הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת שדרות ובמכון מאיר. מחבר הסדרה הראי"ה קוק המבואר (ידיעות ספרים ודברי שיר)
המחלוקת בציונות הדתית על תורת הרב קוק איננה מחלוקת על המהות, אלא על קצב היישום: הזרם החרד"לי, המיוצג על ידי ישיבות הקו, סבור שחלק מדבריו של הרב קוק אינם ניתנים ליישום במציאות ימינו. הרב חגי לונדין טוען שכתביו של הרב קוק תומכים דווקא בפרשנות הזו, ובכל זאת הם רלוונטיים לימינו יותר מתמיד
הישר והכובש
שמונים שנה עברו מאז פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. בפרספקטיבה של עשרות שנים ניתן לקבוע שמעטים הוגי הדעות שהותירו חותם על העולם היהודי כפי שהרב קוק הותיר. השפעתו של הרב קוק אינה מסתכמת רק במספר הלומדים שנחשפו למשנתו באופן ישיר או עקיף, אלא גם, ואולי בעיקר, בעקרונות שהנחיל, שהפכו כיום לחלק מובנה מהשיח הישראלי.
צמד המילים שיש הנוהגים להשתמש בו כדי לתמצת את משנת הרב קוק הוא 'האחדות הכוללת': ההבנה כי היהדות איננה דת במובן המקובל, היינו משנה רוחנית המטיפה להתנזרות מהממד החומרי, אלא מציאות חיים לאומית המתגלה בפנומן היסטורי-נצחי (עם ישראל), השואף להכיל את כלל הכוחות במציאות במערכה אחת. האידיאל, אליבא דהרב קוק, הוא 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' – חברה בעלת מסגרת ממלכתית המופיעה את כוחות החיים והמודרנה באופן מלא, מתוך חיבור לערכיות ולמוסר היהודי. שאיפתו של הרב קוק היא ליצור חזון בדבר יכולתה של תרבות תורנית-יהודית לנהל צבא, כלכלה, יצירה ואמנות. המבט החיובי על התנועה הציונית והקריאה להיות חלק מן החברה המודרנית המתעצבת בעם ישראל ובאנושות במאות השנים האחרונות הם הנגזרות המרכזיות של חזונו.[1]
גם אם מעטים בציבור החילוני או בציבור החרדי מודעים באופן הכרתי להגותו של הרב קוק, הרי מתחת לפני השטח החברה הישראלית 'מיישרת קו' עם רבים מרעיונותיו, שבזמנו נחשבו כקול קורא במדבר. מחד גיסא, החברה החילונית הופכת להיות יותר מסורתית. נכדיהם וניניהם של אנשי העלייה השנייה, שכה התנגדו לדת במאה הקודמת, מוצאים את עצמם בחיפוש אחר רוחניות ושורשים (בדרכם שלהם), ומנסים לעצב 'ישראליות חדשה'. מאידך גיסא, החברה החרדית, גם אם אינה מוכנה עדיין להודות בכך בפני עצמה, הופכת להיות יותר ויותר ישראלית. נכדיהם של גדולי המתנגדים לציונות מוצאים את עצמם מצביעים בבחירות למדינה הציונית ונכנסים, גם אם בעל כורחם, למעגלי ההשכלה והעבודה. הרעיונות אינם נאמרים דווקא בשם הרב קוק (ולעתים אף מעוררים אנטגוניזם כאשר הם נאמרים בשמו), אך השפעתו נוכחת מאוד.
יחד עם זאת, דווקא בציבור הדתי-לאומי המגדיר את עצמו סביב הרעיון של חיבור מערכות החיים והמסורת הדתית (או בשפתו של הרב קוק: 'חיבור בין קודש וחול') ישנה מחלוקת, שלעתים אינה מודעת, ביחס ליישום משנתו של הרב קוק במציאות העכשווית.
