היכולת לשנות שינויים המתחייבים מחיינו בעולם המודרני, וזאת מבלי לשבור את הכלים שההלכה מעמידה לרשותנו, היא האתגר הגדול והמבחן הגדול של הציבור הדתי בדור הזה. האם בצומת שבין פנייה לאפיק הקונסרבטיבי מצד אחד לבין ריאקציה אורתודוקסית מצד שני, יימצא נתיב נוסף? הגיעה העת לאלטרנטיבה רבנית אורתודוקסית פתוחה, שתתמודד עם האתגר בתעוזה הלכתית ובאומץ לב ציבורי
אתגר קונסרבטיבי
לפני שנתיים הוזמנתי להרצות בפני קבוצת תלמידות ותלמידי חו"ל הלומדים לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים, מוסד המשתייך לתנועה הרפורמית. חברי הקבוצה רצו להכיר את הציבור הדתי-לאומי, ואני עניתי על שאלותיהם בגילוי לב. התלבטתי בפניהם בשאלה האם ניתן כיום להכליל את כל תתי הקבוצות הפועלות במרחב הדתי-לאומי והחרדי-לאומי תחת ציבור אחד. הייתי כבר בדרכי החוצה, אך הסקרנות גברה עליי. ביקשתי את רשותם של התלמידים לשאול אותם כמה שאלות. השאלה הראשונה שיצאה מגרוני הייתה: "האם אתם מאמינים באלוהים"? עשרים וכמה התלמידים הוכו באלם; אחד או שניים מהם צחקקו.
את השתיקה שברה תלמידה אחת, ששאלה אותי האם אני מתכוון ל"her" או ל"him". עניתי לה שאם הייתי שואל את השאלה הזו בסמינר לכמרים או במדרסה אסלאמית, מיד הייתי מקבל תשובה חיובית. כך גם לו הייתי שואל את השאלה הזו בישיבה דתית-לאומית או חרדית, על אחת כמה וכמה במסלולי הסמכה לרבנות או לדיינות. איש דת הוא אדם שמאמין באלוהים; אדם שאינו מאמין באלוהים לא יכול לשמש כרב או ככומר. ממילא, אם קבוצה של תלמידי רבנות לא יכולה לענות על השאלה הבסיסית ביותר – כך טענתי בפניהם – אולי הדבר מצביע על בעיה בהגדרה העצמית של התנועה הרפורמית. אולי, הצעתי, יש בעיה מהותית ביכולת של התנועה הרפורמית לחדור כזרם דתי אל החברה הישראלית.
זה היה רגע טעון, והפליאה אותי ההשלמה שבה קיבלו התלמידים את דבריי. יצאתי מהמפגש הזה עם התובנה שכרגע, התנועה הרפורמית אינה מתחרה ממשית במאבק על ההגמוניה הדתית בארץ. גם אם הדגש התרבותי-קהילתי חיוני לקיום היהודי בתפוצות, הרי שהחברה בישראל, המתאפיינת במסגרות משפחתיות חזקות ובמוסדות חינוך ותרבות יהודיים, אינה זקוקה לעוד מסגרת תרבותית, גם אם יקראו לה 'בית כנסת'.
לעומת זאת, אחד מן האתגרים המשמעותיים העומדים כיום בפני חלק מהציבור הדתי-לאומי הוא, כך אטען, אתגר "קונסרבטיבי". הוא אינו קשור דווקא לתנועה המסורתית ולמוסדותיה, אלא נוגע למהות, לשאלת התאמת ההלכה למציאות החברתית בת זמננו. זוהי שאלה התובעת עתה מענה.
ניתוק מן המציאות
ההתייחסות הרבנית הנפוצה כיום לשינויים בהלכה היא לרוב התייחסות שלילית, והיא נובעת מהשקפת עולם ומשיקולים חברתיים שמרניים. דוגמה עדכנית לכך מצויה בתופעת המניינים המשתפים, המתקיימים בנוסח אורתודוקסי ובישיבה נפרדת, תוך כדי שיתוף אקטיבי של נשים בתפילה, בעיקר בקריאת התורה שבה נשים נוטלות חלק כקוראות וכעולות. המניינים הללו צמחו מן השטח, על ידי קהילות שקמו או שהתפלגו מקהילות קיימות, לרוב ללא מעורבות רבנית.
חלופה נוספת, הנהוגה בקהילות בעלות מאפיינים ליברליים שאינן מעוניינות להפוך לקהילות משתפות, היא "קריאת נשים": קריאה של נשים בתורה המתקיימת בחדר נפרד, במקביל לקריאת התורה בעזרת הגברים בבית הכנסת, ובעיקר בשבתות בת-מצווה. החלופה הזו קיבלה הכרה רבנית מסוימת מקרב רבני הציונות הדתית, אשר ככלל שוללים הקמה של מניינים משתפים. הרב יובל שרלו, למשל, התיר את קיומה של קריאת נשים והתנה זאת בכך שהנשים העולות לתורה לא תברכנה את ברכות התורה כמנהג התפילה בציבור, ושגברים לא יצאו ידי חובה בקריאה זו.
והנה, מבין שתי החלופות הללו, החלופה של המניין המשתף מתיישבת יותר עם התוקף ההלכתי של קריאה במניין. קריאה בתורה של נשים במעמד גברים עולה כדי קריאה במניין. הימצאותם של הגברים במניין היא זו שעל פי ההלכה מגבשת את קבוצת הגברים והנשים לכדי מניין לדברים שבקדושה. על פי המקורות ההלכתיים, כמו גם המציאות החברתית שנהגה בתקופת המשנה ובתקופת הראשונים, נשים היו יכולות לקרוא בתורה ולעלות לתורה במניין. גם אלו השוללים את המניינים הללו אינם יכולים להתעלם מתוקפה ההלכתי של הקריאה המשתפת.
גם קריאת נשים הייתה יכולה להיחשב כקריאה במניין, והדרישה כי גברים לא ינכחו במקום וכי נשים לא תאמרנה את ברכות התורה כמנהג תפילה בציבור נועדה לאיין את הפוטנציאל ההלכתי שבמעמד. ה"השלמה" הרבנית עם קריאת נשים נועדה דווקא לנטרל את הפוטנציאל ההלכתי של קריאת נשים במניין, ולצמצמה לאוסף של קריאות פרטיות.
יש זיקה בין עמדתו של הרב שרלו ביחס לקריאת נשים לבין הצעתו של הרב חיים נבון מלפני שנים אחדות, להמתין "חמישים, מאה או מאתיים שנה" עד למינויה של אישה כרב קהילה.[1] שניהם מתנגדים לשינוי, הגם שהם מודעים לכך שמבחינת הפרקטיקה ההלכתית, אין מניעה של ממש מכך. בבסיס עמדותיהם מצויים שיקולי מדיניות שמרניים, חשש מפני מדרון חלקלק, וייתכן מאוד שגם פקפוק במוטיבציה של הדרישה לשינוי. פקפוק שכזה נרמז בדברים שכתב הרב נבון בספרו גשר בנות יעקב בנוגע להכנסת שינויים במידת מעורבותן של נשים בתפילה:
דנתי בנושא זה עם נשים רבות. כולן תהו: האם היו רוצות להיות חייבות בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום כדי ש'בתמורה' יהיו חלק מן המניין? בסופו של דבר, לא הייתה אישה אחת שענתה בחיוב על השאלה הזו. אורח החיים של נשים אינו מאפשר להן להתפלל בציבור דרך קבע. התוצאה היא שאין הן חלק מן המניין המאפשר תפלה בציבור.
הרב נבון מצפה כי נשים יוכיחו, באמצעות הסכמתן להתפלל שלוש פעמים ביום במניין, שהבקשה שלהן היא לשם שמים ואינה דרישה חברתית גרידא – מה שכלל לא נדרש מגברים המעוניינים להצטרף בכל עת למניין. התבוננות חיובית ומתן אמון במוטיבציה יכולים היו לייצר דווקא טיעון הפוך, התומך בקירובן של נשים ובהענקת מעמד לנשים בתפילה.
עמדתם של רבני הציונות הדתית כנגד הכנסת שינויים בהלכה היא כמעט גורפת. יוצאי ישיבות הציונות הדתית, גם אם הם משתייכים לארגוני רבניים דוגמת 'צהר' או 'בית הלל', המתיימרים לייצג יהדות מכילה ופתוחה, וגם אם מבחינה רטורית הם אומרים אחרת, נמנעים במפגיע מהבעת תמיכה, מהכרה או מלגיטימציה כלשהי לשינויים ההלכתיים בתחום מעמד האישה. עמדה אחידה שכזו אינה הכרחית
עמדתם של רבני הציונות הדתית כנגד הכנסת שינויים בהלכה היא כמעט גורפת. יוצאי ישיבות הציונות הדתית, גם אם הם משתייכים לארגוני רבניים דוגמת 'צהר' או 'בית הלל', המתיימרים לייצג יהדות מכילה ופתוחה, וגם אם מבחינה רטורית הם אומרים אחרת, נמנעים במפגיע מהבעת תמיכה, מהכרה או מלגיטימציה כלשהי לשינויים ההלכתיים בתחום מעמד האישה. עמדה אחידה שכזו אינה הכרחית; ישנן דעות שונות שמושמעות בקרב רבנים אורתודוקסים בארץ ובארצות הברית שאינם יוצאי בתי המדרש של הציונות הדתית בישראל. עמדת רבני הציונות הדתית משקפת ניתוק בין בית המדרש לבין המציאות בשטח ופחד משתק מפני העלאת האשמות בדבר קונסרבטיביות. בפרט אמורים הדברים כלפי אזלת היד שמפגינים בתי הדין הרבניים והממסד הרבני, לרבות ארגוני הרבנים שצוינו לעיל, בכל הנוגע לפתרון הלכתי כולל של בעיית סרבנות הגט, וזאת להבדיל מהפעלת לחצים – עקרה במקרים רבים – על סרבני גט, או אפילו מיוזמת צהר לחתימה על "הסכם מאהבה", שאיננו מבטיח מתן גט על ידי בן הזוג. גם בתחום זה, שהוא דיני נפשות פשוטו כמשמעו, ישנם כמה פתרונות הלכתיים אפשריים. יישומם מחייב גדוּלה הלכתית ובעיקר אומץ ציבורי, והוא אינו נראה באופק הקרוב.
כתוצאה מכך נפער פער הולך וגדל בין הממסד הרבני, לרבות הארגונים המתיימרים לשקף רבנות מכילה וליברלית, לבין חלקים בציבור הדתי. נוצר גם הרושם כי ההלכה אינה יכולה למציאות המשתנית, וכי היא תובעת מן הפרט ויתורים שתודעתו ההלכתית, הדתית והערכית מתקשה לקבל אותם.
רבנים ללא מצפן
בפועל מתחוללים שינויים משמעותיים בציבור הדתי. מניינים משתפים חדשים קמים, נשים מוסמכות כפוסקות הלכה, נשמעות יותר ויותר עמדות רבניות – בהשראת האורתודוקסיה הפתוחה בארצות הברית – התומכות בשינוי ומבינות את הצורך שבו. ואולם לתהליך הזה יש צד נוסף. הוא מחדד את המתח שבין הצורך בהכנסת שינויים בהלכה אל מול שאלת גבולותיהם של השינויים הללו.
בחלק מן המניינים המשתפים מתקיימים כיום דיונים בנוגע לשינויים נוספים בסדרי התפילה, כגון עלייה של נשים כשליחות ציבור בתפילת ערבית (על רקע סיווגה ההלכתי כתפילת רשות) או בתפילות החובה, והכנסת שינויים מהותיים בכל הנוגע ל"דברים שבקדושה". הוויכוחים הללו נערכים לעתים בין מחנות ליברליים לבין מחנות שמרניים (באופן יחסי כמובן). יש וליברלים בקהילותיהם הקודמות הופכים לשמרנים במניינים המשתפים.
בנקודה הזו כדאי להפנות מבט אל ההיסטוריה של התנועה הקונסרבטיבית ולבחון את המקום שבו היא נמצאת היום. ככלות הכול, שינויים הלכתיים מהירים על יסוד עמדות ערכיות גרידא בתחומי דברים בקדושה, בהחלטות קהילתיות דמוקרטיות, מזכירות הליכים מקבילים שעברה התנועה הקונסרבטיבית. הפסיקה הקונסרבטיבית חורגת כיום באופן מהותי מן ההלכה המקובלת, והכלים שבאמצעותם היא נפסקת נבדלים מן הכלים ההלכתיים המוכרים. האיזון שבין השיקולים הליברליים לבין השיקולים הפסיקתיים של התנועה הקונסרבטיבית השתנה, באופן שמייצר חוויה דתית שונה. זאת ועוד, שינויים המבוססים על הסכמות קהילתיות דמוקרטיות עשויים להיות מוטעים, משום שאיזון בין שיקולים הלכתיים מחד גיסא לבין ערכים חילוניים מאידך גיסא הוא איזון מורכב, והצבעתם הדמוקרטית של כלל בני הקהילה עשויה שלא להעניק לשיקולים ההלכתיים די משקל.
יש צורך במצפן הלכתי שישמור על הדרך ועל הפרקטיקה ההלכתית, ובמסגרת זאת ייקח בחשבון גם את שיקולי המדיניות המטרידים את רבני הציונות הדתית. ההשוואה עם הפסיקה הקונסרבטיבית מצדיקה התייחסות לשיקולים אלו, לרבות שיקול "המדרון החלקלק" הידוע לשמצה, ומחייבת איזון זהיר, אם כי שונה באופן משמעותי מזה המוצע על ידי הרבנים שרלו ונבון. דיאלוג הלכתי בין קהילות לבין רבנים המגלים פתיחות, אמפתיה ושותפות לצורך בשינוי הלכתי הוא שלב חיוני בדרך לשינוי הלכתי, שייצר אבולוציה הלכתית, להבדיל מנטישת הכלים ההלכתיים ומסימון המטרה לאחר יריית החץ.
רבני הציונות הדתית מתנהלים כיום ללא מצפן. הם מתהדרים, למשל, במהפכה בתחום תלמוד תורה לנשים, שספק אם הם היו תומכים בה כאשר היא החלה. יש להזכיר להם כי גם השינוי הזה שיקף יוזמה חברתית ולאו דווקא יוזמה רבנית, וכי הוא נעשה על אף קיומם של סעיף בשולחן ערוך ושל הלכה במשנה תורה לרמב"ם שאסרו על לימוד תורה לנשים.
היכולת להסכים ולשנות שינויים המתחייבים מחיינו בעולם המודרני, וזאת מבלי לשבור את הכלים שההלכה מעמידה לרשותנו, היא האתגר הגדול אך גם המבחן הגדול של הציבור הדתי בדורנו. האם בצומת שבין פנייה לאפיק הקונסרבטיבי לבין ריאקציה אורתודוקסית, יימצא נתיב נוסף? אני מאמין שאלטרנטיבה רבנית אורתודוקסית פתוחה, אשר תוכל לאתגרים הללו, תיווצר בישראל. יש צורך בתעוזה הלכתית ובאומץ לב ציבורי, מצרכים נדירים במחוזותינו – אך השעה כשרה לכך.
*עו"ד אסף בנמלך הוא שותף במשרד עורכי הדין טולצ'ינסקי שטרן מרציאנו כהן לויצקי ושות', פעיל בסוגיות דת ומדינה וחבר הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה
[1] חיים נבון, '"כמה מסוכן הריסות הסדרים הישנים": שינויים באורח החיים הדתי – הצעה למודל שמרני', אקדמות כב (תשס"ט), עמ' 94.
