תקציר התיזה
עבודת התזה הנוכחית עוסקת במשמעות החוויה הצבאית בחייהן הבוגרים של נשים דתיות לאומיות בישראל. הנשים הדתיות הבוחרות להתגייס הינן חריגות ביחס למרבית נשות הציונות הדתית, אשר משרתות בשירות לאומי. שיערתי כי התנגדותן זו של הנשים ביחס להסללה המגדרית הרווחת במגזר הדתי, בעודן צעירות, עשויה לטמון בחובה התנגדויות ומשמעויות נוספות. ביחס להקשר זה, בחנתי את המשמעות לאורך זמן של הבחירה להתגייס, וכן את עיבוד החוויה הצבאית מנקודת מבטן של הנשים כנשים בוגרות המתמרנות את דרכן במשטרי המגדור בחברה הדתית בה הן משוקעות. במטרה להגיע להבנה יותר מלאה של חווית תמרון זו בחייהן הבוגרים, נעזרתי בנרטיבים הרטרו-ספקטיביים אודות חוויותיהן של הנשים כחיילות דתיות. שאלות המחקר העיקריות היו לגבי משמעותו של הפרק הצבאי וההתנסות הצבאית בחייה הבוגרים של האישה הדתית בישראל: מהן בטוייה וגלוייה השונים בחיי היום יום שלה, כיצד החוויה עיצבה את בחירותיה המקצועיות, את עמדותיה לגבי דת ומגדר, ואת הפוליטיקה הפמיניסטית/מגדרית שלה בחייה הבוגרים. יתרה מזו, מנקודת מבטה הפרטיקולרית של האישה, ניתו יהיה להשליך על הצירים המצטלבים: דת, מגדר וצבא, המעצבים את חוויתה.
מערך המחקר הוא איכותני וכלל 25 ראיונות חצי-מובנים שקיימתי עם נשים בוגרות מן המגזר הדתי-לאומי בישראל, אשר שרתו בצבא.
אציג להלן תמצית של כל אחד מארבעת פרקי העבודה. לאחר מכן, אציג את עיקרי הדיון הכולל ומסקנות תיאורטיות.
הפרק הראשון עוסק במפגש בין המרואיינות כנשים דתיות, עם הצבא כמערכת חילונית. טענתי כי חווית ניפוץ הבועה המגדרית-דתית שחוו המרואיינות, היתה חוויה מורכבת ורב-מימדית. ניפוץ הבועה אירע בנקודות זמן שונות לאורך שירות החובה, ולא כפי שנהוג לחשוב, סמוך לרגע הגיוס בלבד. כמו כן, מצאתי כי צירי הדכוי הדתיים והמגדריים, נשזרים בצירי דכוי נוספים, כגון פריפריאליות, אתניות ועוד. כל אלה יחדיו, מעצבים את חווית ניפוץ הבועה של הנשים.
בהמשך, המפגש הבין-תרבותי והאינטנסיבי בין הנשים הדתיות לבין החילוניות הצבאית הוליד מגמה דואלית: בין התרחקות להתקרבות ביחס לתרבות הצבאית החילונית. בפרקטיקה, דואליות זו התבטאה דרך שני דפוסי פעולה: הגמשה דתית ומגננה. שני דפוסים אלה מצביעים לעניות דעתי, על הולדתה של אוטונומיה דתית. לראשונה, הנשים האורתודוקסיות נתנו במה לשיקול דעתן העצמאי בכינון דתיותן, תוך התחשבות בתנאי ה'מרחב' הצבאי. בעשותן כך, הנשים למעשה חתרו כנגד עמוד התווך העיקרי עליו מושתת אורח החיים האורתודוקסי: ציות ללא סייגים לדוגמה האורתודוקסית, תוך מתן בלעדיות לטקסט ההלכתי ולפסיקות הרבנים. המרואיינות, בהקשר זה, הפקיעו את האורתודוקסיה מסמכות ההלכה והרבנות והעבירוה אל ידיהן שלהן.
בבגרותן, הנשים ממשיכות לשכלל את האוטונומיה; דתיותן הפרפורמטיבית מעוצבת, בין היתר, על-ידי המרחבים הדינמיים בהם הן מתנהלות. כמו כן, הן מעניקות במה לשיקול דעתן העצמאי בעיצוב דתיותן ובדרכי הופעתה.