גישה אחת טוענת שרעיונותיו של הרב קוק ניתנים ואף מחויבים ליישום מידי ומלא בחברה הישראלית של שנת 2015. ניקח למשל סוגיה שהרב קוק מרחיב עליה במקומות שונים, בעיקר במאמר "הדור". במאמר זה טוען הרב קוק כי בהתאם לשינויים ההיסטוריים והרוחניים שעובר עם ישראל (והעולם כולו) בדורות הללו, יש צורך לעצב התנהגות מוסרית שאותה הוא מכנה בשם 'מוסר הישר'. לדבריו, ישנן שתי הנהגות מוסריות: 'הישר' ו'הכובש'. 'הכובש' היא הנהגה מוסרית המכוונת להגבלת כוחות החיים ול'כיבושם' (כדי להתמקד בממד הרוחני). הנהגת 'הישר' לעומת זאת מכוונת להוציא אל הפועל את כוחות החיים במילואם. הקודש לדידה של הנהגה זו חזק דיו כדי לרומם ו'ליישר' אף את כוחות החול. לשתי השיטות הללו יש בסיס אמתי בעולם המוסר, אך הרב מצביע על כך ששיטת 'הכובש' מתאימה יותר לתקופת הגלות, המאופיינת בכך שאנו כבושים תחת כוחות זרים מבחינה לאומית, ובדרך הטבע הרבה מכוחות החיים הטבעיים שלנו אינם יכולים כלל לצאת אל הפועל. מה שאין כן עם התחדשות האומה: מבנה הנפש משתנה, החיים הלאומיים העצמאיים פורחים בתקופה זו, והתורה אמורה לעודד את החיים ואת כוחותיהם. חיי הקדושה השלמים יוצאים אל הפועל דווקא במילואם העשיר של כוחות החיים והנפש.
ישנן נגזרות רבות לתורת 'הישר': נתינת מקום לכישרונות ולמאוויים האישיים, יחס חיובי ללימודי חול, התערות בחברה הישראלית והכללית, פיתוח כוחות הרגש והדמיון, איזון שונה במערכות היחסים של הפרט והכלל, קידום מעמד האישה וכן הלאה. באופן עקיף יותר, תורת 'הישר' גם תבחן בעין אחרת מקרים שבהם תחול התנגשות בין ההלכה לחיים, ותביט על סוגיות לאומיות כמו שאלת הגיור או סטטוס-קוו ציבורי בתחומי דת ומדינה באופן רך יותר מן המבט של תורת 'הכובש'. בהתאם לכך, ישנם זרמים בציונות הדתית שדוגלים בפתיחות לחברה הישראלית ולתרבות המערבית בכלל, לאור חזונו של הרב קוק (גם אם כאן הדברים לאו דווקא נאמרים בשמו).
המציאות איננה בשלה
לעומת גישה זו, שהיא על פי רוב נחלתם של הזרמים הליברליים יותר, ישנה גישה הדוגלת בשמרנות ביחס ליישום רעיונותיו של הרב קוק במציאות הציבורית הישראלית של ימינו. זרם זה, שמזוהה על פי רוב בכינוי 'חרד"לי' (ונושאות דגלו בהקשר הזה הן ישיבות הקו), אינו מתכחש לרעיונות האמורים לעיל, אלא טוען שיש ליישם אותם באופן זהיר ומבוקר יותר. המחלוקת אינה על המהות, אלא על הקצב.[2]
ישנה פסקה בספר עין איה (שבת ב, עא, ב), שיכולה לשמש מקור תומך לגישה זו:
בעצם אין שום רע בכל נטיות החיים, וכל הרחבותיהן הבריאות, כדרך שהן מתפשטות בנפש בעניני החומר ועניני הרוח, הכל הוא לתעודה טובה, עד אשר נקוה כי יבאו ימים וכל הנטיות לא יהיו נדרשות להעצר, כי כולן יפנו לכוונתן הטובה בעצם הוייתן. אמנם לא בא עדיין העולם לידי שכלול זה, והנטיות הגופניות והנפשיות בהתרחבותן בדרכן יחטיאו את המטרה, עד אשר הן צריכות מעצור מצד התורה והשכל … על כן, המוסר המעשי הוא צריך את ההגדרה היותר מצומצמת, הנקנית על ידי דעת האמת, כי על כל יביא האלוהים במשפט, ואותם דרכי הקלקול והרשע, ששמחת הבחרות וטובת לבה עם מראה עיניה יכולים להסב, מתגדרים על ידי מבט חשבון אמת זה.
