התפיסה הרווחת כיום היא שישראל ממלאת תפקיד מרכזי בשיח היהודי בארצות הברית, אולם עיון בתכניות הלימוד של בתי הספר היהודיים בארצות הברית מגלה תמונה הפוכה: מדינת ישראל היא גורם משני, לא עיקרי, בשיח היהודי האמריקני. התפיסות הרואות ביהודי ארצות הברית גוף אורגני ומגובש, ובישראל גורם המערער את אחדותו, מציגות תמונה חלקית ובלתי מדויקת
מדינת ישראל ברקע
האם ישראל מאחדת או מפלגת את יהדות ארצות הברית? שאלה זו הכתירה יום עיון באוניברסיטת חיפה שעסק ביחסים של יהודי ארצות הברית לישראל. הטענה הרווחת כיום בשיח הציבורי ובמחקר היא שמדיניותה הפוליטית של ישראל הופכת את ישראל מגורם שמאחד את יהודי ארצות הברית לגורם שמפריד ביניהם, ומביא להידרדרות היחסים הפנים-קהילתיים שלהם. ואולם, התפיסות הרואות ביהודי ארצות הברית גוף אורגני ומגובש ובישראל גורם המערער את אחדותו מציגות תמונה חלקית ובלתי מדויקת.
השיח של יהודי ארצות הברית וישראל על חשיבות היחסים ביניהם וטיבם הוא שיח היסטורי, שנכתב ונאמר על אודותיו רבות. אולם, על אף ההיקף והמורכבות שלו, הדיון שהתפתח בנושא בשני העשורים האחרונים, במיוחד באקדמיה ובתקשורת, מתמקד בישראל ומצטמצם במישור הפוליטי כנקודת מוצא להבנת היחסים הללו. הפניית הזרקורים לעבר ישראל משאירה את החוויה המקומית הכלל-חברתית והפנים-קהילתית של יהודי ארצות הברית מחוץ למרחב הראייה הנדרש להבנה מעמיקה של יחסם של יהודי אמריקה לישראל, המושפע ממציאות רב-ממדית. מעמדם של יהודי ארצות הברית כאזרחים אמריקנים, תפיסתם בעיני הציבור כקבוצה אתנית, ומצבם הכלכלי, יחד עם עניינים פנים-קהילתיים כמו שייכות לזרמים יהודיים שונים והעימותים ביניהם, תפקידם ותפקודם של ארגונים יהודיים בחיי הפרט והקהילה, מקומו של החינוך היהודי בחייהם והנטל הכלכלי הכרוך בו – כל אלה הם מעט מן הנושאים המכתיבים את המציאות המורכבת של יהודי ארצות הברית ומעצבים את היחסים ביניהם, עם החברה האמריקנית ועם ישראל. מבלי להמעיט בכוחה ובחשיבותה של המציאות הפוליטית בישראל להשפיע על יהודי התפוצות, עיקר החוזק של יהודי ארצות הברית, כפי שמנהיגים אמריקנים רבים סבורים, מצוי ברמה המקומית, בארגונים קהילתיים הממלאים תפקיד מרכזי בחייהם. אני יכולה להעיד על כך מניסיון אישי: בעשרים ושבע השנים שבהן חייתי ועסקתי בחינוך בארצות הברית הכרתי מקרוב קהילות יהודיות שונות, ולמדתי שעל אף תפקידה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ומקומה הסמלי בחייהם, לישראל יש תפקיד משני בעיצוב היחסים הפנים-קהילתיים של יהודי ארצות הברית.
הפניית הזרקורים לעבר ישראל משאירה את החוויה המקומית הכלל-חברתית והפנים-קהילתית של יהודי ארצות הברית מחוץ למרחב הראייה הנדרש להבנה מעמיקה של יחסם של יהודי אמריקה לישראל, המושפע ממציאות רב-ממדית
ניתן לראות זאת מתוך התבוננות במערכת החינוך היהודי בארצות הברית. התבוננות זו חושפת תמונה מורכבת, שבה ישראל מופיעה ברקע ולא במרכז המשברים הפנים-קהילתיים של יהודי ארצות הברית. מחקר שערכתי בארצות הברית ובאוסטרליה שהתחקה אחר הרטוריקה והעשייה של מחנכים ומנהיגים יהודים בנושא ישראל במשך למעלה מעשור חושף תהליכי פוליטיזציה בהוראת ישראל בבתי ספר יהודיים בעקבות עימותים פוליטיים-חברתיים מקומיים מאז תחילת שנות האלפיים.
