not memberg

 

 

 

על הנסיעה לאומן

משה וינשטוק

ד"ר משה וינשטוק מלמד מחשבת ישראל וחינוך. לאחרונה יצא לאור ספרו "אומן: המסע הישראלי לקברו של רבי נחמן מברסלב" בהוצאת ידיעות אחרונות.

הנסיעה לאומן היא תופעה ההולכת ומתרחבת. באופן מפתיע, היא איננה נוגעת רק לשולי החברה הישראלית או הדתית; רבים מכל שכבות האוכלוסייה מגיעים לאומן מדי שנה בשנה: איש איש ממניעיו הוא. לתופעה הזאת יש משמעויות רבות בנוגע לחברה הישראלית. משה וינשטוק מנתח את התופעה ומנסה ללמוד ממנה על כלל החברה בישראל ועל החיפוש הרוחני שמתקיים בה

 

אחת התופעות המרתקות ביותר בתחום הרוחניות היהודית בשנים האחרות היא הנסיעה לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן בראש השנה. לו מישהו היה אומר למי מאיתנו לפני עשרים שנה שבראש השנה תשע"ב כארבעים אלף ישראלים ישלמו אלף דולר עבור טיסה ומגורים בתנאים קשים ביותר (אוהלים, חדרים שכורים שמצטופפים בהם עשרות אנשים, ללא מים ושירותים), ויצאו מארץ ישראל לאוקראינה בשביל להשתטח על קברו של רב חסידי – קרוב לוודאי שהיינו שולחים את האיש להסתכלות רפואית.

אך התופעה מתרחשת, ובעוז. בשנים האחרונות מספר הנוסעים לאומן גדל בצורה דרמטית, ובצדו מספר העולים לקברו של רשב"י בל"ג בעומר, מספר הנוסעים להתייעץ עם מקובלים, ותופעות נוספות המתקשרות לשדות הרוחניים המדוברים. קשה שלא להבחין בזרמי העומק המלווים את התופעות הללו בחברה הישראלית וקשורים להתרחשות כלל-עולמית.

במובן מסוים הנסיעה לאומן היא מעין נייר לקמוס שדרכו ניתן לבחון את התופעות הרוחניות העוברות על החברה הישראלית. העובדה שמדובר בתופעת קצה מרוכזת של עלייה לרגל שלמענה אנשים נדרשים לעזוב את החיים הנוחים למשך כחמישה ימים, ורבים מהם אף נדרשים להקרבה משמעותית – הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה משפחתית, ולעתים קרובות גם מבחינה תאולוגית – יוצרת מיקרוקוסמוס שמאפשר לנו לבחון את התופעות הכלליות, על שלל גוניהן והציבורים המעורבים בהן.

לו היה מדובר באנשים משולי החברה הרחוקים, היינו יכולים לפטור את התופעה כאופיום להמונים, או כתופעה שאינה רלוונטית כלל לציבור דתי-לאומי משכיל, או לציבור מודרני בכלל. דא עקא, שהנסיעה לאומן מאגדת בתוכה אנשים מכל שכבות הציבור. בהתרחשות באומן ניתן להבחין באנשים מרכזיים בחברה הישראלית. מלבד ידוענים ואנשי ציבור מגיעים לאומן בכל שנה גם אנשי אקדמיה בכירים, שופטים, רופאים, טייסים, רבנים ועוד. גם מגוון הציבורים המגיע לאומן נרחב מאוד. מעבר לחסידי ברסלב, נוסעים לראש השנה אנשים מן הציבור המזרחי-דתי/מסורתי, הציבור החילוני, הציבור החרדי (מתנגדים וחסידים) ודתיים-לאומיים רבים. על מניעי הנסיעה של חסידי ברסלב אין תמיהה; זה מאתיים שנה מחרפים חסידי ברסלב נפשם בשביל להגיע לקברו של רבם בראש השנה. הדבר נעשה גם בזמן השלטון הקומוניסטי בסכנת נפשות של ממש, וגם לפניו, תוך כדי התמודדות עם קשיים רבים. אבל לגבי הציבורים האחרים שציינתי התמיהה בעינה קיימת.

פוסט מודרניזם וקברי צדיקים

מה אירע בעשר השנים האחרונות שגרם לתופעת אומן ולתופעות דומות לפרוח, ובאופן כל כך בולט ואינטנסיבי?

מה שמאפשר ואף מחולל את הנסיעה הזו, שבהיבטים רבים הנה מנוגדת לתרבות המודרנית הרציונלית, היא התרחבות ההוויה הפוסט-מודרנית במדינת ישראל, שמאפשרת לציבור לפעול בניגוד למטה-נרטיב הכללי הדתי או הציוני, כמו גם בניגוד למטה-נרטיב המודרני. ההוויה הפוסט-מודרנית חוברת להתרחבות תופעותיו והשפעתו של ה"עידן החדש" ("ניו-אייג'"), שמחולל תודעת חופש פנימי, ומתוך כך חיפוש של חוויות שהן מעבר לרציונל או לדת המקובלת והממסדית. דברים אלו חוברים לרצון הדתי הטבעי המצוי ברוב הדתות, "לעלות לרגל" – מציאות שבה אדם עוזב את חייו הרגילים ומתמודד עם קשיים לקראת מפגש עם הוויה רוחנית המצויה במקום "קדוש".

