אל מול הסיטואציה של אבדן היריון ניצבים הורים כואבים, אבלים על החלום שנגדע. כאשר מאפשרים להורים, והם מאפשרים לעצמם, להתמודד עם אבדן היריון באופן שלבם מורה להם, הם יוכלו לצאת מתוכו כשהם שלמים עם עצמם, עם משפחתם ועם האל
הרב אברהם סתיו לומד ומלמד בישיבת הר עציון. מחבר הספר כחלום יעוף – התמודדות עם אבדן היריון
"צריך לבצע הפלה"
לו נדרשתי להצביע על אירוע נקודתי אחד ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה, לא הייתי מהסס לרגע. בני עשרים ואחת היינו, אשתי ואני, כאשר הגענו אל הרופא לסקירת מערכות שגרתית בשבוע העשרים וארבעה של ההיריון הראשון שלנו. שתיים-שלוש בדיקות תקינות לחלוטין כבר היו מאחורינו, ושום דבר לא הכין אותנו לפניו הקודרות של הרופא המיידע אותנו על מיעוט קיצוני של מי שפיר בשק ההיריון. לאחר כמה ימים של טלטלות בין רופאים, בדיקות ורבנים, המסקנה הייתה ברורה: צריך לבצע הפלה.
בתחילת החודש השישי של ההיריון תנועות העובר כבר מורגשות היטב, ואין דבר יותר מרגש ומחמם את הלב. אך כשהתנועות הללו הן תנועות של עובר שעומד למות בקרוב, אין לך דבר נורא מהן. רגע אחד שזכור לי במיוחד מאותה תקופה, שארכה ימים ספורים אך נדמתה כמו נצח, היה הרגע שלפני הנסיעה האחרונה לבית החולים. החלטנו אז שאם לא נזכה לגדל את הילדה שלנו לתורה ולמצוות, נעשה את המעט שביכולתנו וניפרד ממנה בדברי תורה. וכך ישבנו ולמדנו בקול, ובלא מעט דמעות, את הדף הראשון במסכת ברכות, ורק אחר כך נכנסנו לרכב.
בני, לבי יוצא אליך
"מוות": זו המילה שהגדירה בצורה המדויקת ביותר את ההתרחשות כפי שאנחנו תפסנו אותה. אך עד מהרה התברר לנו שהתפיסה הזו איננה נחלת הכלל. כאשר קרובי משפחתנו שמעו על העניין, אחת התגובות הראשונות שקיבלנו הייתה: "נו, לפחות אתם יודעים שאתם מסוגלים להיכנס להיריון, בפעם הבאה זה ייגמר בילד בריא". לאחר זמן התוודעתי גם לרופאת נשים שתגובתה הקבועה לאובדן היריון היא ברכת "מזל טוב", מסיבות דומות.
כאשר קרובי משפחתנו שמעו על העניין, אחת התגובות הראשונות שקיבלנו הייתה: "נו, לפחות אתם יודעים שאתם מסוגלים להיכנס להיריון, בפעם הבאה זה ייגמר בילד בריא". לאחר זמן התוודעתי גם לרופאת נשים שתגובתה הקבועה לאובדן היריון היא ברכת "מזל טוב", מסיבות דומות
הנטייה הרווחת להתייחס לאבדן היריון כאל אירוע מינורי נובעת מסיבות רבות, סוציולוגיות בעיקרן, והיא המשך של שנים ארוכות שבהן תמותת ילדים ותינוקות (שלא לדבר על הפלות) הייתה נפוצה ביותר, ואי אפשר היה לתת מקום לכל אירוע שכזה. אך יש שהיחס הזה מקבל אופי "דתי", ונסמך על דברי התורה וההלכה.
בסרט "האישה האחרת" (2009; במאי: דון רוס) מגלמת נטלי פורטמן אישה שאיבדה את בנה התינוק כמה ימים לאחר שנולד. לאורך הסרט היא מתמודדת עם חוסר ההכרה של החברה באבדן. אחת הטענות שמצדיקות את היחס הזה מבוססת על דת השינטו, הדת היפנית הקדומה, שלפיה הנשמה נכנסת לגוף התינוק רק שלושים יום לאחר לידתו, וממילא אין סיבה להתאבל על תינוק שמת לפני שהגיע לשלב הזה. גם בהלכה היהודית ניתן למצוא גישה דומה, שהרי ההלכה קובעת שדיני אבלות אינם חלים על ילד שמת פחות משלושים יום מאז הלידה, קל וחומר שהם אינם חלים על עובר שלא נולד.