במילים אחרות: אמנם אין סתירה מהותית בין 'נטיות החיים' לבין התורה והמוסר; אדרבה – הם משלימים זה את זה, אולם 'לא בא עדיין העולם לידי שכלול זה'. המציאות כיום איננה בשלה באופן מלא לאחדות שבין מערכות החיים לבין התורה. אנו יכולים לראות זאת בבחינה פשוטה כלפי עצמנו: עיסוק יתר בחומרנות וחוסר דחיית סיפוקים אינם מולידים בנו קדושה, אלא להפך. בפסקה זו מעמיד הרב קוק את עיקר החזון בדבר אחדות העולמות ב'עולם העיון', היינו במישור המחשבתי. אנו שואפים להגיע למדרגה הזו, אך נזהרים מאוד מליישם אותה באופן מלא בעולם המעשי.
הרב שלמה אבינר כותב את הדברים במפורש במאמר 'הקודש והחול בחיי הפרט והכלל':
שאלה: עולה מכאן ש'מאמר הדור' הוא מאמר שנכתב לעתיד? תשובה: באמת חלק נכבד ממנו הוא עתידי ולא נועד 'לשימוש מיידי'. הדברים הכתובים במאמר הדור לפיהם מחלת הדור נמצאת בראש ובראשונה בכוח המחשבה שלו, וממילא רפואת הדור תלויה בהתפשטות לימוד האמונה בגדלות – הם 'לשימוש מיידי'. לעומת זאת הקביעה שדורנו כבר אוי לעבוד את ה' כ(מדרגת)ישר – שכבר אינו צריך להילחם ביצר הרע, ולא כ(מדרגת)כובש, שייכת להמשכו הרחוק של תהליך הגאולה.[3]
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבכתביו של הרב קוק (בעיקר אלה שיצאו בשנים האחרונות, כדוגמת שמונה קבצים) מצויות פסקאות רדיקליות יותר, שהרוח העולה מהן היא יותר 'משוחררת' הן ביחס לעיסוק בחול והן ביחס לאמון שאדם אמור לרחוש לרצונותיו. אולם הזרם השמרני יסביר מן הסתם את הפסקאות הללו (שאף אחת מהן, חשוב להדגיש, אינה חוצה את גבול ההלכה) כפסקאות שהרב קוק כתב לעצמו ללא כוונה שיתפרסמו, לפחות בשלב הזה, בציבור הרחב.[4] המדד איזה חלק מתורתו של הרב קוק הוא בר-יישום כיום ואיזה לא – ייתכן וצריך להילמד מהדרכותיו של הרב קוק עצמו, שבהסתכלות פשוטה נהג בחייו באורח חיים תורני-אורתודוקסי קפדני וכך אף הדריך את הציבור, במעט ההדרכות שלו שנשתמרו.
בין כה וכה, מתוך גישה זו התעצב זרם רוחני הדוגל, דווקא בשמו של הרב קוק, בהסתגרות ובהתכנסות. הדוגמאות הן רבות: דגש על לימודי קודש על חשבון לימודי החול במערכות החינוך; העמדת סטנדרטים מחמירים בנושא הצניעות בין גברים לנשים; מעורבות פחותה בחברה הישראלית (למעט תחומים מסוימים); רתיעה מתופעות ליברליות שונות; ניסיון לשמר את מבנה המשפחה השמרני; ניסיונות קרבה אל המחנה החרדי; שמירה עיקשת על סטטוס קוו בנושאי דת ומדינה ועוד.