מהתבוננות מעמיקה בתופעה נראה שניתן להכליל באופן גס ולומר שכל ציבור נוסע ממניעיו הוא, ואף מרוויח יתרונות אחרים מן הנסיעה. תופעה זו עושה את מקרה המבחן הזה למעניין מאוד. מראיונות עם הנוסעים עולה שבמאה העשרים ואחת אנשי הציבור המזרחי חשים בנוח "לצאת מן הארון" ולחזור ולחדש את המנהג המקובל בהרי המגרב, של עלייה לקברי צדיקים – מנהג שבמשך שנים רבות הודר בבוז מן החברה הישראלית; אנשי הציבור החילוני יוצאים בעקבות חיפוש רוחני המאפיין מאות אלפי אנשים בעידן החדש בישראל, ומוצאים באומן תחושה יהודית שורשית של השטעטל (כך לדבריהם) שחסרה להם בישראל (תחושה שגם היא הודרה מן הישראליות כש"אליק נולד מן הים"); הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי יוצאים לאומן תוך שהם שוברים טאבואים רבים (יציאה מארץ ישראל, דרישה אל המתים, אימוץ תפיסה אי-רציונלית, תפיסה תאולוגית שונה, ועוד), מתוך חיפוש רוחני וחוסר נחת מן המצב הדתי והאידאולוגי שהם חווים בארץ.

אחת התופעות המרתקות והפחות צפויות שנוצרות באומן היא המפגש בין החברות הללו. רבים מן הנוסעים מתארים, בצד עבודה רוחנית אינטנסיבית ותחושות רוחניות עזות, שנוצר גם מפגש עמוק עם קבוצות ישראליות שמעולם לא יכלו ליצור עמן קשר בישראל. משהו ביציאה מן ההקשר הישראלי הטעון, על האידאולוגיות שלו, על האיבה והחשדנות הבסיסית בין קבוצות החברה – מאפשר את ההתרחשות הזו. כל חברי הקבוצות סיפרו גם על שינוי עמדות משמעותי שחל אצלם ביחס לבני הציבורים האחרים. הנסיעה מלווה גם בתהליכים עמוקים ובמשברים משמעותיים בקרב רבים מן הנוסעים, אך רובם המכריע של הנוסעים מספרים על חוויות חיוביות עמוקות ועל רצונם לשוב לשם.

להתמודד עם המציאות

איני ממליץ לאף אחד מקוראי הדברים האלו לנסוע לאומן, או ללכת למקובלים, אבל אני סובר שאם ברצונו להבין את המתרחש במעמקי הציבוריות הישראלית, ואף להתמודד מבחינה דתית או תאולוגית עם הדברים, חשוב מאוד להתבונן בתופעות אלו, לצד בחינת השפעתן של התופעות הכלל-עולמיות. גם את ההתרחשות במזרח התיכון שסביבנו (עליית האסלאם והפונדמנטליזם) יש ללמוד בצורה מעמיקה ורצינית.

לעתים קרובות אנו פוגשים אנשים, ובהם אנשים רציניים מאוד בציבוריות הדתית, המסתפקים בפטירת התופעה כ"הזויה". אכן, במובנים רבים היא אכן כזו. אך טבעה של אמירה כזו הוא דחיית הצורך להתמודד עם התפיסות הרוחניות, התאולוגיות והדתיות העומדות בבסיס הנסיעה. עשרות אלפי ישראלים ואלפים מן הציבור הדתי מצביעים בכל שנה ברגליים. הצבעה זו עשויה ללמד על דברים שחסרים בציבוריות הישראלית, כמו גם בכל חברה וחברה, ועל הלך רוח נרחב וסוחף שיש לתת לו מענה מושכל ומשמעותי, הן תאולוגי-דתי, הן מודרני-תרבותי. גם מי שסובר שאין לנסוע לאומן, יכול מתוך למידת התופעה לאמץ ממנה אלמנטים שאינם סותרים את תפיסתו, כמו אחדות, עלייה לרגל או פנייה ישירה אל האל, או לחלופין – הוא יכול להבין לעומק את מה שקורה שם ולצאת נגד התופעה מתוך הבנה זו.

ההתעלמות והשיח הפוטר בלא כלום את התופעות הללו, או השיח המבטל אותן כהזויות, עתידים להתגלות כלא-רלוונטיים אם התופעה תתעצם (כפי שקורה כעת, ויש להניח שגם יקרה בעתיד), יחד עם עוד תופעות דומות הצוברות תאוצה בעולם. בעייתי עוד יותר הוא הניסיון לחקות את התופעות הללו מבלי להתבונן באופן רציני ומעמיק בדברים. חיקוי זה, מלבד חוסר רצינותו, גם שומט לעתים את הקרקע מתחת לדברים חשובים, וגם אינו משיג את המטרה.[1] מי שמעוניין להתמודד ברצינות עם הלכי רוח המצויים בחברה הישראלית, חייב להטות להם אוזן, להבינם לעומקם, לעמוד על משמעותם ועל העומד בבסיסם, ורק לאחר מכן להתמודד עמם – להתנגד להם, או לדבר עליהם באופן שעשוי להיות רלוונטי.