סוגיות המעמד האישי ניתנו כנדוניה לחרדים עוד עם קומה של המדינה, במה שמכונה הסכם "הסטטוס קוו". מדובר באחד המונופולים החזקים יותר של הממסד הדתי על שירות בסיסי כלשהו לאזרח במדינה. עובדה זו הביאה לקונפליקטים מתמשכים בין ציבור חילוני ודתי והועצמה עת עלו לארץ בשנות ה-90' של המאה הקודמת מאות אלפי עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שאינם יהודים על פי ההלכה.
הצעות שונות לטיפול בנושא עולות וצפות על סדר היום הציבורי אך טרם עלתה הצעה שעמד מאחוריה כוח פוליטי משמעותי. הניסיון האחרון היה בכנסת ה-19, בה מפלגת "יש עתיד" הציגה נוסח של הצעת חוק "ברית הזוגיות" המאפשרת לראשונה מסלול נישואין אזרחי במדינה. לאור פיזור הכנסת והתפרקות הקואליציה לא הספיקו לקדם הצעה זו באופן רציני.
לאור הקושי והמגבלות על רישום לנישואין קם פרויקט הדגל של ארגון רבני צהר אשר דואגים לעריכת חופה כדת משה וישראל ורישום הזוג לנישואין באופן התנדבותי. בכנסת האחרונה אף עבר תיקון לחוק שמאפשר כיום רישום לנישואין ללא תלות במקום מגוריהם של בני הזוג, מה שמאפשר גמישות רבה יותר לארגון צהר ולכן ניתן לו הכינוי "חוק צהר". עם זאת, הרבנות הראשית ממשיכה להערים קשיים על המבקשים להינשא שלא במקום מגוריהם ודורשת תעודת רווקות מהרבנות במקום המגורים מה שמעקר את עיקרון החוק. בנוסף, במסגרת החקיקה הוכנס סעיף שקובע שמי שלא הסדיר את רישומו לנישואין הינו עבריין וניתן להעמידו לדין.
במקביל ישראלים רבים מוצאים פתרונות אחרים: נרשמים כידועים בציבור, טסים להירשם כנשואים אזרחית בקפריסין, מתחתנים באופן פרטי ללא הסדרת רישום על אף הסעיף הפלילי. באפשרות האחרונה בוחרים גם יהודים דתיים אורתודוכסיים שמואסים בממסד הרבני.
