תתורו… אחרי עיניכם") ועוד.

ברצוני להתייחס לטענה זו דרך הסיפור התלמודי על רב עמרם חסידא (קידושין פא). בסיפור זה מסופר כי בעיר נהרדעא שמו מספר נשים (שחולצו מהשבי) בעליית הגג, בבית רב עמרם, ונטלו את הסולם, כדי שלא ניתן יהיה לעלות אליהן. בשעת לילה מאוחרת ראה רב עמרם את אחת הנשים, נטל את הסולם (שבדרך כלל נדרשו מספר אנשים כדי להרימו) והחל לעלות אליה, אך כאשר הגיע לאמצע הסולם החל לצעוק 'אש בבית עמרם' (כדי שיבואו אנשים וממילא לא ייכשל בעבירה).

מדוע נהג רב עמרם בצורה פרימיטיבית, לכאורה, במקום לומר לעצמו שאין טעם להחסיר מחלקו בעולם הבא לטובת הנאה רגעית בעולם הזה, או לומר לעצמו שיהיה זה עוול נוראי לנצל את האישה האומללה שרק זה עתה חולצה מהשבי וכיו"ב.

ברצוני להבהיר, כי גם אני חושב שהסברים, שכליים או פסיכולוגיים, יכולים לסייע בהתמודדות עם היצר, וראוי לומר אותם (בייחוד לבני נוער), אלא שלדעתי הסברים אלו – טובים ככל שיהיו – לא יעזרו לו לאדם "בעידנא דריתחא" (תרתי משמע – שעה שהאדם "רותח" או שהיצר "רותח").

בכוחם של הסברים אלו לעזור לאדם שעה שהוא נמצא במצב רוח טוב או כשהוא מוקף בבני אדם. אך בשעה של עצב, בדידות או כעס, ספק רב אם האדם או הנער יזכור את ההסברים מדוע כדאי לו להימנע מצפייה בתכנים אסורים וכדומה.

הגישה החינוכית-שמרנית: גישה זו מסכימה עם קודמתה בכך שניתן לתת לילדים סמארטפון, וכן שיש צורך בחינוך ובהסברים על ערכי הצניעות וכיבוד הזולת, על הסכנות הטמונות במכשיר ועל חומרת האיסורים שניתן לבצע דרכו.

אך לפי גישה זו, לצד החינוך ומתן האמון בילד, חובה גם לפקח על פעילותו של הילד עם המכשיר, להגביל אותה לזמנים מסוימים ולא לאפשר לו גלישה חופשית ללא חסימה.

חיזוק לגישה זו, ניתן לדעתי להביא מהסיפור הנ"ל, רצוני לומר, כי כשם שחכמי נהרדעא לא נמנעו מלשים את הנשים בעליית הגג בבית רב עמרם, אך יחד עם זאת הזיזו את הסולם כדי "לחסום" את הגישה לעליית הגג; כך גם אנו לא צריכים לאסור באופן גורף שימוש באינטרנט או במכשירים חכמים, אך יחד עם זאת עלינו לחסום את הגישה לתכנים בעייתיים, כדי שילדינו לא ייחשפו לתכנים הללו, בשוגג או במזיד.

לאור הסכנות הרבות הטמונות במכשיר הסמארטפון, אשר נדונו בהרחבה לעיל, לצד ההכרה ביתרונותיו וביכולתו להועיל לבעליו בפרט ולתיקון העולם בכלל – אני מצדד בגישה האחרונה, הגישה החינוכית-שמרנית.

מובן שהיישום של הגישה אינו כה פשוט. יש הורים שעלולים להתקשות בפן החינוכי-ההסברתי, אחרים עלולים להתקשות בפיקוח על פעילות הילד עם המכשיר או בהגבלתה לשעות מסוימות, ויש כאלו שלא ידעו כיצד אפשר להפעיל חסימה או באיזו מומלץ לבחור (מבחינת טיב החסימה, העלות וכו').

אני מאמין ומקווה שבעתיד יינתן מענה רחב ומפורט יותר בנושא שיתייחס להיבטים הללו בפרט ולהתמודדויות נוספות של הורים וילדים עם אתגרי הסמארטפון בכלל.

לסיכום: האם מותר לנו לתת לילדינו סמארטפון?

לדעתי ניתן להשאיל מהלכות מוקצה בשבת את המושג "כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר". כלי כזה מותר להשתמש בו בשבת ואינו מוקצה. בדומה לכך, גם הסמארטפון הוא כלי שאפשר להשתמש בו לצורך דברים מותרים ואסורים.

אני סבור כי יש להתיר את השימוש במכשיר זה. זאת לצד החינוך וההסברים כמו גם הפיקוח, ההגבלה וחסימת האפשרות להגיע למחוזות אסורים (כפי שהרחבתי בגישה החינוכית-שמרנית).

יש להדגיש, כי גם הורים שלא מעוניינים בחסימה או בתוכנת סינון צריכים לתת הדרכה לילדיהם לקראת רכישת המכשיר ולאחר מכן, וכן לגלות התעניינות בשימוש של ילדיהם בסמארטפון.

המודעות לסכנות הטמונות בסמארטפון, לצד מציאת דרכי התמודדות עמן, תוכל לסייע בידינו – ההורים והמחנכים – להביא לכך שהסמארטפון יהווה עבור ילדינו כלי שמלאכתו להיתר בלבד.

=======

הרב ד"ר אורי נויבירט הוא איש חינוך וחבר הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה.

המאמר פורסם באתר סרוגים בקישור זה