50% דתל"שים? אגדות, תובנות וחוסר העמקה במספרים

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון:

https://www.makorrishon.co.il/judaism/220693/

 

הדיונים על תופעת החילון ומספר הדתל"שים בציונות הדתית מלווים את החברה הדתית-לאומית מזה שנים רבות אך נראה שלאחרונה התעצם הדיון בנושאים אלו. זאת על רקע כמה פרסומים אשר ביקשו להצביע על כך ששיעור גבוה – כמעט כמחצית – מבין אלו שגדלו בבית דתי, אינם ממשיכים לקיים אורח חיים דתי בבגרותם. בדיחה ידועה ברוח זו מספרת כי הציבור הדתי-לאומי – ששיעור הילודה בו גבוה מאשר בציבור החילוני – "מייצר" יותר חילונים מאשר הציבור החילוני עצמו. כפי שאבקש להראות, ניתוח מעמיק של הנתונים שערך לאחרונה אריאל פינקלשטיין עבור תנועת נאמני תורה ועבודה, מלמד כי הטיעונים הללו רחוקים מאוד מן האמת. על אף שאין להכחיש כי ישנם שיעורי חילון לא מבוטלים בחברה הדתית-לאומית, הרי שחלק גדול מהפרסומים בנושא הינם מנופחים, והיקף הדתל"שים נמוך בהרבה משנהוג להציג. מעבר לדיון על האחוז המדויק של הדתל"שים, העמקה בנתונים יכולה ללמד אותנו על המורכבות של החברה הדתית-לאומית ועל הגבולות הדינמיים מאוד של ההשתייכות אליה.

תחילה אדגיש כי ישנו קושי מובנה לאמוד את היקף ה"תופעה", אם ניתן להגדירה כך, מכיוון שההגדרה "דתי" הינה מיסודה הגדרה אמורפית למדי, הכוללת ממד סובייקטיבי משמעותי. להגדרתו של אדם כ"דתי" או "לא דתי" ישנם היבטים רבים ומגוונים: היבטים תיאולוגיים-אמוניים, היבטים פרקטיים של שמירת מצוות והיבטים סוציולוגיים כמו למשל בחבישת כיפה. כמו כן, במובנים רבים, תופעת הדתיות מצויה על רצף והיא איננה דיכוטומית, כך שעבור אנשים רבים קשה לקבוע האם הם "חזרו בשאלה", או "עזבו את הדת". גם על עצם העיסוק בנושא ניתן לערער שהרי אל לנו להיות בוחני כליות. האם, למשל, אדם נטול כיפה הצופה במשחקי כדורגל בשבת, אמונתו יוקדת והוא מניח תפילין בכל בוקר – הינו "פחות דתי" מאדם חובש כיפה הפוקד בקביעות את בית הכנסת, אך שגרת יומו נטולת מצוות ורוח? עם זאת, נראה שניתן להציג קווים כלליים בסוגיה זו, כפי שביקשו לעשות מספר סקרים ומחקרים, אלא שיש לבחון היטב את המתודולוגיה שננקטה בכל מחקר.

כאמור, סוגיית היקף עזיבת הדת נידונה בשנים האחרונות במספר סקרים ומחקרים מקיפים וכל אחד, מכל צד של החברה דתית, אוהב להציג את הנתונים כמסייעים לתפיסת עולמו החינוכית. אלו המבקשים להראות כי שיעור העוזבים את הדת גבוה במיוחד, מתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאורך השנים ועל נתוני סקר מכון המחקר האמריקאי פיו (pew) שנערך במהלך השנים 2015-2014. סקרים אלו משווים בין האופן שבו כל נדגם מגדיר מבחינה דתית את הבית שבו גדל לעומת האופן שבו הוא מגדיר את עצמו כיום. מנתוני הסקר החברתי משנת 2007 עולה כי מבין אלו שגדלו בבית דתי, 51% הגדירו את עצמם כמסורתיים או חילונים, אך במשך העשור האחרון ישנה ירידה עד לשיעור של 42% בשנת 2018. נתוני הסקר החברתי מלמדים, אם כן, על ירידה הדרגתית במהלך העשור האחרון בשיעור העוזבים את הדת, אך שיעורם נשאר לכאורה גבוה במיוחד. בסקר המקיף של מכון פיו נמצא כי שיעור אלו שגדלו בבית דתי ומגדירים את עצמם כמסורתיים או חילונים עומד על 40%, וסקר מקיף נוסף שערכו העיתונאי שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס הצביע על שיעור של כשליש מן הנשאלים.