הקהילה המקומית קודמת
מייקל אפל, איש חינוך ותאורטיקן אמריקני החוקר תהליכי חינוך, טוען שמתקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001 והכיסוי התקשורתי שלהן יצרו מציאויות היסטוריות חדשות, והגבירו את תהליך הפוליטיזציה של בתי ספר אמריקניים. ההשפעה הדרמטית של אירוע מכונן זה לא פסחה על הקהילה היהודית בארצות הברית ועל מוסדות החינוך שלה. בנובמבר 2001 התכנסה האספה הכללית של איחוד הקהילות היהודיות בארצות הברית (UJA) כדי לדון בהשפעת האירועים הדרמטיים על יהודי אמריקה. ג'ון ראסקי, סגן נשיא הארגון באותה עת, הציג חמישה אתגרים העומדים בפני יהודי ארצות הברית בעקבות 11 בספטמבר: אובדן תחושת הביטחון, המיתון הכלכלי, שמירה על הערך המאחד של נתינה יהודית, המצב המסובך של ישראל בעולם, והשאלות ה"אמתיות" סביב זהות יהודית. מכאן שמצבה הפוליטי של ישראל הוא רק נושא אחד מתוך שלל הנושאים המאתגרים את יהודי ארצות הברית ומשפיעים על מצבם הכלכלי ועל תחושת הביטחון שלהם כקהילה. מעמדה המשני של ישראל במציאות הזו מתחדד גם בהצהרתו של ראסקי, שנאמרה בעקבות סקר של יהודי ארצות הברית שבו הם הביעו את בחירתם במוסד יהודי כמקור תמיכה לנוכח אירועי ה-11 בספטמבר: "על אף שהקהילה הגלובלית לאומית חיונית ומהווה חלק ממשימות ה[ארגון], מקור התמיכה אליו פונים האנשים בעתות משבר ושמחה הוא באופן מוחלט מקומי”. כלומר, ארגון זה, כמו גם ארגונים יהודיים אמריקניים אחרים, מרכז את משאביו וקובע את סדר יומו בעתות משבר לפי סדר עדיפויות המעמיד את צורכי הקהילה המקומית לפני צורכי יהודי העולם, ובכללם היהודים בישראל.
במקביל למתקפות הטרור על ארצות הברית, התרחשו עימותים פוליטיים אחרים בעלי השפעה על יהודי העולם, כמו האינתיפאדה ב-2000 וכנס האו"ם בדורבן ב-2001, שבו הוכרזה הציונות פעם נוספת כתנועה גזענית. באותה תקופה יהודי ארצות הברית היו עדים לרטוריקה ולפעילות נגד ישראל, נגד הציונות ונגד יהודים במרחב הציבורי, רטוריקה שהפרה את השקט חברתי, בעיקר בקמפוסים. ההתפתחות הזו חשפה את חוסר הידע של מרבית הסטודנטים היהודים בכל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי ולהיסטוריה של התנועה הציונית, והציבה בפני הקהילה היהודית אתגרים שהובילו להקמת ארגוני הסברה שהכינו את הסטודנטים להתמודדות עם המציאות החדשה בקמפוסים. ההכרה הגוברת בקרב מחנכים והורים שהחסך החינוכי של הדור הצעיר בנושאים הללו עמוק מכפי ששיערו, וההבנה שהפער הזה פוגע ביכולתם להתגונן מפני מתקפות אנטי-יהודיות, הביאו לפיתוח תכניות לימודים חדשות על ישראל שהתמקדו בהיבטים הפוליטיים וההיסטוריים של הסכסוך. התכניות הללו אופיינו במסרים של משבר פוליטי-חברתי מקומי, סווגו בנפרד משיעורי יהדות ועברית תחת השם "חינוך על ישראל".
