חג הסיגד
סִיגְד (בשפת הגעז משמעותו סגידה), הוא יום של צום, טהרה והתחדשות. במרכזו טקס חידוש הברית בין העם לה', הכולל ברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, בהנחיית כהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ"ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון. בישראל התקבל המנהג לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה על הר הבית בירושלים. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע כי הסיגד הינו חג רשמי של מדינת ישראל. סיפורו של מנדה. בן 41. "נולדתי בכפר אלפה. חייתי בכפר עד גיל 3 , לא למדתי בבית ספר, הייתי רועה צאן . היו לי 51 פרות והרבה עיזים . הייתי רועה את כל הצאן לבד בלי עזרה של אף אחד. הייתי קם בשעה שבע בבוקר כל יום והולך לצאן ולוקח אותם לשדות, לא פחדתי. הייתי לוקח אינג'רה בתיק והייתי נח ואוכל. הצאן היה הולך לנהר לשתות ולאכול עשב בשדות. בשעה שבע בערב הייתי חוזר הביתה ומכניס את הפרות לרפת. יום אחד ברחה לי פרה ורצה לגשר הגיעה לגשר ונפלה מהגשר ומתה. אני רצתי מהר לספר לאבא שלי, הבית שלי היה רחוק כשהגעתי סיפרתי לאבא על הפרה שנפלה מהגשר, אבא כעס עלי מאוד שלא שמרתי טוב על הפרות . כששמעו את הסיפור המשפחה שלי, אבא קרא לכולם כ-31 איש מהמשפחה כדי לעזור לנו להרים אותה. לקחתי את כולם לגשר וכשהגיעו ראינו שהפרה מתה… המשפחה שלי ואבא הפשיטו לפרה את העור ומכרנו אותו בשוק. את הפרה זרקנו לאכילה לחיות. מאלפא עברנו לגור בגונדר. שנה וחצי בגונדר. למדתי בכיתה א' בבית ספר נקוצ' למדתי עברית אמהרית ויהדות. היה לי קשה מאוד בלימודים משום שאף פעם לא למדתי. ההורים שלי לא עבדו , הם היו בבית במשך היום. יום אחד כשהתפללנו בבית הכנסת הגיע משהו לבית הכנסת והודיע לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל. מגונדר נסענו לאדיס אבבה במשך יומיים. ישנו בדרך בבית מלון, הגענו לאדיס אבבה ושהינו שם יומיים. ובערב עלינו למטוס לארץ ישראל. הכל היה בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע ולא ידע שעלינו לישראל. עלינו לארץ ישראל. "
כחמישים שנים לאחר חורבן בית המקדש (538 לפנה"ס), המלך כורש, שליט האימפריה הפרסית, אישר ליהודים לשוב ארצה. זאת לאחר שמלך בבל החריב את בית המקדש השני והגלה רבים מתושבי הארץ לבבל. היהודים ששבו כונו שבי ציון, ומנהיגיהם הרוחניים היו עזרא ונחמיה. חג הסיגד מציין את קריאת התורה של עזרא באזני כל שבי ציון במעמד מכובד ומרגש:
(עזרא פרק ז'): א "וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס– עֶזְרָא … עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה … וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים… אֶל-יְרוּשָׁלִָם… כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט…
(נחמיה פרק ח') א וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב… וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר–לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל-הָעָם אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה… וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם… וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת-ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן… וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת … כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ".
חג הסיגד – דף למנחים
- מטרת הלימוד: לחשוף את התלמידים למקורות החג, לחבר את החג לסיפור עלייה ולסכם בעליית עזרא ונחמיה, אשר מעמד חג הסיגד משמר ומחדש אותו.
סִיגְד (בשפת הגעז משמעותו סגידה), הוא יום של צום, טהרה והתחדשות. במרכזו טקס חידוש הברית בין העם לה', הכולל ברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, בהנחיית כהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ"ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון.
בישראל התקבל המנהג לערוך את טקס הסיגד בטיילת ארמון הנציב, המשקיפה על הר הבית בירושלים. בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע כי הסיגד הינו חג רשמי של מדינת ישראל.
- האם מישהו יודע דבר מה על החברה האתיופית? על העלייה מאתיופיה או
על חג הסיגד?
- האם מישהו היה נוכח בטקס שכזה?