אחד הפרמטרים שלא נלקחו בחשבון בניתוח הציבורי של ממצאי הסקרים הוא גיל המשיבים בשלושת המדגמים שהוזכרו. כ-50% הינם מעל גיל 50 וכ-25% הינם מעל גיל 65. בסקרים השונים ניתן לראות הבדלים גדולים בין המשיבים מעל גיל 50 למשיבים מתחת לגיל 50. כך למשל, בסקר מכון פיו נמצא כי בקרב המשיבים בגילאי 49-18, שיעור הדתיים ההופכים למסורתיים או חילונים עומד על 30% ואילו בקרב המשיבים בני 50 ומעלה שיעור הדתיים ההופכים למסורתיים או חילונים עומד על 53%. כאמור, מכיוון שמחקרים איכותניים מלמדים כי בדרך כלל גיבוש הזהות הדתית מסתיים עד גיל 30, הרי שלא ניתן לייחס את הפערים המשמעותיים הללו בין הדורות לעזיבה עתידית של הדת הצפויה כאשר הצעירים יתבגרו. לנתון זה חשיבות דרמטית. חלק ניכר מהנדגמים המבוגרים בסקרים אלו מייצגים אנשים שנולדו בשנות ה-20 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. היקפי החילון בתקופה זאת היו ככל הנראה גבוהים במיוחד, בשל מאורעות השואה ובעיקר בשל ההגירה מארצות האסלאם ואופן קליטתם של היהודים המזרחים בישראל, שבאה לידי ביטוי בשיעור גבוה מאוד (59%) של יוצאי עדות המזרח מעל גיל 50 שהפכו לחילונים או מסורתיים.

תופעה זו בקרב הציבור המזרחי מביאה אותנו לנקודה השנייה שאנו סבורים שיש לבחון מחדש בנוגע לממצאי הסקרים הללו. לדעתנו, אחת הבעיות בשימוש הרווח בממצאי הסקרים הללו היא חוסר ההבנה של מורכבות הגדרת המסורתיים. הסקר החברתי – שבו מוצגים לכאורה שיעורי הדתל"שים הגבוהים ביותר – מציג מידע על הגדרת הדתיות של אוכלוסיית ישראל היהודית, בחלוקה לחמש קטגוריות: חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא כל-כך דתי וחילוני. בחלק מהפרסומים המבוססים על הסקר החברתי נהוג לסווג את העוברים מהציבור הדתי לציבור המסורתי – כולל המגדירים את עצמם כמסורתיים-דתיים – ככאלה שעזבו את הדת ויש כאלה המכנים אותם דתל"שים או חוזרים בשאלה, אך כפי שנראה להלן מדובר בהגדרות בעייתיות מאוד.

ראשית, מונחי ה"חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" הם דיכוטומיים מדי עבור רבים מהעוברים בין הקבוצות הדתיות השונות. כך למשל, בסקר החברתי נמצא כי מחצית מבין אלו הטוענים כי גדלו בבית מסורתי-דתי והפכו לדתיים, אינם רואים את עצמם כחוזרים בתשובה, וכך גם למעלה משליש מאלו שגדלו בבית מסורתי לא כל כך דתי והפכו לדתיים. אם כן, על אף השינוי הדתי שהם מעידים עליו (מעבר ממסורתיות לדתיות), רבים מהם אינם מחילים על עצמם את המונח הדיכוטומי "חזרה בתשובה". לאור זאת, סביר להניח שגם רבים מאלו שעשו את המסלול ההפוך – – גדלו בבית דתי והפכו למסורתיים – היו טוענים, אם היו נשאלים על כך, שהם אינם רואים את עצמם כדתל"שים או חוזרים בשאלה.