ואכן, המפגש עם הממסד הדתי מהווה לעתים (לא תמיד!) כוס מים צוננים המוטחת בפניהם של ההורים. בעבודת המאסטר שלו מביא ד"ר זהר גזית את האנקדוטה הבאה: "מנהל סניף 'חברה קדישא' בירושלים, כששמע כי מחקר זה בודק התמודדות עם אובדן היריון, הגיב ואמר כי 'התמודדות' היא מילה בומבסטית המתאימה למקרה בו ילד מת מסרטן או מקרה פיגוע טרור אך לא ל'נפלים'".[1] ההצהרה הזו מיתרגמת במקרים רבים גם למעשים, כאשר במקומות רבים מונעים אנשי ה'חברה קדישא' מן ההורים להשתתף בקבורת העובר או אפילו לדעת את מקום קברו. גם פניות לרבנים לצורך קבלת עידוד וחיזוק נענות לעתים בהנחיה לשכוח את הסיפור כאילו לא היה ולהתקדם הלאה.
יש שההורים עצמם מזדהים עם ההכוונה הזו ומוצאים שהיא מתאימה להם, אך פעמים רבות מאוד אין זה המצב. מחקרים רבים מתארים את התחושה הטבעית של הורים שחוו אבדן כתחושה של אבל על אדם חי שמת. התחושה הזו מתבטאת גם באין-ספור יצירות, ואצטט כאן רק שורות ספורות מתוך שירה של יונה וולך, 'אבשלום': "אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת \ לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם \ שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי \ וְלֹא יָצָא לִי \ לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי \ אֲנִי בּוֹנָה אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַרְגָּשָׁתִי \ הָרַחֲמִים שׁוֹטְפִים בִּי \ וְהָרָעָב הָאֶפְשָׁרִי \ רְצוֹנוֹת הַתּוֹרָשָׁה \ וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא הֻרְשָׁה".[2] ביטוי לתחושותיה של אחת הדמויות המוכרות בחברה הדתית אפשר למצוא במכתבה של הרבנית דינה הורביץ הי"ד לאחד הבנים שהפילה (מובא בספרי כחלום יעוף): "בני, כמה אני בוכה עליך – כמה לבי יוצא אליך, כל כולי געגועים ותשוקה אליך, בני. בני, צר לי צר לי מאוד, עד שכל כך חווינו יחד וכל כך נתנו האחד לשני וכל כך היינו מחוברים מאוחדים, יחד, יחד, אחד היינו. כל חייך נתתי לך ואוי כמה נתת לי, כמה וכמה, צר לי שלא זכינו אפילו לרגע להמשיך קשר זה לחיים, למען החיים ומתוך החיים ובתוך החיים. איך אני חושקת אותך ורוצה בך מאוד בכל לבי ומהותי. איך נתקעה אהבה כזאת ואיך כל כך קשה לי עכשיו. הקשר נשאר, הכאב נשאר, וחיים הגעגועים והתשוקה אליך, בני".[3]
יחס מכבד אל האבדן
האומנם תחושות האבל והצער מנוגדות לעמדה הרווחת במסורת היהודית ביחס לאבדן היריון? החזקוני (שמות כד, י) מצטט מדרש מופלא על הפסוק "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר":
אמר רבי עקיבא: עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל, שנאמר תוכן לבנים תתנו, והמצרים לא היו נותנים להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר, ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט. ורחל בת בנו של מתושלח היתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הולד ממעיה ונתערב עם המלבן, והיתה צועקת על בנה ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן ונתנו למטה מרגליו של הקדוש ברוך הוא, הוא שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירוש לבנה שנעשית משפיר היולדת.[4]
סביר להניח, וכך מעידים חז"ל באין-ספור מדרשים, שאותו 'נפל', תינוק בן-יומו שלא ברור אם הוא חי אפילו רגע אחד מחוץ לרחם אמו, לא היה הקרבן היחיד של שעבוד מצרים (אפילו לפני השלכת התינוקות ליאור). ולמרות זאת בחרו חז"ל דווקא בו, מבין אלפי הנפשות שנטבחו, לייצג את סבלם של ישראל כמזכרת נצח תחת כיסא הכבוד. גם בתפילתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים לפני קודש הקודשים נכנסה הבקשה "שלא תפיל אישה את פרי בטנה", על חשבון אין-ספור בקשות אחרות שהיו יכולות להיאמר.