- האם מישהו מכם עלה ארצה? מישהו מהוריכם?
- האם יש סיפור, מנהג או חפץ שעובר בין הדורות ונשמר?
סיפורו של מנדה. בן 41. "נולדתי בכפר אלפה. חייתי בכפר עד גיל 3 , לא למדתי בבית ספר, הייתי רועה צאן . היו לי 51 פרות והרבה עיזים . הייתי רועה את כל הצאן לבד בלי עזרה של אף אחד. הייתי קם בשעה שבע בבוקר כל יום והולך לצאן ולוקח אותם לשדות, לא פחדתי. הייתי לוקח אינג'רה בתיק והייתי נח ואוכל. הצאן היה הולך לנהר לשתות ולאכול עשב בשדות. בשעה שבע בערב הייתי חוזר הביתה ומכניס את הפרות לרפת. יום אחד ברחה לי פרה ורצה לגשר הגיעה לגשר ונפלה מהגשר ומתה. אני רצתי מהר לספר לאבא שלי, הבית שלי היה רחוק כשהגעתי סיפרתי לאבא על הפרה שנפלה מהגשר, אבא כעס עלי מאוד שלא שמרתי טוב על הפרות . כששמעו את הסיפור המשפחה שלי, אבא קרא לכולם כ-31 איש מהמשפחה כדי לעזור לנו להרים אותה. לקחתי את כולם לגשר וכשהגיעו ראינו שהפרה מתה… המשפחה שלי ואבא הפשיטו לפרה את העור ומכרנו אותו בשוק. את הפרה זרקנו לאכילה לחיות. מאלפא עברנו לגור בגונדר. שנה וחצי בגונדר. למדתי בכיתה א' בבית ספר נקוצ' למדתי עברית אמהרית ויהדות. היה לי קשה מאוד בלימודים משום שאף פעם לא למדתי. ההורים שלי לא עבדו , הם היו בבית במשך היום. יום אחד כשהתפללנו בבית הכנסת הגיע משהו לבית הכנסת והודיע לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל. מגונדר נסענו לאדיס אבבה במשך יומיים. ישנו בדרך בבית מלון, הגענו לאדיס אבבה ושהינו שם יומיים. ובערב עלינו למטוס לארץ ישראל. הכל היה בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע ולא ידע שעלינו לישראל. עלינו לארץ ישראל. "
- סיפור העלייה מעלה נקודות שונות שניתן לדון בהן:
-סדר יום אחר, שונה מהמוכר לי.
-איזה עולם תרבותי, משפחתי וקהילתי עולה מהסיפור?
-איך מתוארת ההחלטה לעלות?
-מדוע העלייה נעשתה בשקט ובהיחבא? (על כך תוכלו לצפות בסרטון המצורף במייל ועל קטע המידע שצירפתי ואף להקרין חלקים ממנו).
-כיצד מרגיש אדם שבן לילה משתנה מציאות חייו ועולמו? אילו כלים הוא לוקח איתו (סבלנות, תמיכה, בקשת עזרה וכו').
-לו הייתם עולים ארצה, מה הייתם שומרים מבתיכם? מקהילתכם? על מה הייתם מוותרים?
כחמישים שנים לאחר חורבן בית המקדש (538 לפנה"ס), המלך כורש, שליט האימפריה הפרסית, אישר ליהודים לשוב ארצה. זאת לאחר שמלך בבל החריב את בית המקדש השני והגלה רבים מתושבי הארץ לבבל. היהודים ששבו כונו שבי ציון, ומנהיגיהם הרוחניים היו עזרא ונחמיה. חג הסיגד מציין את קריאת התורה של עזרא באזני כל שבי ציון במעמד מכובד ומרגש:
(עזרא פרק ז'): א "וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ-פָּרָס– עֶזְרָא … עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא-סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה … וַיַּעֲלוּ מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים… אֶל-יְרוּשָׁלִָם… כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת-תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט…
(נחמיה פרק ח') א וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל-הָרְחוֹב… וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר–לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל-הָעָם אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה… וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם… וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת-ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן… וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת … כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ".
- המקור האחרון מחבר בין חג הסיגד ושחזור מעמד הקריאה בותרה בימי שיבת ציון, עם המעמד המקורי המתואר בכתובים. להלן שאלות מנחות:
-מי עלה ביחד עם עזרא? מה היה מעמדם?