הפרק השני עוסק במפגש שבין המרואיינות הדתיות לבין אלמנטים צבאיים, מקצועיים ואישיים לאורך זמן. הפרק מדבר על חוויה דואלית: העצמה מתמשכת לעומת קונפליקט.
המרואיינות, מחד, חוו העצמה מקצועית ואישית אשר גם משמעותית לאורך זמן. מימדי ההעצמה מתיחסים למציאת האורינטציה המקצועית, אשר בעבור 90% מהמרואיינות נתגלתה על-ידן דרך התפקידים הצבאיים שהן מילאו כחיילות וכקצינות. בחייהן הבוגרים, מרואיינות אלה מתארות מגמת התפתחות אישית-מקצועית, שעברה דרך "שכלול" המיומנויות הצבאיות. הנשים גם העלו שבד בבד עם התפתחותן המקצועית, הן רכשו "ארגז כלים" התנהלותי, שבמהרה הפך ל"טבע שני" בקרבן.
בהקשר נרחב יותר, הנשים דיברו על מעבריות חלקה ומעצימה בין השדה הצבאי והאזרחי, ורבות מהן זוקפות זאת בשירותן המשמעותי, אשר גם פעמים רבות עירב הכשרה מקצועית יחודית, עולם תוכן מקצועי ונסיון מקצועי-צבאי. עולה מדבריהן כי הן רכשו והטמיעו בקרבן יכולת סוכנותית וכן זכו להכרה כנשים קומפטנטיות, הן בשדה האזרחי, הן בשדה הבין-אישי והן בשדה התעסוקתי. הנשים טוענות כי הכלים המקצועיים, כלי החוללות העצמית והניהול העצמי וההכרה בהן כאזרחיות שוות – כל אלה ממשיכים לפעם בהן ומלווים אותן בהתפתחותן המקצועית כנשים בוגרות.
אולם לצד מימדי העצמה מתמשכים אלה, המטען הזהותי המגדרי-הדתי שלהן, הוביל את המרואיינות להתעמתות תרבותית אל מול הצבא בהקשרים של גבריות צבאית פרפורמטיבית, כוח צבאי, ומנהיגות צבאית. הנשים דחו אלמנטים פרפורמטיביים-גבריים ולא חיקו אותם, כפי שמצופה מנשים המשרתות בתפקידי פיקוד וקצונה. כנגד זאת, הן הבליטו את נשיותן. באופן דומה, ערערו הנשים גם על סגנון המנהיגות העיסקאי-הגברי הרווח בצבא והפגינו, לחלופין, סגנון מנהיגות טרנספורמטיבי (מעצב), אשר גם מוכר בספרות כסגנון יותר "רך" ו'נשי'. סגנון מנהיגות זה מערב הפניית קשב לפקודים, השטחת פערים היררכיים, הנעה מתוך הזדהות ועוד.
כמו בפרק הקודם, גם כאן ההתנגדות לממסד הדתי נכרכה בקונפורמיות: בכינון יצור הכלאיים של ה"מנהיגה הנשית", הנשים מחד ביטאו קונפורמיות למבט הדתי ההגמוני אשר מצדד בהבדלים בינאריים בין המינים; אך מאידך, בעצם כינונה של מנהיגות נשית בהקשר של שירותן הצבאי, הן ערערו על השיח הרבני הגברי, אשר פוסק חד משמעית להרחיק נשים מתפקידי כוח ושררה. בה בעת, המנהיגות הנשית גם מערערת על שיחים צבאיים הגמוניים, שמעניקים מעמד בלעדי למודל המנהיגות הגברי כסטנדרט לחקוי מצד כל מפקד/ת הרוצים לקבל הכרה והערכה על אופן מלוי תפקידם.