ג'ון ראסקי, סגן נשיא הארגון באותה עת, הציג חמישה אתגרים העומדים בפני יהודי ארצות הברית בעקבות 11 בספטמבר: אובדן תחושת הביטחון, המיתון הכלכלי, שמירה על הערך המאחד של נתינה יהודית, המצב המסובך של ישראל בעולם, והשאלות ה"אמתיות" סביב זהות יהודית. מכאן שמצבה הפוליטי של ישראל הוא רק נושא אחד מתוך שלל הנושאים המאתגרים את יהודי ארצות הברית ומשפיעים על מצבם הכלכלי ועל תחושת הביטחון שלהם כקהילה
אנשי חינוך ונציגי ארגונים קהילתיים המעורבים בפיתוח תכניות אלו ורואיינו למחקר סיפרו על רעיונות וכספים רבים שהוזרמו לתכניות הללו בעקבות חוויות אישיות של ילדיהם של יוזמי ותומכי המיזם. ילדים אלו הרגישו מאוימים ונבוכים בהפגנות נגד ישראל והציונות בקמפוסים, שבהן הוטחו בהם ובחבריהם אמירות אנטי-יהודיות פוגעניות. המתקפות המילוליות הללו, שהתרבו והפכו להיות מאיימות עם הזמן, ערערו את הביטחון העצמי שלהם בסביבתם האקדמית, והובילו את הוריהם המופתעים ליזום ולממן תכניות לימודים מיוחדות על ישראל שיכינו שמיניסטים לחיים בקמפוס. רות, מורה יהודייה שחיברה תכנית כזו ולימדה אותה בבית הספר, מספרת שההיתקלויות האישיות עיצבו את תגובת הסטודנטים והוריהם והכתיבו את התכנים של התוכנית. לדבריה, הצורך המידי של ההורים ושל ארגוני חינוך במענה חינוכי שיעזור לסטודנטים היהודים להתמודד עם העימותים הפוליטיים בקמפוס והאתגרים הנלווים להם, הביאו להעסקתה ככותבת התכנית, על אף שלא היה לה ניסיון מקצועי בפיתוח תכניות לימודים. בטון נבוך היא ציינה שהיא גם לא הכירה את ישראל מקרוב כשהתחילה במלאכת הכתיבה. עימותים שהתעוררו בעקבות התהליך החפוז והמאולתר שאפיין את פיתוח התכנית נבעו מאי הסכמה מקצועית לגבי התגובה החינוכית ההולמת ליחס העוין כלפי הסטודנטים היהודים בקמפוסים, ולא ממדיניותה הפוליטית של ישראל ועמדת אנשי החינוך כלפיה.
תגובה יהודית לטרור
המילה "תגובה" מאפיינת את השיח והעשייה הפדגוגית החדשה על ישראל בארצות הברית ומבליטה את תכליתם. השימוש במילה הזו בכותרות ובהקדמות של שלוש תכניות לימודים שנכתבו בארצות הברית בעקבות האינתיפאדה השנייה ואירועי 11 בספטמבר חושף היבטים נוספים בהתייחסות של מערכת החינוך היהודי בארצות הברית לעימותים פוליטיים קרובים ורחוקים.
"ישראל עכשיו – תגובה של סולידריות" הוא מיזם קהילתי שנוצר בתקופת האינתיפאדה השנייה, והוביל לשותפות עם מרכז חינוך יהודי מקומי, שחיבר במסגרתו תכנית לימודית בעלת אותו שם. שלושה מתוך ששת הרעיונות המרכזיים של התכנית עוסקים בישראל כ"מקום מיוחד ליהודים", כ"חברה נזקקת" וכ"עוגן יהודי", ונוגעים בנושאים של זהות, נאמנות והדדיות יהודית. בהיותה תגובה מיוחדת למשבר פוליטי מסוים, התכנית לא מציגה משנה פדגוגית ארוכת טווח להוראת ישראל, אלא משמשת תכנית לשעת חירום הקוראת לתמוך ב"אחינו הישראלים", ומבקשת לחזק את הקשר של התלמידים עם ישראל ולהטמיע בהם את חשיבות התמיכה בה בעתות משבר.