שנית, ממצאים מפתיעים במיוחד מעלה בחינת המענה של הנסקרים, לשאלה כיצד השתנתה מידת דתיותם לאורך השנים. אמנם הזכרנו כי מחצית מהדתיים שגדלו בבית מסורתי-דתי אינם מגדירים את עצמם כחוזרים בתשובה, אך לא מפתיע לגלות כי רוב מוחלט שלהם (בין 75% ל-85%) טוענים כי במהלך חייהם הפכו ליותר דתיים, והיתר טוענים שמידת הדתיות שלהם לא השתנתה. בדומה לכך, באשר לאנשים שעשו את המסלול ההפוך – אנשים שגדלו בבית דתי והפכו למסורתיים-דתיים – הציפייה הטבעית היא שרובם המוחלט יצביע על כך שבמהלך חייהם הם נעשו פחות דתיים, אך עיון בתשובות מלמד על מגמה אחרת. בשנת 2018 נמצא כי רק 43% מהמסורתיים-דתיים שגדלו בבית דתי השיבו כי במהלך חייהם הפכו לפחות דתיים, לעומת 42% שטענו שמידת הדתיות שלהם לא השתנתה לאורך חייהם ו-15% שטענו שהם הפכו ליותר דתיים(!).

כיצד ניתן להסביר את השיעור הגבוה של אנשים המעידים על עצמם כי גדלו בבית דתי וכיום הם מסורתיים (מסוגים שונים), אך מנגד טוענים גם כי לא נעשו פחות דתיים לאורך חייהם? נראה שניתן לתת לכך שני הסברים המשלימים זה את זה.

ההסבר הראשון הוא שרבים מהמסורתיים, ובפרט אלו המגדירים את עצמם מסורתיים-דתיים, הם אנשים המקיימים אורח חיים שנהוג לתפוס אותו בציבור, הן ברמה הסוציולוגית והן ברמת ארוחות החיים כדתי. כך, בהיבט הסוציולוגי נמצא כי מקרב הגברים שהגדירו את עצמם כמסורתיים-דתיים, 30% השיבו שהם הולכים עם כיסוי ראש מטעמי דת באופן קבוע ו-26% השיבו שהם עושים זאת "מדי פעם". נראה שלכל הפחות את הקבוצה שהולכת באופן קבוע עם כיסוי ראש מטעמים דתיים (ככל הנראה כיפה במרבית המקרים), קשה מאוד לסווג כדתל"שים או כחוזרים בשאלה.

באשר לאורחות החיים התבקשו המשיבים בסקר פיו לענות על השאלה "עד כמה אתה שומר על המסורת הדתית היהודית? האם היית אומר שאתה מקפיד על כל היבטי המסורת בקפדנות, שומר על רוב המסורת, שומר על חלק מהמסורת, לא שומר על המסורת בכלל". לכאורה סביר להניח כי מי שמעיד על עצמו שהוא שומר בקפדנות על המסורת הדתית הוא אדם דתי, בעוד מי שאומר שהוא שומר על רוב המסורת יכול להיות דתי או מסורתי.  ואכן, נמצא כי בקרב החרדים רוב מוחלט (97%) השיב כי שומר על המסורת הדתית בקפדנות, בקרב החילונים איש לא שומר על המסורת הדתית בקפדנות ובקרב הדתיים כשני שלישים שומרים על המסורת בקפדנות וכשליש שומר על רוב המסורת הדתית. לעומת זאת, בקרב כלל המסורתיים ניתן לראות ש-13% שומרים על המסורת הדתית בקפדנות, ואילו בקרב המסורתיים שגדלו בבית דתי, 42%(!) טוענים כי הם שומרים על המסורת הדתית בקפדנות ועוד 40% שומרים על רוב המסורת הדתית. על פי המענה לתשובה זו, נראה שהפרקטיקה הדתית ואורחות החיים של חלק ניכר מקבוצת המשיבים המעידים על עצמם שגדלו בבית דתי והפכו למסורתיים, אינן רחוקות מאורחות החיים של קבוצת הדתיים.