היחס המכבד והמכיל כלפי חוויית האבדן נובע גם מתפיסה רוחנית עקרונית של מעמד העובר במעי אמו. הגמרא במסכת סנהדרין (צא ע"ב) מספרת על דיון בין רבי יהודה הנשיא לקיסר אנטונינוס בשאלה "נשמה מאימתי ניתנה באדם?". מסקנת הדיון היא שהנשמה ניתנת כבר משעת הפקידה, דהיינו מרגע תחילת ההיריון. דיון נוסף במסכת סנהדרין (קי ע"ב) עוסק בשאלה "קטן מאימתי בא לעולם הבא?", שם מופיעה עמדתו של האמורא המאוחר ביותר, רבינא, שלפיה יש לילד חלק לעולם הבא "משעה שנזרע". סוגיות אלו עומדות ברקע מכתבו של הרב משה פיינשטיין לבחור שאמו עברה כמה הפלות: "כשיגיע זמן תחיית המתים יחיו הנפלים כגדולים צדיקים שהם הרי ודאי נקיים וטהורים מכל חטא … ולכן היה בטוח שבמהרה, כשיעלה רצון השם יתברך שהוא הזמן לתחיית המתים, יהיו לך אחים צדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם".[5]
תפיסות מחשבתיות-רוחניות אלו מעוגנות היטב גם בעולם ההלכה המעשית. כך פסק השולחן ערוך (יו"ד רסג, ה): "תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים". ההלכה קובעת שיש למול תינוק, ואפילו עובר, שמת קודם שהספיקו למולו, וכן לקרוא לו בשם. מקור הדין נמצא בדברי הרא"ש (מועד קטן ג, פח), ושם מבואר שטעם הקריאה בשם הוא כדי שהתינוק יכיר את הוריו בתחיית המתים. גם מבלי להבין עד תום את משמעות הדבר, ברור כי המסורת היהודית מעניקה משמעות עמוקה לקשר שבין הנפל לבין הוריו.
כפי שנזכר לעיל, ההלכה קובעת כי אין חיוב אבלות על עובר או על תינוק בן פחות משלושים יום. עם זאת, פוסקים רבים כתבו שדיני אנינות (איסור אכילת בשר ושתיית יין עד המסירה לקבורה) חלים על ההורים, והרב משה פיינשטיין פסק שיש לברך ברכת "ברוך דיין האמת" גם על עובר או על תינוק בן פחות משלושים יום. גם אם חיוב האבלות ההלכתי הוא מצומצם, אין כל מניעה להרחיב אותו אם חשים צורך בכך, ועל החברה לכבד זאת. קל וחומר שאין כל הצדקה למנהגן של חברות-קדישא מסוימות המונעות מן ההורים להיות שותפים בתהליך ההבאה לקבורה של הנפל, שמבחינה הלכתית נמצא תחת אחריותם של ההורים.