תכנית לימודים אחרת שהפיץ אותו מרכז חינוך בעקבות מתקפות הטרור על ארצות הברית נקראה "תגובה מידית – ספטמבר 11, 2001: יום של טרגדיה לאומית". התכנית הדגישה את הקשר האישי והקהילתי לאירוע הטראגי הזה. שלא כקריאה הכללית "לעמוד לצד ישראל ולהפגין את תמיכתנו" שהופיעה בתכנית החירום על האינתיפאדה, תכנית זו התייחסה ל"טראגדיה לאומית" ונקבה בצעדים קונקרטיים כגון תפילה, ניחום אבלים ותמיכה בקורבנות האסון, כנהוג במסורת היהודית, כדרכי התמודדות עם האירועים הללו בכיתה. תוספת זו מחדדת את הקרבה הפיזית של אירועי ה-11 בספטמבר ליהודי ארצות הברית, שהציגו איום אפשרי מידי על חייהם.
השוני בגישה הפדגוגית כלפי האירועים בארצות הברית ובישראל מתבטא גם בתכנית הלימודים "קידוש השם וחילול השם – התגובה היהודית לטרור", שהוציא אחד מוועדי החינוך היהודי הגדולים בארצות הברית כמה חודשים אחרי מתקפת הטרור. אף על פי שהתכנית קושרת את הטרור באמריקה עם "הטרור, המוות, וההרס בישראל", היא יוצרת הפרדה בין האירועים כאשר היא קוראת למורים היהודים להתייחס למתקפות הטרור באמריקה במסגרת המסורת היהודית, ולהציע להן "תגובה חינוכית יהודית". ההבחנה שתוכניות החירום הללו עושות בין הטיפול החינוכי במשבר בארצות הברית לבין הטיפול החינוכי במשבר בישראל מעידה על החשיבות של המציאות המקומית לחיי היהודים, וההשפעה שלה על תפיסתם ועבודתם החינוכית בארצות הברית. בשונה למשל מהטיפול בישראל העוסק בהיבטים פוליטיים-גלובליים מרוחקים, הטיפול בארצות הברית מתמקד בהיבטים חברתיים-קהילתיים מקומיים.
ההיסטוריון סטיבן כהן קושר את מצבה הפוליטי של ישראל עם מתקפות הטרור ב-2001, וטוען שבעקבותיהן יש "היום … סוג של הכרה קולקטיבית שקושרת את ישראל וארצות הברית יחד”. סטיבן וינדמולר, ששימש כמנהל בית הספר לשירות קהילתי יהודי של היברו קולג' בלוס אנג'לס באותה תקופה, קושר גם הוא בין שני האירועים ומדגיש שאירועי ספטמבר 2001 סיפקו מסגרת חדשה להתקפות גלובליות על ישראל, על יהודים ועל מוסדות יהודיים. טענות בדבר קשר בין עימותים פוליטיים בארצות הברית וישראל מצד אחד, וקשר בינם ובין תהליכי חינוך מצד שני, חשובים להבנת ההתפתחות של ה"חינוך על ישראל" כמיזם תגובה יהודי-אמריקני שנועד להתמודד עם משברים פוליטיים מקומיים ומשברים גלובליים הקשורים גם, אך לא רק, בישראל, ומשפיעים על חיי היהודים בארצות הברית. מיזם זה, המעסיק קשת רחבה של ארגונים קהילתיים, מרכזי חינוך, ומחלקות אוניברסיטאיות במגוון פעולות כתיבה, מימון, והפצה של תכניות לימודים, הכשרת מורים, השתלמויות סטודנטים, ומחקר אקדמי, משקף צרכים ותהליכים פנים-קהילתיים. שאלות שהתעוררו בקרב יהודי ארצות הברית בקשר למיזם זה נוגעות לפוליטיקה של זהות יהודית ולדיון על היחסים עם ישראל, נושאים שהרחיבו את היריעה החינוכית של התחום הפדגוגי החדש אך קיבעו אותו בשדה הפוליטי שמחוץ לשיעורי היהדות והעברית. מפעל חינוכי זה, המבוסס על תגובה קהילתית לפעילות נגד ישראל ולגילויי העוינות כלפי סטודנטים יהודים במרחב הציבורי, מבטא שינויים עמוקים שמתחוללים מחוץ לכותלי בית הספר.
