במאמרה מנסה ריקי ממן לבקר את המבקשים לצמצם את תופעת הסינונים ותשלומי ההורים הקיימת בחינוך הדתי. לטענתה, ניסיונות הצימצום מביאים לבינוניות וסותרת את השאיפה למצוינות.
בדברים הבאים אבקש להציג את עמדת חז"ל בנושא וגם לטעון שפרקטית, טענתה אינה נכונה במציאות.
תפיסה דומה לטענתה אכן ניתן למצוא בחז"ל בדברים שאין לְשנות תורה אלא למי שהוא 'חכם ועניו ובן אבות' (מיוחס) ועשיר. עמדה זו הייתה תפיסתם של בית שמאי וניתן לראותה למשל בבית המדרש של שמעיה ואבטליון שעל מנת להיכנס אליו, מתאר המדרש, שהיה צורך בתשלום לשומר הפתח.
בית הלל, לעומתם טענו ש"לכל אדם ישנה". ומנמקים זאת בטענה ש"הרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים". תפיסתם הדתית של בית הלל טענה שלא רק שעלינו לאפשר לכולם להצטרף לעולם התורה, אלא שדווקא אלו שאנו כל כך חוששים מפניהם, הם אלה שעשויים להיות הצדיקים של הדור הבא.
ואולם, עדיין טוענים חסידי המיונים, שקליטתם של כל עם ישראל יחדיו, תוריד את הרמה ותמנע מאתנו למצוא את גדולי ישראל הבאים. לשם כך אבקש להביא מאבות דר' נתן, פרק ד', נוסח מעט אחר העוסק במונח "והעמידו תלמידים הרבה". שם מובא "משל למה הדבר דומה? לאשה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים, מתוך הרבה היא מוציאה מעט, ומתוך מעט אינה מוציאה כלום". במילים אחרות, טוענים חכמי מסורת בית הלל שלאורם אנו הולכים, שאת גדולי הדור הבאים נמצא דווקא במקום שלקח אחריות על כולם. הסינון יגרום לנו לאבד את הכל.
נדמה שתפיסה זו לא נוצרה רק מתוך עמדה טכנית של מספרים, אלא מתוך הבנה שגדול הדור האמיתי אינו זה שצמח במקום מתבדל ומסוגר, אלא דווקא זה שחווה על בשרו את "עם ישראל.
אבל מעבר לכך, יש להביט אל המציאות בשטח. לא לחינם במשרד החינוך ישנה התנגדות (ולעיתים לא מספקת) לפתיחת מוסדות חדשים ולשוק חופשי לגמרי. בציונות הדתית ישנה "מכה" תקציבית של מוסדות קטנים. לא אלאה כאן בפרטים הכלכליים, אלא רק בתוצאה הפשוטה: במקום שיהיו לנו מוסדות גדולים אשר מאפשרים עושר חינוכי לכלל הילדים, כולל שעות ומגמות לתלמידים מחוננים, אנו מתדרדרים למציאות שבה יש הרבה מוסדות קטנים שאף אחד מהם אינו מסוגל כלכלית לתת מענה לתלמידים חלשים ותלמידים חזקים, באותה מידה!
גודל המוסדות בחינוך הדתי אינו "קטן" במונחים עולמיים, אלא "קטנטן" ואף "מזערי". במצב שכזה, משרד החינוך נאלץ להוציא יותר כסף על החינוך הדתי, ההורים נאלצים לשלם הרבה על מנת למלא את החסך של הגודל, ולבסוף התלמידים הדתיים גם מקבלים הכי פחות. אכן יש לקיים תחרות בין בתי ספר ואכן לגיטימי לתת להורים את האפשרות לבחור מוסד. אלה שגם חייבים להציג גבולות ורף מינימלי. אם כל הורה יקים לו מוסד כאוות נפשו, אנו נמשיך לשלם עוד יותר ונמשיך לקבל פחות שעות לימוד, פחות תורה, פחות מעבדות ופחות פעילות חברתית וחינוכית.
הניסיון להציג את דורשי השיוויון כאלו השואפים לבינוניות, הינה הוצאת שם רע לאלו אשר מנסים לעשות סדר בג'ונגל על מנת לאפשר הזדמנות מתאימה לכל תלמיד ותלמיד, חזק וחלש יחדיו.
אם נחזור חזרה לסיפור הידוע של הלל בארובה, נוכל לשים לב שבבית המדרש של שמעיה ואבטליון כלל לא שמו לב לכך שלהלל לא היה כסף להיכנס לבית המדרש. הם כלל ידעו על מצבו, ולא שמו לב שבחוץ יש סופת שלגים. בשיאו של המדרש הידוע, אנו מוצאים את כל העולם לבן וזך כשלג, בשעה שרק בית המדרש האליטיסטי נשאר אפל. מי שרואה את אלוקים רק דרך הארובה, לא יצמיח את מנהיגי התורה של הדור הבא. גם לא את מדעניו.
הכתבה כפי שפורסמה בעלון "עולם קטן":
Click here to add your own text