על הרבנות הראשית ללכת בדרכו של משה רבנו

אנשי ממסד מעוניינים בדרך כלל להחזיק את הכוח והסמכות בידיהם, ולשלוט במתרחש בחברה. ריכוז סמכויות ממסדי בולט במיוחד בממסד הדתי, שכן מנהיגיו מאמינים שאם הכוח והסמכות יצאו משליטתם, ענייני הדת ילכו וידרדרו. לכאורה, ספר 'במדבר' תומך בממסדיות, שכן הוא בונה מערכת היררכית וממסדית מובהקת, בה העם מסודר במחנה כמו בצבא, יש בו מרכז ופריפריה, מקום מוגדר לכל שבט, תפקידים מוגדרים ומרכזיים לכוהנים וללוויים, והרחקה של הטמאים. יתר על כן, מעמדו של המנהיג, משה, מועצם בספר 'במדבר', כאשר מרים שמותחת עליו ביקורת בפרשתנו, וקורח שיוצא נגדו במרד, נענשים קשות.

למרות זאת, אני סבור שדווקא ספר 'במדבר' מלמד על האפשרות להרחבה ולדמוקרטיזציה של הסמכות הדתית והעולם הרוחני. האפשרות שניתנה לכל אדם להקדש כנזיר היא דוגמה יפה ליכולת של אנשים מן השורה להפוך ביוזמה אישית למעין כוהנים לתקופה שיקבעו בעצמם.

מי שהוביל את הרחבת מעגלי הסמכות הדתית היה דווקא משה רבנו. כבר בספר 'שמות' קיבל משה את עצת יתרו ומינה מערכת משפט מסועפת. הוא האציל מסמכותו למאות שופטים אחרים, שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, מתוך הבנה שטובת העם מחייבת ביזור סמכויות והעברתם למספר אנשים גדול.

בפרשתנו שוב מופיע יתרו, המבקש לחזור אל ארצו, ומשה מבקש ממנו: "לכה אתנו והיית לנו לעיניים" (י, לא). למרות שמשה זוכה להדרכה אישית מבורא עולם, הוא מוכן לשכור את שירותיו של נותן שירות חיצוני, יועץ שמגיע מחוץ לממסד.

מיד לאחר הפרידה מיתרו מואצלת רוח הקודש על שבעים איש מזקני העם. אם בפרשת 'יתרו' האציל משה מסמכויות השיפוט שלו לאנשים רבים אחרים, הרי שבפרשת 'בהעלותך' מואצלת גם יכולת הנבואה שלו. תהליך הדמוקרטיזציה של הרוחניות היהודית מגיע לשיאו כאשר אלדד ומידד נשארים להתנבא במחנה. הנער שהיה עד לכך נבהל ורץ להודיע למשה, ויהושע בן נון שחרד לערעור מעמדו העליון של משה קובע בנחרצות שיש לכלוא אותם. אולם משה עונה ליהושע במילים חדות: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (יא, כט).

יהושע הוא דמות ממסדית מובהקת, וככזה אין הוא יכול לקבל את העצמאות הנבואית של אלדד ומידד, שאינה יונקת מהממסד ואיננה כפופה לו. בעיניו היא מהווה איום על הסמכות הממסדית של ההנהגה הדתית. אולם משה בגדלותו אינו דורש בלעדיות על הרוח, ולא ריכוז סמכויות דתי. הוא מסוגל להכיל גם רוחניות חוץ-ממסדית, ואדרבה, הוא מעדיף שיהיו כמה שיותר נביאים. משה הוא האציל המאציל, שאינו רוצה מונופול על הרוח ועל הקדושה, אלא דווקא פיזור וריבוי של רוח הקודש והידע הדתי.

"דברי משה", כותב רש"ר הירש, "הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם כי האידאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם… כאשר אמר משה: "המקנא אתה לי?!" – הוא שמט את הקרקע מכל מחיצה אפשרית בין "כהני דת" אנשי קודש לבין "הדיוטות" אנשי חול." אכן, מילים כדורבנות.

בזמננו הרבנות הראשית מבכרת את שיטת יהושע, ונאבקת על שימור כל הסמכויות בידיה. לשיטתה, אין אפשרות להאציל סמכויות גיור לרבני ערים ולהרכבים של מותבי גיור נוספים, וכל הרבנים המקומיים חייבים לקבל את תכתיביה. גישה זו התגלתה בשנים האחרונות גם במאבק ברבני 'צהר', והיא באה לידי ביטוי חריף לאחרונה בניסיון להפסיק את עבודתו של הרב ריסקין, רבה של אפרת. הרב ריסקין מתנבא במחנה של הציונות הדתית, ופעילותו הברוכה חובקת עולם, אולם הוא אינו מתיישר לקו הנוקשה של רבנים חרדים, ועל כן היה לצנינים בעיני ההנהגה הממסדית.

לדעתי, בזמנינו עוד יותר מבעבר, יש ללכת בדרכו של משה המקדם בברכה עצמאות רוחנית חוץ-ממסדית, להרחיב את משקל הציבור בבחירת רבנים, ולהעצים את יכולת רבנים לנתב את דרכם בהתאם להשקפת עולמם.

כתוב ע"י הרב ד"ר רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, מלמד במכללת האקדמית לחינוך "שאנן", ומכהן כנשיא "נאמני תורה ועבודה"

הכתבה המקורית מופיעה באתר וואלה!