ההסבר השני מגיע מהכיוון ההפוך וטוען שהמסורתיים הטוענים שבית הוריהם היה דתי לוקים בנוסטלגיה מסוימת. כך למשל, הרב חיים נבון ביקר בדף הפייסבוק שלו את השימוש בממצאי הסקר החברתי בשל כך שהגדרת הדתיות של בית ההורים לא מבוססת על מעקב אמיתי אלא על הצהרה עצמית של הנשאל לאחר שנים רבות. לטענתו, "שאלה כזו מועדת ליפול בכשל הנוסטלגיה… סביר שלא מעט מסורתיים נוטים להביט לאחור, ולומר שבית הוריהם היה דתי, גם אם הוא לא היה ממש דתי לפי ההגדרה המקובלת… ייתכן שביתם דומה לבית הוריהם יותר ממה שהם מתארים, וייתכן מאוד שלו שאלו את הוריהם לפני ארבעים שנה היו גם הם מתארים את עצמם כמסורתיים". המשפט הנוסטלגי והנפוץ "סבא שלי היה רב", שכבר הפך לבדיחה, מבטא הסבר זה.

על כל פנים, מהממצאים עולה תופעה רווחת של אנשים הבוחרים להגדיר את עצמם מבחינה דתית בצורה שונה מההגדרה הדתית של הוריהם, על אף שאורח החיים שלהם לא עבר שינוי משמעותי. כך קורה שאנשים שגדלו בבית דתי המקיימים אורח חיים הנתפס כדתי על ידי מרבית החברה, מעדיפים שלא להגדיר את עצמם כדתיים אלא כמסורתיים או לכל הפחות מסורתיים-דתיים. אם כן, במובנים רבים הממצאים מלמדים כי בקרב קבוצה לא מבוטלת מתקיים שינוי בהגדרות, יותר מאשר חילון ממשי. כך, מעבר לדיון על אחוז הדתל"שים התופעה הזאת מלמדת על ירידת קרנו של המותג "דתי" בקרב אנשים שגדלו בבית דתי.

למרות, זאת, חשוב לשים לב שההגדרה "דתי" וההגדרה "דתי-לאומי" רחוקות מלהיות חופפות. בנתוני הסקר החברתי באופן יציב למדי בוחרים כ-11% מהציבור היהודי בישראל להגדיר את עצמו כדתיים. לעומת זאת, מחקר מקיף של המכון הישראלי לדמוקרטיה על החברה הדתית-לאומית שפורסם בשנת 2014 מצא כי 22% מהציבור היהודי בישראל הגדירו את עצמם כשייכים למחנה הדתי-לאומי לפי אורח חייהם והשקפתם. במסגרת המחקר נשאלו אלו שהגדירו את עצמם כמשתייכים לחברה הדתית-לאומית על ההגדרה העצמית הדתית שלהם ונמצא כי רק מחצית מאלו שהגדירו את עצמם כמשתייכים לציבור הדתי-לאומי בחרו להגדיר את עצמם בהגדרות הדתיות המזוהות לרוב עם חברה זו: דתיים-לאומיים ("רגילים"), דתיים ליברלים/מודרניים וחרד"ליים/תורניים. לעומת זאת 33% מתוך המגדירים את עצמם כשייכים לחברה הדתית-לאומית הגדירו את עצמם כמסורתיים (רובם בחרו בהגדרה מסורתי-דתי) ועוד 11% כחרדים ו-3% כחילונים. לאור זאת, הצביעו החוקרים על כך שהחברה הדתית-לאומית גדולה בהרבה משיעור הדתיים בלבד כך "בשיח ובחשיבה של הציבור הישראלי-יהודי היום, המחנה הדתי-לאומי הוא קטגוריה חברתית-פוליטית שההשתייכות אליה אינה מושתתת על דתיוּת גרדא".

בדיקת הנתונים אותה ביצע אריאל פינקלשטיין, נעשתה לאור התחושה כי השיח על אודות 50% דתל"שים בחברה הדתית-לאומית הוא מופרך ומנותק מהמציאות. ואכן, עיון מדוקדק מעלה שלפני שמסיקים מסקנות מהירות מסקרים, חובה לבדוק ביסודיות את בסיסי הנתונים. ההערכות של פינקלשטיין הן ששיעור הדתל"שים העכשווי בחברה הדתית-לאומית עומד על כ-25%. על כל פנים, התמונה המצטיירת מלמדת על המגוון והמנעד הרחב של החברה הדתית-לאומית, על הבעייתיות בהגדרת מסורתיים רבים כדתל"שים ועל ירידה הדרגתית בשיעור הדתל"שים לאורך השנים.