אדם כ"ץ הוא מהנדס ובעל תשובה; שרה סגל-כ"ץ היא מדריכת כלות וזוגות למיניות בריאה, בלנית ופעילה בקבוצת אדוות, לומדת הלכה בישיבת מעלה גלבוע
הבחירה ללדת בבית מכניסה את הלידה אל תוך הקשר החיים, ולא ממקמת אותה במרחב המנותק והמנוכר של בית החולים. על לידה שהיא פרי תהליך זוגי ארוך של ציפייה והכנה, שתחילתו וסופו בביתיות
למן שיחתנו הראשונה רקמנו חלום: להעניק לילדינו העתידיים ולנו לידות טבעיות, בבית. כשם שסך חיי היחד וסך צמיחת המשפחה משקפים את מי שנהיינו מאז ואת מי שנהיה בעתיד, כך הם סיפורי הלידות של ילדינו. כל לידה מחלצת מאתנו תובנות חדשות על אודות חיינו. הזכות לתמלל את הדברים יחד הינה עוד לידה. כמו ההליכה יחד בעת ההיריון לבדיקות, לקורסי הכנה, לזמני התכווננות משותפים עד ללידה עצמה שבה רק אחת מאתנו יולדת, גם עתה – התהלכנו יחד, נזכרנו ועיבדנו, אבל רק אחת העלתה על הכתב. אולי כשם שהלידות שעברנו התרחשו בטבור הבית, בסלון, כך גם כל שיחה על כך היא הזמנה אל חדר זה ולא אל חדרים אחרים, אף על פי שידועים הם כקיימים בביתנו, בחיינו.
*
שלושה שותפים לו לאדם – לא רק במפגש ראשוני, אלא גם בקבלתו לעולם וביציאתו מבעד לפרגוד הסוד. על כן נהיה נוכחים שם, ונקווה לביאת הבורא גם כן. עבורנו, הבריאה מתרחשת שוב, לא במאמר אלא במעשה; "אִשָׁה יוֹלֶדֶת נוֹשֶׁמֶת שׁוּב מֵאוֹתוֹ תָא / בּוֹ הִיא עַצְמָה הֵחֵלָה".[1] הכאבים פורטים על עצביה של האישה כי לא בעצב היא מביאה את ילדיה, אלא מתוך עצבי הגוף ורקמותיו המדויקות. האיש רואה אותה ומתמסר: גם לו צפונים כאן לימוד וצמיחה.
איננו שונים מזוגות אחרים שאנו פוגשים בחיינו במרכזיות שאנו מייחסים לשותפות בין בני הזוג בתהליך ההיריון ובעת הלידה. חלק מן הזוגות בסביבתנו, כמונו, בחרו ללדת בבית. המרחב המוכר, החמימות השגרתית והנחת מביאות אותנו שוב ושוב להעדיף את הבית, מבלי לזלזל בבתי החולים. אנו מכירים זוגות שההחלטה שלהם ביחס ללידת בית נלווית להכרעה שרק נשים ינכחו בלידה, במכוון. לנו נכון יותר לעבור את התהליך כזוג. ידיעות שצברנו בנפרד וכוחות נפש שונים חוברים אצלנו יחד למרות הפערים.
בחרנו לקיים לידה פעילה, כשותפים בביאת נשמת ילוד חדש אל המשפחה באופן שמפנה מקום לרעד הגדול של מעבר בפרוזדור משמעותי זה – עבור הילוד, עבורנו. נכנסנו לזה באחריות – בדיקות עקביות, קלסר היריון מסודר, תיק לחדר לידה (למקרה שנצטרך להתפנות לבית החולים) ורופאים שהציעו זמינות בכל שלב של הלידה (והודו שהם מבינים אותנו). כמו בהרבה דברים אחרים בחיינו אנו מבקשים להרגיש בבית בכל תהליך. מבקשים להישמע לקצב הגוף ולא לזרזו באופן לא טבעי, למשל. הבחירה שלנו מודעת לשיח הרפואי סביב היריון ולידה, וביקשנו לשחרר את הנטייה לפתולוגיות, המובעת לרוב במחשבות על דאגה ולא בשמחה ובאמונה במעשי הגוף. אנו מאמינים באפשרות של לידה בריאה בבית, כפי שאף החוק הישראלי מאפשר. ישנם אף מחקרים שתומכים בתרומת המרחב המוכר והבטוח לתודעת הביטחון של היולדת, המתקשה כך פחות בלידתה (כל זאת אמור כמובן על היריון שאינו מוגדר כהיריון מסוכן). גילינו כי ההכרעה על לידת בית מעמיסה על כתפינו משימות נוספות בחודשי ההיריון; מפגשים עם מיילדות ודולות שונות על מנת לחוש את הנכון ואת המתאים לנו ולחלום שלנו, והכנת הבית לאירוע הלידה ולא רק לימים שאחריו.