בכל זאת רלוונטי
חשוב לציין שהגישה השמרנית איננה טוענת שדבריו של הרב קוק הם תיאורטיים בלבד ואינם רלוונטיים לימינו. גם לפי הגישה השמרנית יש בדברי הרב קוק צדדים הניתנים ליישום אף בימינו: ראשית, בתחום עיצוב התודעה. כאמור בדבריו של הרב קוק לעיל, ישנו הבדל בין עולם העיון לעולם המעשה. הלמידה על דבר אחדות העולמות והנחלת הרעיונות הללו לציבור באופן תיאורטי מחוללות התקדמות תרבותית אטית אל עבר החזון, גם אם אי אפשר ליישם אותו כעת באופן מלא. רעיונות בדבר אמון האדם בעצמו; יחס אוהד אל כוחות שונים בחברה הישראלית (והאנושית) וכדומה – כל אלה הם פועל יוצא של העיסוק בהגותו של הרב קוק.
תחום נוסף הוא התחום הלאומי. גם המצדדים בגישה השמרנית מסכימים כי ניתן לממש בפועל את חזונו של הרב קוק במישור הלאומי (לפחות יותר מאשר במישור הפרטי). כדוגמה ניתן להביא את הפסקה הידועה של הרב קוק בדבר "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים … ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל … ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באמוץ הגופני ובכל החזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה".[5] בפסקה הזו, שהרעישה את העולם החרדי בזמנו, נראה כי הרב קוק נותן ערך עצמי לפעילות הגופנית. לכאורה ניתן להבין מכך שעשייה ספורטיבית היא בעלת ערך עצמי ואיננה רק אמצעי לחיזוק הגוף המאפשר לאדם התפתחות רוחנית כדבריו של הרמב"ם בהלכות דעות. יחד עם זאת, מבט מדוקדק יותר בדבריו של הרב קוק מבחין כי הוא מתנסח אודות "התעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה". כלומר מדובר כאן בפעילות גופנית לצרכים לאומיים (הרב קוק התייחס לאגודות הספורט ביישוב היהודי שעסקו בזמנו בהכשרה צבאית במסווה של פעילות ספורטיבית, או למצער הדגישו מאוד את היסוד הלאומי). כיום ניתן להשליך זאת על השירות בצה"ל.[6] רוצה לומר: גם על פי הקו השמרני בבית המדרש של הרב קוק, יהיה כיום ערך עצמי לעשייה הצבאית (אולם לא לספורט לצורך אישי). אם נרצה לנסח זאת בצורה ציורית נאמר כי קצין שמתלבט האם לנצל את זמנו החופשי ללימוד תורה או לאימון ייענה בידי תלמידיו של הרב קוק כי ראוי שינצל כל דקה מזמנו להתמקצע בצבאיות, גם על חשבון התפתחותו הרוחנית, וזאת מתוך ההנחה כי עצם העשייה הצבאית אף היא שייכת לממד הקודש. לעומת זאת, איש היי-טק שיתלבט באותה שאלה ייענה שעדיף שינצל את זמנו הפנוי ללימוד תורה, גם אם הדבר יפגע מעט במקצועיותו בעסקיו הפרטיים.