נר דולק בבית
עד כה התייחסנו להורים שחוו אבדן כיחידה אחת ללא כל הבחנה, אך ישנן שתי הבחנות חשובות שיש לעמוד עליהן בעדינות. הבדל מהותי אחד הוא ההבדל שבין הגבר לאישה. בגמרא במסכת נדה (כג ע"ב) נאמר שאין לבו של האב דווה על בנו כאשר מדובר ב'נפל'. מאידך, הגמרא במסכת קידושין (פ ע"ב) מתארת את הרגע שבו אם קוברת את בנה ה'נפל' כ"שעת אנינות". דברי הגמרא מבטאים מציאות שאובחנה במחקרים רבים: קיים פער מהותי (באופן סטטיסטי) בין עצמת התחושות של האם לבין עצמת תחושותיו של האב. הפער גדל ככל שההיריון נגדע בשלב מוקדם יותר, שבו האם חווה את הקשר לעובר בצורה חזקה הרבה יותר מאשר האב. המודעות לנקודה הזו חשובה בשני מובנים, כמעט הפוכים: ראשית, חשוב שבני הזוג ילמדו להכיל את הפער ביניהם. הפלה היא אירוע מאתגר מאוד עבור בני הזוג, בשל הציפייה של כל אחד מבני הזוג שרעהו יתיישר לפי תחושותיו שלו. משום כך האישה חשה פעמים רבות שבעלה מפחית מחשיבות האירוע, ולעומת זאת הבעל עשוי לחוש שאשתו שוקעת באבל ובדיכאון ללא הצדקה. המודעות לכך שכל אחד מבני הזוג עובר חוויה שונה עשויה לפוגג מעט את המתח. אך שנית, חשוב שהבעל לא ייכבל, על ידי עצמו או על ידי סביבתו, אל מקום שלא מאפשר לו להתאבל. זכורני כי לאחר אבדן ההיריון שחווינו, אשתי ואני, היחס שקיבלתי מן הסביבה היה כחלק ממעגל המנחמים, ולא כחלק מן המתאבלים. השדר שאותו קיבלתי היה שאשתי היא זו שחוותה אירוע טראומתי, והמקום שלי בסיפור הוא של מתבונן מן הצד שנועצים בו כדי לדעת "איך היא מרגישה" ו"כיצד אפשר לעזור לה", ואינני הורה שאיבד את בתו. כפי שראינו לעיל, יש בכך היגיון מסוים, אך פעמים רבות יחס כזה מונע מן האב לבטא את תחושותיו, ודווקא מגביה את המחיצות בינו לבין אשתו. להכרה בכך שהאב הוא חלק ממעגל המתאבלים יש חשיבות רבה בשיפור העיבוד וההתמודדות עם ההפלה.[6]
הבחנה נוספת, מורכבת יותר, מבחינה בין השלבים השונים שבהם נפסק ההיריון. בסרטו של דון רוס שהוזכר לעיל יש סצנה שבה האישה שאיבדה תינוק בן כמה ימים הולכת למפגש של הורים שחוו אבדנים שהחברה אינם מכירה בהם. במהלך המפגש היא שמה לב לכך שמשתתפים בו גם הורים המתאבלים על הפסקת היריון כימי בשבוע השישי. הזעם על ההשוואה בין אבדן של ילד חי ובועט לבין היריון שנגדע באבו ממלא אותה, והיא נוטשת את המפגש.
גם ההלכה מבחינה בין שלבים שונים בתהליך ההיריון. במקום אחר[7] עמדתי על קיומם של ארבעה שלבים עיקריים בחיי העובר, האב והאם: א. השלב שבו העובר עצמו מוגדר כבעל נשמה, שלב שמתחיל כבר עם תחילת ההיריון, כפי שנזכר לעיל. ב. השלב שבו האישה ההרה נחשבת כ"אם"; מתחיל ארבעים יום מתחילת ההיריון. ג. השלב שבו העובר מוכר כלפי חוץ והגבר נחשב כ"אב"; מתחיל לאחר שלושה חודשים. ד. השלב שבו העובר נחשב כאדם שלם וגמור ה"כלוא" ברחם אמו; מתחיל בסביבות החודש השביעי.
על אף שלשלבים אלו יש חשיבות רבה בדיון ההלכתי, דומני שבהקשר שלנו חשוב בעיקר ללמוד מהם על המנעד הרחב שקיים ביחס אל העובר. ממילא, אם הורה מסוים חש אבלות על עובר כבר בשלב מוקדם, יש לכך הצדקה והיגיון. ומאידך, אם אצל הורה אחר ההפלה אינה מעוררת תחושות כלשהן, גם בשלב מאוחר, גם זו אפשרות שיש לה טעם ותקדימים בעולם ההלכה. בשני המקרים הללו תפקידה המרכזי של הסביבה הוא לאפשר להורים הבעה חופשית וטבעית של רגשותיהם, ולתמוך בהם בדרך שבה בחרו להתמודד עם האבדן.