הפרק השלישי מטפל בחוויות של גוף ומניות בצבא ובחייהם הבוגרים של הנשים. מרבית המרואיינות הביעו קונפורמיות לשיח המיני המופנה כלפי נשים במגזר הדתי, והוא: התכחשות למיניות הנשית או כל גלוי חיצוני שלה בפרהסיא, עד לאחר הנישואין. לעומת זאת, מיעוט מתוך המרואיינות גוללו נרטיבים של התנגדות לאתיקה הדתית-המינית שנכפתה עליהן מתוקף המבט הגברי ההגמוני. הן הביעו מחאתן על כך שנאלצו לחיות חיים חצויים: הן מחד חוו צמיחה במישור האישי, המקצועי והדתי; מאידך, נכפה עליהן לאיין כל גלוי של נשיות ולו הסובטילי ביותר. הדכוי המיני המובנה בחינוך הדתי, הוביל לכינונה של תודעה מגדרית בקרב הנשים. כנשים בוגרות, הן מעלות את כוונותיהן לפעול כנגד הנורמה החינוכית ל-non-issue בהקשר של המיניות הנשית, הרווחת במוסדות החמ"ד. בנוסף, שירותן הצבאי זימן לנשים אינטראקציות וחוויות אשר הובילו אותן להתוודע אל ההסללה המגדרית המופנית כלפיהן כנשים דתיות המוכוונות לשירות הלאומי ולמקצועות של חינוך וטיפול. השילוב בין השניים, הבינו הנשים, ממקם אותן במקום שולי בחברה. לאספקט זה של תודעה מגדרית, השלכות פוליטיות: הנשים גוללו את תכניותיהן לפעול כנגד הסללת בנותיהן למקצועות ולנתיבי שירות נשיים-"יעודיים".
הפרק הרביעי דן בקונפליקט הקיומי של הנשים הדתיות, בין אינדיווידואליזם לקולקטיביזם. בתקופה המטרימה לשירות, ניכר כי השיח האינדיווידואליסטי היה שרוג בזה הקולקטיביסטי: בית ההורים לרוב חינך את הבת לאוטונומיה מחשבתית, לעומת מערכת החינוך שהכווינה אותן אל עבר ה'מסלול הנשי' היעודי לבת הדתית. כנגד זאת, ניכר שבפרק השירות הצבאי, המרואיינות התמקדו בהצלחותיהן האינדיווידואליות וצמחו מהן. מאידך, בתקופת השחרור מהצבא, שוב ביטאו המרואיינות נרטיבים קונפורמיים ביחס לתסריטים מגדריים רווחים במגזר: הקימו את משפחותיהן בתחילת שנות העשרים, במקביל ללמודים הגבוהים, וכן הן שקדו על שיקום השחיקה הדתית מהצבא, מלוי ה"סוללה הדתית המרוקנת" כתוצאה מהשירות הצבאי האינטנסיבי. אני רואה צעד זה כמאותת כלפי ההגמוניה, לאמור: נותרנו דתיות טובות, מחיות מחדש את הדתיות שלנו; השירות הצבאי לא הוביל אותנו להתפקרות.
באשר למשמעות של הפרק הצבאי בחייהן של הנשים כיום, אופן ההבניה הנרטיבי קשור קשר הדוק למיקומן על פני הרצף הציוני-דתי (בין קוטב הדתיות הליברלית לבין קוטב החרד"ל). מרבית המרואיינות המשויכות לזרם המרכזי בציונות הדתית ולפלגים הליברליים יותר, חוות חוויה של "נרטיב פתוח" ביחס להתנסות הצבאית: יש בידיהן די מרווח סוכנותי לתת בטוי לעיבוד החוויה הצבאית בחיי היום-יום. לעומת זאת, מיעוט מהמרואיינות אשר משויכות לקטבים היותר קיצוניים ובדלניים של הציונות הדתית, נאלצות להשכיח ולאיין את מה שלמדו בחוויה הצבאית, בהקשר של חייהן בקהילה בה הן משוקעות ("נרטיב סגור").
בדיון אני מתיחסת למכלול ההיבטים דרכם מתבטאת חווית השירות כחוויה פעילה בחייהן הבוגרים של הנשים. נשות הנרטיב הסגור, אשר משוקעות בפלגים החרד"ליים, ולכן היותר ממגדרים, של הציונות הדתית, מנהלות מאבק בעצימות נמוכה מאוד בהקשר של הנכחת עיבודי החוויה הצבאית בחייהן הבוגרים. במרחבים שיחיים אלה ההתכחשות לחוויה מזכה את הנשים ברווח.
