אחד השינויים המרכזיים המתחוללים בשנים האחרונות בחינוך הדתי הוא העלייה במספרם של תלמודי התורה הציוניים – מסגרות ייחודיות לחינוך יסודי לבנים, המאופיינות בתגבור משמעותי של שעות הקודש במערכת השעות (פעמים רבות על חשבון לימודי החול) וברמה גבוהה של הפרדה בין בנים לבנות. מסגרות אלו, שהחלו לפעול בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ביוזמה של הורים דתיים-לאומיים שלא הסתפקו במה שמציעה מערכת החמ"ד וביקשו להקים עבור בניהם[1] מוסד חינוכי בו התורה ולימודה יעמדו במרכז תפיסת העולם וסדר היום, נמצאות בעשור האחרון בתהליך של צמיחה, התרחבות, התמסדות והתגוונות.
חרף תהליכים אלו, הופעתם של תלמודי התורה הציוניים, מאפייניהם והשפעתם כמעט שלא נחקרו במסגרות אקדמיות או במכוני מחקר חוץ-אקדמיים. ככל שהשכלתי למצוא, העבודה המקיפה ביותר בנושא נכתבה לפני כעשור ע"י ד"ר מטי דומברובסקי מאוניברסיטת בר אילן.[2] עבודה נוספת נכתבה באוניברסיטה על ידי הרב דביר שפרן בשנת 2007, אך עסקה רק בתלמודי תורה ציוניים מז'אנר מסויים.[3] מלבד שתי עבודות אלו, שנכתבו כעבודת גמר לתואר מוסמך, לא מצאתי כתיבה מסודרת וקוהרנטית על הנושא.
התרחבות התופעה לאורך השנים והשפעותיה הרבות ומרחיקות הלכת על מוסדות החמ"ד הביאו את תנועת "נאמני תורה ועבודה" לערוך מחקר יסודי אודות המגמות המרכזיות המאפיינות את תלמודי התורה הציוניים כיום.
בפרק הראשון של חלק זה (פרק חמישי) נציג את הרקע ההיסטורי ונתיבי הצמיחה וההתפתחות של תלמודי התורה הציוניים לאורך השנים.
בפרק השני (פרק שישי) נעסוק באופן מעמיק במאפיינים מרכזיים של תלמודי התורה הציוניים: שיטות הלימוד, הרקע הסוציו-אקונומי של התלמידים ורמת האינטגרציה החברתית וגודל המוסדות והכיתות.
לפרקים אלו נקדים הסבר על בניית מסד הנתונים והמתודולוגיה.
מסד הנתונים והמתודולוגיה – חלק ב'
כפי שהוסבר בפרק המבוא, אין כמעט כתיבה מסודרת על תלמודי התורה הציוניים. יתרה מכך, המחקרים האחרונים בנושא נכתבו לפני מספר שנים, כאשר התופעה נמצאת בתהליכי התפתחות ושינוי מתמידים בשנים האחרונות. כמו כן, התואר 'תלמוד תורה ציוני' למוסד חינוכי יסודי איננו מוענק או מוכר באופן רשמי על ידי משרד החינוך והוא פרי הגדרה עצמית של הצוות החינוכי והורי בית הספר בלבד, ולכן לא ניתן לשאוב מנתוני המשרד רשימה ונתונים מסודרים אודות מוסדות חינוך אלו.
לאור מיעוט החומרים והנתונים בנושא, עיקר המחקר התבסס על עבודת מיפוי 'ידנית' שערכנו בשנת הלימודים התשע"ד לאיתור תלמודי התורה הציוניים הפועלים כיום, תוך שימוש בעיקר ברשת האינטרנט ובאנשים הנמצאים בשטח. הנתונים שנאספו מרשת האינטרנט ומהשטח הוצלבו עם מאגר המידע שמפרסם משרד החינוך '(כמעט) הכל אודות מוסדות החינוך', כך שנוצר מסד נתונים מקיף ובעל מהימנות סבירה. עם זאת, לאור העובדה כי מדובר בעבודה 'ידנית', בבדיקה של הגדרה עצמית סובייקטיבית, ובהינתן העובדה כי השטח בתחום זה סובל משינויים תכופים ביותר, הרי שיש לקחת משנה זהירות בהערכת הנתונים. לפיכך, נמנענו מלהעניק פרשנות לממצאים שאינם מובהקים.
יודגש כי במיפוי התייחסנו אך ורק למסגרות של 'תלמודי תורה ציוניים' לבנים הפועלות במסגרת החינוך היסודי הפורמאלי, בין אם כמוסד חינוכי נפרד ובין אם כמסלול נפרד הפועל בתוך מוסד חינוכי יסודי. לאור זאת, לא נכללו במסגרת המחקר מסגרות של 'תלמוד תורה' אחר הצהריים, המתקיימות ביישובים ובמוסדות חינוך רבים.
לאחר מיפוי ואיתור תלמודי התורה הציוניים בחינוך היסודי, נעזרנו בנתוני המיצ"ב המפורסמים במאגר המידע של משרד החינוך '(כמעט) הכל אודות מוסדות החינוך' ובנתונים כמותיים שהועברו אלינו ממינהל תקשוב ומערכות מידע במשרד החינוך,[4] על מנת לעמוד על המאפיינים החברתיים-כלכליים של תלמודי התורה ועל היבטים הנוגעים לגודל הכיתות והמוסדות.
העובדה כי מדובר במיפוי 'ידני', יחד עם המגבלות של מאגרי המידע המקיפים של משרד החינוך, הביאו לכך שבחלקים שונים של הניתוח הכמותני התייחסנו למספר שונה של תלמודי תורה בהתאם למקסימום שיכולנו להפיק מהנתונים שלפנינו. בכל מקרה כזה התייחסנו בטקסט ובהערות למספר המוסדות בהם אנו עוסקים ולאופנים בהם ניתחנו את הנתונים.
[1] תלמודי התורה הציוניים מיועדים ברובם אך ורק לבנים. אף שישנם מספר מוסדות חינוך המפעילים מסגרת המכונה "תלמוד תורה" המיועדת לבנות, הרי שבמחקר זה נעסוק אך ורק במסגרות המיועדות לבנים.
[2] מטי דומברובסקי, מחינוך ממלכתי דתי לתלמודי תורה: תהליכי התבדלות בחברה הציונית דתית בישראל, עבודת גמר לצורך קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, התכנית הבין תחומית ליהדות זמננו, 2004.
[3] דביר שפרן, תפיסת עולמם החינוכית של תלמודי תורה ציוניים ברוח הרב קוק בציבור הדתי לאומי, עבודת גמר לצורך קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, בית הספר לחינוך, 2007.
[4] הנתונים הועברו בעזרתם האדיבה של מר יגאל דוכן וגב' שירז יצחקי ממשרד החינוך.