וזו, לדעתי, התורה כולה על רגל אחת: כאשר מאפשרים להורים, והם מאפשרים לעצמם, להתמודד עם האבדן באופן שלבם מורה להם, הם יוכלו לצאת מתוכו כשהם שלמים עם עצמם, עם משפחתם ועם האל. לכן איני מבקש לקבוע מסמרות ולתת הנחיות, ועם זאת אני יכול לשתף מעט באופן שבו בחרנו, אשתי ואני, להתמודד עם האבדן. כאשר נודע לנו על כך שמעניקים שם לעובר, הקפדנו על כך שאנו נקבע את השם. בכל שנה, בתאריך של ההפלה, דולק בביתנו נר. בערב שבת אין אנו מוסיפים נר על מניין הנרות המקובל, אך מאז האבדן אנו מקפידים על המנהג להדליק נר במוצאי שבת. ישנם פרטים נוספים, אך רוח הדברים היא שאיננו מתייחסים אל האבדן כאילו שכלנו ילד בוגר, ועם זאת אנו מקיימים רמה מסוימת של שימור והנצחה.
כאשר נודע לנו על כך שמעניקים שם לעובר, הקפדנו על כך שאנו נקבע את השם. בכל שנה, בתאריך של ההפלה, דולק בביתנו נר. בערב שבת אין אנו מוסיפים נר על מניין הנרות המקובל, אך מאז האבדן אנו מקפידים על המנהג להדליק נר במוצאי שבת
נקודה אחרונה לסיום. זמן קצר אחרי שספרי כחלום יעוף ראה אור התראיינתי בתכנית טלוויזיה בערוץ הראשון. המראיין היה נעים וסימפתי, אך הוא החליט לחתום את הריאיון במילים הבאות: "אני שמח לבשר לצופים שלסיפור הזה יש 'הפי אנד', ולבני-הזוג סתיו נולדה לפני שנה בת בריאה ושלמה". המראיין ביקש לפנות למרואיין הבא, אך לא יכולתי שלא לקטוע את דבריו ולהסביר לו שלסיפור שלנו לא היה שום 'הפי אנד', והלידה של בתנו היא סיפור אחר לגמרי.
הסיפור הזה מייצג תופעה רחבה יותר. לעתים היחס לאבדן היריון הוא כאל שלב בדרך להבאת ילדים חיים ובריאים. "בעצב תלדי בנים – זה צער הנפלים" (בראשית רבה כ, ו). כאשר התחלתי לכתוב את הספר והתייעצתי עם כמה רבנים אמר לי אחד מהם שיש בעיה עם העובדה שאין לי עדיין ילדים, וכאשר יהיו לי ילדים, הדברים ייכנסו לפרופורציות אחרות. ואכן, בשנים שעברו ובקולות הילדים הממלאים את הבית יש כדי לטשטש ולהקהות. אך לפחות אצלי מדובר בפצע שלא הגליד, ופעמים רבות במהלך חיי אני נזכר שיש לי גם ילדה אחת שאף פעם לא זכיתי להכיר.
[1] זהר גזית, אמהות חסרה, ירושלים תשס"ז.
[2] יונה וולך, תת-הכרה נפתחת כמו מניפה, בני-ברק תשנ"ב, עמ' 26.
[3]אברהם סתיו, כחלום יעוף – התמודדות עם אבדן היריון, ירושלים תש"ע.
[4] חזקוני על שמות כד, י.
[5] אגרות משה, יורה דעה ג, קלח.
[6] כפי שהראתה, על סמך מחקרים רבים, ד"ר נחמי באום במאמרה 'הפלה – האבל הבלתי מוכר של הגבר', חברה ורווחה כה, 1, עמ' 115-97.
[7] אברהם סתיו, 'שלבים בהריון לעניין איסור הפלה', תחומין לא (תשע"א), עמ' 62-53.