בחרנו לקיים לידה פעילה, כשותפים בביאת נשמת ילוד חדש אל המשפחה באופן שמפנה מקום לרעד הגדול של מעבר בפרוזדור משמעותי זה – עבור הילוד, עבורנו. נכנסנו לזה באחריות – בדיקות עקביות, קלסר היריון מסודר, תיק לחדר לידה (למקרה שנצטרך להתפנות לבית החולים) ורופאים שהציעו זמינות בכל שלב של הלידה (והודו שהם מבינים אותנו). כמו בהרבה דברים אחרים בחיינו אנו מבקשים להרגיש בבית בכל תהליך.
בדומה להרבה זוגות הנושאים הריונות בעת הזאת, גם אצלנו ישנה קריאה מרובה, קורסי הכנה, שיחות עם זוגות מנוסים ותקווה לשותפות בהתרחשות. בעשרות השנים האחרונות גברים נמצאים בחדרי הלידה ליד נשותיהם ותומכים מעבר לווילון או בקדמתו, במעשים או במילות תפילה ותמיכה. חלקם מספרים על חוויית המבוכה בחדר הלידה, כאשר כל הצוות פעיל סביב האישה והם חשים עצמם כמיותרים ואינם יודעים כיצד להיות מעשיים – לא עבורה, לא עבורם ולא מול הצוות. בחוויה של לידת בית אין סיטואציה כזו, ובכך יש גם מתנה עבור בני הזוג אשר שניהם פעילים ומפיקים ברמות שונות את האירוע. אין קונפליקטים עם אמירות מערכתיות, המרחב הזוגי של התנהלות משותפת (המודעת לסעיפים המחייבים התפנות לבית חולים) לא שונה משאר הימים שבבית – התמודדות, דיאלוג, חבירה יחד. אין הכוונה כי זוהי מציאות פסטורלית תמידית, אלא שיש כאן חירות להיות יחד גם ברגעי המשבר ולומר את מילות הרוגע הנכונות, להזכיר רצונות על אודות אופן התנהלות הלידה ולהיעזר ברֵעוּת המיטיבה.
הלידה מנקזת לתוכה שאלות הלכתיות רבות. זמן ההיריון מאיץ תמיד לימוד הלכתי נוסף, התמודדות למפרע עם שאלות שהופיעו בלידה הקודמת והכרעות עקרוניות עד לרגע האמת. זו אינה מזדהה עם סטיגמות על אודות תפקוד הריוני תחת גחמות, וזה אינו מזדהה כלל עם אפשרות של גנותה של האישה עליו וראייתה מבעד למושגי 'פי הקבר', אלא כבית לסתרי חיים.
אצלנו, כמו אצל עוד זוגות, דמעות זלגו כנהרות נוכח האזנה לשירים על הבית הנבנה, על הלימוד של היחד המצטרף אט אט ועל ההזדהות עם האילה של יונה וולך, שאין לדעת מה בינה ובין האילה של ספר הזוהר – אבל יחדיו מתקבלת רוח אילה גדולה, מעוררת הזדהות. מתברר שאצלנו כל המיתוסים הללו הם אתוס ברור שעמו נכנסים לאירוע הלידה, לצד הכמיהה שקשיי האילה המיתולוגית לא יתורגמו אלינו (ותמיד זו אשליה – היא לגמרי אתנו).
*
הלידה היא אירוע משפחתי, אירוע רוחני משמעותי בה במידה שהיא אירוע פיזיולוגי הקשור בהרבה רבדים של נשיות. הלידה כחוויה זוגית מזמנת עוד הזדמנות לאיחוי הנסירה, לצד כל המחיר האפשרי של ציפיות ואידיאולוגיות שכאלו. צירוף האיש כשותף לצוות הנשי המוסמך מעניק לאיש נטילת חלק כשווה וכנצרך בעת הדרמה הגדולה. דעת היולדת אינה נטרפת אם לא תקבל עזרה, אבל הַנַחַת שהיא חווה מיטיבה עם הלידה והתקדמותה ועם סיבת האירוע – הוולד העתידי. שוכנענו שנוכחות האיש בעת הלידה יכולה לסייע ליולדת, אל מול פוטנציאל של חודרנות ואלימות מצד הצוות הרפואי בבית החולים.