לא כך הדבר לגבי נשות הנרטיב הפתוח. נשים אלה זוכות ליתר לגיטימציה לעבד את החוויה הצבאית ולהשליכה, בפועל, אל היבטים שונים בחייהן. אני רואה בטויים אלה של עיבוד החוויה הצבאית כמאבק רב-ערוצי בהגמוניה הדתית; הגמוניה זו עודנה חולשת על השתקת השיח הגלוי בהקשר של שירותן הצבאי של נשים דתיות, ובעיקר בהקשר של ה"פירות" (הרווחים) מאותו שירות משמעותי. קיימים ארבעה מישורים למאבק: תודעתי (תודעה מגדרית ותודעה של הצלחה אינדיווידואלית), קונקרטי (סוכנותי/אזרחי, מקצועי), נרטיבי (השמעת הנרטיב בראיון המחקרי ובהקשרים נוספים) ודתי (אוטונומיה דתית).
מנקודת מבט כוללנית, ניתן להמשיג את התמקמותן של הנשים בין כניעה דתית-מגדרית לבין העצמה מתמשכת ושנוי. הפרק הצבאי בחייהן הוביל אותן להיות סוכנות דתיות הנאבקות להיות גם דיירות של המרחב, ולא רק צאצאיות של הזמן. המשמעות היא שנשים אלה מבטאות את דתיותן ואת עצמן באופן יותר אינדיווידואליסטי יחסית, ממה שצופה להן המגזר. הן נעזרות ב"עוגן" האינדיווידואליסטי בחייהן: בפרק הצבאי, התקופה שבה חוו חוויה אינטנסיבית של העצמה אישית ושל צמיחה באפיקים שונים בו זמנית. ההגמוניה הציונית-דתית "מזעיפה פנים" לנשים אלה אשר חיות לאור הצלחותיהן בצבא, משתי סיבות. ראשית, משום שהן מחיות בחיי היום יום שלהן את האינדיווידואליזם שלהן דרך מחאותיהן הקטנות והשקטות במרחב שבו הן מתנהלות; זאת לצד מלוי מטלותיהן הדתיות-מגדריות (צוויי ה'זמן'). שנית, החיים לאור הפרק הצבאי גם מסמלים את קרבתה של האישה הדתית למוקדים של כוח ושל השפעה בחברה הישראלית, ובמיוחד בחברה הדתית. בחברה הדתית, הגבר-החייל-הדתי נתפס כדמות נערצת, שכן הוא התגשמות החזון הציוני-דתי של היטמעות מלאה בחברה הישראלית ובקונסנזוס הישראלי, תוך שמירה על דרך התורה והמצוות. הוא נציג הממסד הדתי, בכך שיש לו דריסת רגל באחד ממוקדי החברה הישראלית. הנשים מפרות מאזן מגדרי-הגמוני זה בכך שהן חיות לאור שירותן השמעותי, המזכה אותן בהונים שפותחים בפניהן דלתות בתחנות המשכיות בחייהן כאזרחיות בישראל.
החברה הישראלית עודנה מיליטריסטית, ומתוך כך, עודנה חיה ונושמת את הקשר שבין שירות משמעותי לבין צבירת הונים, הכרה וייחוד בשדה האזרחי. אינני תומכת בקשר ריבודי ודכאני זה, אולם לעניות דעתי, עיניהן בראשן של הנשים הדתיות המתגייסות, אשר גם פועלות למען מיקסום פירותיה ורווחיה של החוויה הצבאית. התנסויותיהן היחודיות בצבא בהקשר המגדרי והדתי, יחד עם הצלחותיהן האישיות-מקצועיות, הובילו אותן לפתח הכרה חדשה, שלה גם נגזרת פוליטית-פמיניסטית: הן מסוגלות להיות דיירות של המרחב. למצער, המרחב הישראלי והציוני-דתי שבהם הן מתמרנות את דרכן, עודם נגועים במיליטריזם וגבריות. אלה מחילים "חוקי משחק" דכאניים ובלתי הוגנים. אף על פי כן, הנשים קוראות את המפה עם תושיה פוליטית יוצאת דופן, ואף צולחות לצבור "קלפים מנצחים" אשר משרתים אותן בשדות אחרים בחייהן הבוגרים.