-מה היה תפקידו של עזרא?
-כיצד מתואר מעמד הקריאה בעולם שבו רק מעטים ידעו לקרוא?
-מהי תגובת העם למעמד המכובד והמרגש?
- ניתן לחבר את המעמד המרגש למעמד הרלוונטי לחיינו: בר/בת מצווה, חתונה של אח/ות, תחרות חשובה וכו'. איך אני מרגיש במעמד שכזה? האם אני מתלבש אחרת? מתנהג אחרת? מי אני בוחר מחבריי וממשפחתי שיהיו חלק מהמעמד המרגש שלי? מדוע?
- סיכום הלימוד:
חלק מרכזי בחג הסיגד הוא שיחזור של הרגע המיוחד בו שבו הגולים מבבל ארצה. בעלייתם ארצה, חוו יהודי אתיופיה במידה רבה שיבה לציון, לירושלים, ואת הקריאה בספר התורה לעיני כל העם. ישנם סיפורי עלייה רבים והם רק טעימה מהאפן שבו עולים מספרים כיצד החליטו לעלות ארצה, להשאיר את עולמם מאחור ולהימצא בארץ זרה אך מוכרת מהתורה, מהתפילות ומהדמיון.
שמה המסורתי והרשמי של הקהילה היהודית באתיופיה היה "ביתא ישראל" (געז: "ቤተ እስራኤል", "בֵּתא אִשׂרַאֶל"). לפי המסורת מקור הכינוי במאה ה-4 והוצמד לקהילה כאשר אנשיה סירבו להתנצר, בתקופה בה קיבלה ממלכת אקסום את הנצרות.
כינוי הגנאי פלאשה (רבים: "פלאשים"), שמשמעו באמהרית "גולים", נטבע לראשונה בצו שהוציא הקיסר יסחק.
במדינת ישראל הכינוי "אתיופים" הפך נפוץ לתיאור חברי הקהילה על אף שכינוי זה, להבדיל מ"יוצאי אתיופיה" או "יהודים ממוצא אתיופי", אינו מדויק מאחר שכשליש מקהילת ביתא ישראל הם צברים ילידי ישראל.
עד תחילת שנות ה-70 עלו מאתיופיה רק יהודים בודדים, חלקם בלא שקיבלו אשרות עלייה לישראל. עם התגברות זרם העולים פעל משרד הפנים לגירוש המגיעים שלא כחוק. באמצע שנות ה-70 חל שינוי בעמדת ישראל והחלה עלייה רשמית של יהודים על פי חוק השבות. לאחר המהפך החליט ראש הממשלה מנחם בגין על הגברת העלייה מאתיופיה והמוסד הפעיל את מבצע אחים להעלאת יהודים מאתיופיה דרך סודאן. במקביל הועלו בדרכים שונות יהודים ישירות מאתיופיה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים מאתיופיה. בהמשך התבצעו מבצע משה ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. משנת 1993 הועלו הפלאשמורה לישראל.
לאורך השנים, חברי הקהילה עזבו את מרכזי הקליטה ועברו להתגורר בערים וביישובים שונים בכל רחבי ישראל, בעידוד ממשלת ישראל שהעניקה לעולים החדשים הלוואות ממשלתיות נדיבות או משכנתאות בריבית נמוכה כתמריץ לעזיבת מרכזי הקליטה. כיום מדינת ישראל מעניקה סיוע והנחות במשכנתאות לדיור עולי הקהילה האתיופית.
רבות מהשכונות בערים שבהן מתגוררים רובם של יוצאי אתיופיה החלו כמרכזי קליטה בהם שוכנו העולים מאתיופיה כדיור ראשוני ועם חלוף הזמן הסגל עזב את המקום והותיר את העולים באותם מבנים שהיו דיור ציבורי, תופעה זו זכתה לכינוי "מרכז קליטה מתקפל".[20] במקרים אחרים רכישת דירות באזור מסוים על ידי יוצאי אתיופיה, שרצו לגור בקרבה לחברי הקהילה, גרמה לעזיבה של בעלי דירות אחרים באזור ולהגעה של חברי קהילה חדשים במקומם. חלק ניכר מבני הקהילה גרים בשכונות שבהן קיימת התניה ממשלתית בדבר זכאות למשכנתא.