השפה שבה אנו משוחחים על לידה כוללת חתירה להבנה פיזיולוגית של כל שלב ושלב שהעוּבָּר עוֹבֵר בדרכו מן הרחם אל החיים עם ריאות עצמאיות, זאת על מנת לא להיות בחוויה של העלם. עם זאת, ככל שאנו יודעים, ברור לנו שאנו לא יודעים הכול. ככל שאנו מנסים לדייק ומזהים חשיבה פטאליסטית, כאילו כל שנייה באירוע הלידה חותמת רושם משמעותי ביילוד, כך אנו יודעים שניתן לשחרר זאת, להתגמש ובעיקר להשקיע בשנות הורות מרובות, שהרי ההיריון והלידה הם כהרף עין ביחס להורות הנצחית שלנו.
ברור לנו שאל כל לידה אנו מגיעים מתוך היכרות עם הלידות הקודמות ופינוי מקום אל החידוש, כשם שלכל היריון יש אופי משלו ולכל יילוד יש צרכים משלו ומשלה. כשם שהשקענו זמן במחשבה על בניית טקסי חיים אחרים והכרעות ערכיות ועיצוביות אחרות בחיים – כך ברור שגם כאן נהיה בתהליך. אין זה מפריע לנו לגלות שאולי בעצם אנו ככל ההורים מן 'הזן הזה', אבל את הדרך קנינו לעצמנו, ואת הנרטיב גיבשנו יחד וצמחנו לתוכו. כך אנו נוכחים בחיים, כך אנו חיים.
לידה, עבורנו, איננה מימוש מושגי ה"טוהר והסכנה", כתיאורה המכליל של מרי דאגלס, אלא מימוש מושגי הטוהר והתקווה, אף על פי שלא בכל פעם שנתאווינו לילד זכינו לפרי בטן שלם וחי. לא שאין לנו פחדים כזוג, ליולדת בפני עצמה ולאיש גם כן; לא שאין נשיאת חששות, תיקי מסע מן החיים שמעמיסים – אבל האמונה היא שמה שחשבנו שהוא 'רק' גוף אינו אלא התגלות אלוהית ממשית. בחכמת הגוף, בגילומו את עצמו, הוא איננו מקיים רק מדרשים של לידה כמעשה של ליד-ה', אלא שהגוף הוא הוא אחד עם האל וצלם אלוהים שבו ביכולתו ללדת מתוכו דבר שאפילו האל לא עשה מתוכו. גם ללא מדרשים ודברי קבלה על אודות סוד הלידה ועל כוח החיה היולדת הקרובה ללא מחיצות אל ראשוניותה, נוכחנו בעוצמת הגוף המנביע גוף ונשמה לעולם ושוטף אותנו במים חיים.
הסיפור שלנו אינו רק סיפור פרטי. הוא מורכב ממבנה משפחה של אבא אמא והיריון 'טבעי'. יכול להיות שמהסיפור שלנו יכולות להיגזר משמעויות עבור חברות וחברים החיים במבנים חדשים של משפחה, יותר מאשר עבור זוגות שבמבט חיצוני חייהם 'בדיוק' כמונו. כך גם משחק התפקידים המגדרי – יותר משהוא היענות לסוציולוגיה קשיחה, עבורנו הוא בחירה ונשיאה משותפת בעול. ואולי גם איננו יודעים אחרת.
*
אין בנו אשליה ביחס לתפקידים בעת ההיריון והלידה; אחת היא היולדת, אחת היא המינקת ומחירי גופה ועתותיה אינם זהים לאלו של העזר שכנגד. השותפות איננה בהצלחת סנכרון היומנים לשם נוכחות משותפת תמידית בבדיקות לאורך ההיריון, אלא בעצם הדו-שיח, הצמיחה והכמיהה יחד והידיעה כי עם בוא הצירים משתלבים הכוחות יחד.
אנו בוחרים לומר ש'ילַדנו', ובכך לגלם את החוויה המשותפת. ברי לנו שאחת היא בינינו שנושאת את הריונות, יולדת חיים (ולעתים אף מוות), מניקה, מוותרת על חירויות רבות ומהגרת אל חבל ארץ חדש ושונה מכל אוטונומיה שהיתה בה טרום האימהות, מרצון, ברצון. כשם שכך, ברור לנו גם שאחד הוא המדייק מילים ומעשי תמיכה לאורך ההריונות והלידה, משבש לעצמו סדרי יום ואינו נוטל חופשה רשמית (וחוקית) אלא מלהטט בין הורות לבין שבילי מחויבויות אחרות.
לעולם נהיה נבדלים – רק אחת מאתנו דומעת (תמיד) שלושה ימים אחרי הלידה דמעות שכלל לא מבצבצות בקרב השותף שלה, רק אחד מאתנו נושא 'שקיות' תחת העיניים ימים אחרי הלידה, כשהשנייה קיבלה כוח כַּלְבִיאָה ואותן יממות של עֵרוּת עם צירים לא רשומים על פניה. רק אחת מאתנו מתגעגעת אל איתותי המורס מִבָּטֶן, אל הקשר עם העוּבָּר לאורך ירחי הלידה, אפילו שהיא שמחה בה בעת בהיותו חי ובועט ובחוץ. רק אחד מאתנו מתגעגע אל הנץ החמה בחברת מניין שותפים, אך כשהמצוות שהזמן גרמן מגיעות הוא מנסה כל פעם להבין מה ה' דורש מעמו – עבודת ה' בבית או בציבור.
אחת היא המדליקה נרות וזוכרת את כל העוּבָּרִים ששחו בקרבה, לצד מספר הנרות המעידים על הילדים שצלחו את תשעת חודשי ההיריון והם בריאים וקיימים, ליָדה. שניים הם הנבוכים אל מול שאלת ה"נשואים פלוס כמה". אחת היא המברכת הגומל כי אכן היתה בין שמים וארץ, אבל שניים מלאים שירה כַּים ודוברים רננות בחגיגות הלידה ומוסיפים "בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים".[2] אחד הוא החותך את חבל הטבור ואחת היא המהווה צינור בלעדי להזנה במשך חודשים רבים.
אחד הוא החפץ לקיים את הברית (אך נתמזל מזלו שהתקיימה בשבת) ואחת היא האצה לנחם בערסול ובשכרון החלב והאוקסיטוצין.
שניים הם שהתפללו תפילת רשות של קבלת שבת אגב צירים, ואחד הוא שהמשיך לערבית כשהיא סובבת; אחד הוא שקידש ובירך 'המוציא' כשהיא הודיעה: 'הנה', והילד יצא כך לאוויר העולם ללא הפסק בין הברכה למעשה.
אחד הוא שמנפח בריכה, מרתיח מים וממלא ואחת היא שמצרפת ריקוד, נאחזת בקירות ובמשקופים, אבל שניים הם שעוצרים מן הפעילות ומביטים עוד ועוד עין בעין דקות, שעות כאילו הם לגמרי לבד באותו הרגע. אחת היא שעבורה נכנס הצוות אל הבית והיא הנשטפת שוב ושוב בכאבים עזים ומדווחת או מתכנסת עמם, אבל אחד הוא האומר מילות חיזוק ואמונה, צחוק ובריאות כי יודע הוא את שחפצה היא.
וכשהתינוק החדש בידיים, אט אט מתרגל לנשימה עצמאית מתחיל לינוק ואחר נח, אז אביו חותך את טבורו והמיילדת ממשיכה בתפקידה, וכך עם ידיים מלאות ומבט מצועף משמחה ומהתשה אנו תמיד אומרים: להתראות, יצאנו לנדודים – תוך חודש-חודשיים נשוב.
*
בוקר המחרת ללידה בביתנו כבר מוכר – הבית מלא חיים ואורחים אין-סוף באים, כי בלילה לא התרחשה מלחמת התשה אלא הצפה של חיים ושמחה. רופאה מגיעה לחזות בתינוק ובאֵם המסתגלים לשלב החדש, אבל הטלטלה המרגשת עוד אחוזה באב. קירות הבית שרק אמש ראו את הקולות חוזים עתה בהסתגלות לעולם חדש – תינוק חדש נושם במרחב, אחים מתמודדים עם ברייה חדשה לצדם. ילדים אלו באו מבשרנו, אבל ודאי גם ייצרו סיפור בראשית חדש משלהם עתה, ובלידות שיתרחשו בחייהם.
[1] מירון איזקסון, משיכת הקצה, תל-אביב 1994, עמוד 34.
[2] רחל, רחל – שירים מכתבים רשימות קורות חיים, תל-אביב 1985, עמוד 253.