ולבסוף, דבריו של הרב קוק מולידים גם פרישות מתונה יותר מחיי החומר. במקומות רבים בכתביו מדריך הרב קוק כי ההתרחקות מן הממד החומרי אמורה להיעשות כיום באופן פחות קיצוני, פחות סגפני, מאשר בימי הגלות. בניגוד לימי הגלות, שבהם שלטה ההדרכה המוסרית של רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות בדבר התרחקות קיצונית מחיי החומר (לצורך בנייה רוחנית), הרי כיום בארץ ישראל, גם על פי הזרם השמרני של תלמידי הרב קוק, ההדרכה התורנית-מוסרית תכוון לרמת חיים סבירה בחיי היום-יום, רכישת השכלה כללית, חינוך הנותן אמון באדם ובכוחותיו וכדומה. הדגש נותר עדיין בהדגשת העדפת הממד הרוחני על זה החומרי אולם באופן מסויג יותר.[7]
כאמור, מצויות כאן שתי גישות, ליברלית ושמרנית, ביחס ליישום תורתו של הרב קוק. בדינמיקה החברתית המצויה כיום בציבור הדתי-לאומי הפער בין הגישות הללו הולך וגדל, ולהערכתי בעתיד אף יחריף ועלול להתבטא במישור הפוליטי, כדוגמת הניסיון (הכושל) בבחירות האחרונות. הסיבות לכך רבות ומגוונות והן נושא למאמר בפני עצמו, אולם לדעתי אין אלא להצטער על כך. בסופו של יום מצויה כאן שאיפה משותפת, גם אם היא מנוסחת במילים שונות, והמחלוקת היא על קצב היישום, לא על המהות. ניתן להתנחם כי כבכל מחלוקת, בוודאי במחלוקת רוחנית, יש למציאות את הדינאמיקה שלה, וככל שהשנים יחלפו – הכוחות יאזנו וישלימו זה את זה.
לידים
לעומת הגישה הליברלית, ישנה גישה הדוגלת בשמרנות ביחס ליישום רעיונותיו של הרב קוק במציאות הציבורית הישראלית של ימינו. זרם זה, שמזוהה על פי רוב בכינוי 'חרד"לי', טוען שיש ליישם את דברי הרב קוק באופן זהיר ומבוקר יותר
לא ניתן להתעלם מכך שבכתביו של הרב קוק מצויות פסקאות רדיקליות, שהרוח העולה מהן היא יותר 'משוחררת' הן ביחס לעיסוק בחול והן ביחס לאמון שאדם אמור לרחוש לרצונותיו. אולם הזרם השמרני יסביר מן הסתם את הפסקאות הללו כפסקאות שהרב כתב לעצמו ללא כוונה שיתפרסמו, לפחות בשלב הזה, בציבור הרחב. המדד איזה חלק מתורתו של הרב קוק הוא בר-יישום כיום ואיזה לא צריך להילמד מהדרכותיו של הרב קוק עצמו, שנהג בחייו באורח חיים תורני-אורתודוקסי קפדני
[1] בשורש הדברים עומדת תפיסתו הרוחנית של הרב קוק בדבר אלוהות פאנאנתאיסטית – היינו ראיית האלוהות לא רק ככוח עליון המנוכר לממד הברוא (מונותיאיזם), אלא כנקודת שלמות אינסופית המצויה אמנם מחוץ לבריאה אולם מופיעה בבריאה עצמה.
[2] באופן טבעי, גם המחלוקת ביחס להוצאת כתבי הרב קוק, עריכתם והנגשתם נגזרת מן גישות השונות הללו. בעוד שהקו הליברלי מעוניין על פי רוב בהוצאת כתבי הרב קוק במלואם ללא סינון וללא עריכה, הרי שהקו השמרני טוען שחלק מן הכתבים יכולים להיות מובנים שלא לפי הכוונה המקורית של כותבם, ולפיכך יש לסייג את חשיפתם.
[3] קודש וחול, הוצאת בנין התורה, תשס"ד, עמ' יז.
[4] ראו הערה 2 לעיל.
[5] אורות, עמ' פ.
[6] שאלה מעניינת היא מה יהיה יחסו של הרב קוק לספורטאים ישראלים המייצגים את ישראל בעולם. האם גם הם ייחשבו כ"בנים אמיצי כוח לאומה", או שמכיוון שהתחרויות הללו אינן בעלות ערך מוסרי אלא רק התקבלו בתרבות המערבית כמדד דמיוני להישגיה של החברה, גם העיסוק בהן ייחשב כתחום פרטי שאין להרחיבו מעבר למינימום?
[7] דוגמה לכך ניתן למצוא בספרו של הרב עודד וולנסקי, אבן ישראל ג (עמ' יא-ל) המרחיב בנקודה זו ביחס לסוגיית ביטחון והשתדלות.