בהרצאתו על 11 בספטמבר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ב-2002 הצביע וינדמולר על שינויים בתפיסה העצמית של יהודי ארצות הברית בעקבות מתקפת הטרור, וטען שהאירועים הללו, יחד עם האינתיפאדה השנייה, הביאו לשינוי "התפיסה העצמית שלנו כיהודים אמריקאים ואת השותפות שלנו עם האנשים ומדינת ישראל". תוך הבחנה בין יהודי ארצות הברית ו"האנשים ומדינת ישראל", הוא מצביע על הממד האנושי, על האתגרים הממסדיים ועל המציאויות הפוליטיות המקומיות המשתנות של יהודי ארצות הברית כמרכיבים מרכזיים בחוויה ובתגובה שלהם ל-11 בספטמבר. ביחס לממד האנושי הוא מתייחס "ליום הגורלי בספטמבר" כאירוע מחולל שינויים בתפיסות של יהודי ארצות הברית לגבי יהדותם ולגבי ישראל. לדבריו, בעקבות אירוע זה, יהודי אמריקה שואלים היום שאלות שונות בתכלית לגבי הקשר היהודי שלהם, ומפגינים דפוסים שונים באופן מובהק לגבי שייכותם היהודית. פירוש הדבר שהוא רואה באירועי 11 בספטמבר, ולא במדיניות הפוליטית של ישראל, גורם מרכזי המערער את אחדותם ולכידותם של יהודי ארצות הברית.
וינדמולר קושר את תגובתם של היהודים באמריקה ל-11 בספטמבר באתגרים ממסדיים שהתעוררו באותה תקופה, ומבטאים שינויים בגישות התרבותיות והפוליטיות של צעירים יהודים השואלים את השאלות שלהם בגוף ראשון, בניגוד להוריהם והורי הוריהם שביטאו אותן במסגרת תפיסה יהודית קולקטיבית. לדעתו, שינוי זה הוא תוצר לוואי של 'תרבות הבייבי-בומרס', שבמסגרתה מזהים יהודים אמריקנים את עצמם בעזרת תבניות התייחסות אישיות, במקום בתבניות קהילתיות. את המרכיב השלישי שמכתיב את תגובת יהודי ארצות הברית ל-11 בספטמבר הוא קושר למציאות הפוליטית המקומית ולשינויים בדפוסי ההצבעה שלהם, אך מעריך ש"לאינתיפאדה יש כנראה השפעה גדולה יותר על הבוחר היהודי". כאחד האירועים המשפיעים על דעת הקהל האמריקני ומניעים חלק מהפעילות נגד ישראל והעימותים עם סטודנטים יהודים בקמפוסים, האינתיפאדה נתפסת כגורם המפר את השקט הפוליטי-חברתי-מקומי של יהודי אמריקה. ככזאת, ההשפעה שלה על דפוסי ההצבעה של הבוחר היהודי קשורה לשיקולים הנובעים מהצורך בביטחון חברתי ובהגנה עצמית במרחב הציבורי.
"ההיסטוריה של ישראל היא לא דבר יהודי"
השינויים בתפיסות העצמיות וביחסים של יהודי אמריקה עם ישראל מאז תחילת שנות האלפיים ניתנים להמשגה גם באמצעות התפיסות הקושרות בין אירועי 11 בספטמבר לבין מדיניות ארצות הברית וישראל במזרח התיכון. במצב של עימות ומשבר פוליטי בין ארצות הברית וישראל, הקשר והתמיכה של יהודי ארצות הברית בישראל יכולים ליצור ניגוד עניינים ולעורר שאלות של "נאמנות כפולה". וינדמולר קושר את הנושא של נאמנות כפולה לדיון סביב אוניברסליזם מול פרטיקולריזם, המעמיד במרכז השיח היהודי בארצות הברית את השאלה הנצחית: "מתי נכון ליהודים אמריקאים לבקר בציבור את הפוליטיקה והפעולות של ממשלת ישראל". שאלות העוסקות בדימוי של ישראל בקהילה הכללית ובמה וכמה לומר על ישראל בציבור בעקבות 11 בספטמבר הובילו לחיבור תדריכים עבור יהודי ארצות הברית בנושא "איך לדבר על ישראל בציבור". השימוש במונחים הטבועים בשיח של אוניברסליזם מול פרטיקולריזם בדיון זה קושר את השינויים בתפיסה-העצמית של יהודי ארצות הברית והיחס שלהם לישראל עם הדיון על זהות, אחדות, המשכיות והתבוללות והשיח החדש על 'עמיות יהודית' ו'תיקון עולם'. הנושאים האלה אינם ייחודיים לשיח היהודי-אמריקני העכשווי, אלא הם חלק מדיון רחב המתנהל בתקופות ובקהילות שונות, שבו ישראל ממלאת תפקיד חשוב, אך לא מכריע, בעיצוב היחסים הפנים-קהילתיים.
התקפות נגד ישראל בארצות הברית יכולות להיתפס – ולעתים כך הן נתפסות – כהתקפות אישיות על יהודים אמריקנים בשל היותם קשורים בקשר היסטורי עם ישראל. השיח היהודי שהתפתח בארצות הברית בעקבות ההתקפות הללו מצביע על עימות בין הרצון להסביר ולתמוך בישראל מצד אחד, לבין הצורך להתרחק ממנה כדי לשמר עמדה ניטראלית במרחב הציבורי
על אף השינויים שעבר מאז הופעתו, ה"חינוך על ישראל" ממשיך לשמש אתר חשוב להתבוננות על מקומה של ישראל בחיי היהודים האמריקנים, על היחסים הפנים-קהילתיים ועל החינוך היהודי באמריקה. בעוד דיונים על חשיבותה של ישראל בחינוך היהודי נערכו עוד לפני הקמת מדינת ישראל, ההקשרים הפוליטיים המקומיים של יהודי ארצות הברית והשינויים שהם מובילים בתפיסה ובחינוך על ישראל מצביעים על יחסים דיאלקטים עם ישראל, המושפעים גם מהצורך להתמודד עם משברים פוליטיים-חברתיים מקומיים. השינויים ביחסים הללו, כפי שהם מתגלמים ברטוריקה ובעשייה הפדגוגית, מסמנים עידן חדש במקומה ובתפקידה של ישראל בחינוך היהודי-אמריקני, שבו מרכיבים היסטוריים ותרבותיים המחברים את יהודי ארצות הברית וישראל מקבלים פרשנות חדשה. כפי שסיכמה זאת דבי, מורה ומנהלת המיזם "חינוך על ישראל" בבית ספר תיכון יהודי-אמריקני: "ההיסטוריה של ישראל היא לא דבר יהודי. כולם חושבים שהיא נושא יהודי, אבל היא לא … ישראל היא לא בהכרח נושא יהודי למרות שהיא חשובה לנו". תלמידה בתיכון יהודי שקיבלה חינוך יהודי משחר נעוריה הסבירה לי: “עברית היא לא שפה יהודית … מפני שהרבה לא יהודים דוברים אותה והרבה יהודים לא”.
התקפות נגד ישראל בארצות הברית יכולות להיתפס – ולעתים כך הן נתפסות – כהתקפות אישיות על יהודים אמריקנים בשל היותם קשורים בקשר היסטורי עם ישראל. השיח היהודי שהתפתח בארצות הברית בעקבות ההתקפות הללו מצביע על עימות בין הרצון להסביר ולתמוך בישראל מצד אחד, לבין הצורך להתרחק ממנה כדי לשמר עמדה ניטראלית במרחב הציבורי. פיתוח פדגוגיה נפרדת על ישראל מסייע ליהודי אמריקה לבטא את תגובתם לתנועה הפוליטית נגד ישראל מתוך מרחק מסוים, ומאפשר להם שליטה על הדימוי הציבורי שלהם בהקשר של ישראל, דימוי שנחוץ להם להתמודדות עם עוינות ועם איומים המכוונים נגדם כיהודים. כך, יותר משהוא משקף ריבוי של מידע חינוכי המצריך פיתוח של תחום פדגוגי חדש, הולדתו של המיזם "חינוך על ישראל" מבטא את ההתכתבות של קהילות יהודיות בארצות הברית עם משברים פוליטיים מקומיים, ואת הצורך שלהן בהגנה עצמית מפני עוינות כלפיהן על רקע זהותן היהודית. בתמונת מצב זו, האחראיות על האחדות הפנים-קהילתית של יהודי ארצות הברית לא מוטלת על ישראל ועל מדיניותה הפוליטית בלבד.
*ד"ר שלומית אטיאס חייתה במשך שלושה עשורים בארצות הברית ובאוסטרליה, לימדה במסגרות חינוך יהודיות וניהלה בתי ספר קהילתיים, וכן ערכה מחקרים אקדמיים בתחום החינוך והקהילה היהודית באמריקה. מאמר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה
