שביל הזהב של הכסף – באיזו מדיניות כלכלית דוגלת תורת ישראל?

באיזו מדיניות כלכלית דוגלת תורת ישראל? האם היא סוציאליסטית או תומכת בשוק החופשי? והאם יש בכלל מדיניות כלכלית על-פי התורה? פרשת השבוע "בהר" הביאה לא מעט אנשי הגות ומעש למחשבה שהתורה דוגלת בחזון סוציאליסטי, מסתייגת מצבירת הון ודורשת התערבות אגרסיבית כדי ליצור שוויון חברתי-כלכלי. הפרשה מתרכזת במצוות בעלות ערך סוציאלי, כגון: שמיטה ויובל, שחרור עבדים, חזרת שדות ובתים לבעליהם, והאפשרות לגאול קרקעות שנמכרו בשעת הדחק, הן על-ידי המוכר עצמו והן באמצעות קרוב משפחתו. על אלה יש להוסיף את האיסור על נטילת ריבית, ואת החובה לדאוג לכל נזקק: "וחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", שאף הן מופיעות בפרשתנו.

תפיסה זו הופיעה אצל אישים ציוניים, כשהראשון בהם היה משה הס, שכתב בספרו "רומי וירושלים": "רוח היהדות רוח סוציאל-דמוקרטית היא ביסודה ומעצם טיבה". כך סבר גם חיים ארלוזורוב שדיבר על "הסוציאליזם העממי של היהודים” שיונק מהמקורות הרוחניים של האומה.
בדעה דומה החזיקו גם רבנים שונים, דוגמת "האדמו"ר החלוץ", ר' ישעיהו שפירא, שטען כי המידה האידיאלית של היהדות היא "שלי שלך ושלך שלך", המבטאת כפירה בכל המושג של הרכוש הפרטי, וכל נטיה רכושנית הוגדרה על ידו כמידת סדום. קדם לו רבי יעקב עמדין שהסביר בפירושו למשנה באבות, כי המצב האידיאלי הוא "שיהיה כיס אחד לכולם, ואז בטלה הקנאה והשנאה מבני אדם".

נראה שאישים אלה הרחיקו לכת, שכן ההלכה אינה מצמצמת את זכות הקניין ואינה חותרת ליצירת שוויון כלכלי גמור. היא מאפשרת כלכלת שוק חופשית, ומאשרת צבירת הון ונכסים. כדוגמה לתחרות כלכלית חופשית ניתן להביא את ההלכה שמתירה לחנווני לחלק קליות ואגוזים או להפחית את השער על מנת למשוך קונים ולהרוויח כסף (ב"מ ס).

מקורותינו אף מלמדים על חכמים חשובים שגילו יחס חיובי כלפי בעלי הון. הגמרא מספרת שרבי יהודה הנשיא ורבי עקיבא כיבדו עשירים (עירובין פו, א), והמהרשד"ם (סלוניקי, המאה ה-16) קבע שיש להעניק מעמד מיוחד בקהילה לבעלי ממון, שכן "אין זה מדרכי הנועם של תורתנו" להעניק מעמד שווה לעניים ולעשירים בהכרעות בשאלות ציבוריות.

בהלכה ניתן למצוא דוגמאות גם לגישות שונות בשאלות של מדיניות כלכלית. כך, לדוגמה, האמורא שמואל בדור הראשון של חכמי בבל התנגד לפיקוח על המחירים, ואילו רמי בר חמא בדור הרביעי פסק שמעמידים מפקחים כדי למנוע הפקת שערים (ב"ב פט, א), ולהלכה נפסק שיש לפקח על המחירים, לפחות במצרכים חיוניים (רמב"ם הל' מכירה יד, א, שו"ע חו"מ רלא, כ).

מדינת ישראל עברה ב-71 שנותיה תהליך שינוי חד ממדינת רווחה למדינת רווחים, כאשר פערי השכר מרקיעי שחקים, והולכת ונשחקת ההתחשבות בחלשים. למגמה זו הצטרפו גם חוגים רבי השפעה בציונות הדתית, והם אף התייצבו בעשור האחרון בקדמת הבמה של הנאו-ליברליזם שתומך בקפיטליזם אופטימלי. גישה זו מקדשת את חופש הפרט, ושוללת כל התערבות ממשלתית שנועדה לסייע לשכבות החלשות. חוגי השמרנות הללו מזהים שיקולים של מדיניות רווחה עם השמאל הפוליטי, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה לכל פעילות למען צדק חברתי.

לעניות דעתי, תורת ישראל מציעה שביל זהב בין סוציאליזם מוגזם לקפיטליזם קיצוני, ויוצרת סינתזה בין כלכלת שוק חופשית לבין ערכים של ערבות הדדית ותיקון עולם חברתי. ההלכה אינה שוללת את העושר כל עוד הושג ביושר, אך תובעת שיחד עם זאת יידע האדם גם לרסן את עצמו, ויגלה אחריות חברתית אמתית כלפי סביבתו. במצוות של פרשת "בהר", משמשת התורה כמעין רגולטור היוצר הגבלות כלכליות שמהוות מנגנוני הגנה לשכבות החלשות, כדי שלא יתמוטטו. קריאת הכיוון של התורה אומרת שהאדם רשאי לעשות לביתו כמיטב יכולתו, אך בה בעת אל לו לשכוח את סביבתו.

כשמדובר במדיניות כלכלית של רשויות השלטון צריכה קריאת הכיוון הזו להיתרגם לעקרונות של חקיקה, מיסוי ותקצוב ברוח מצוות הריסון והנתינה שהתקבלו בהר סיני. יישום עקרונות אלה במדיניות הציבורית כמו גם בחיים האישים, יובילו בעז"ה להגשמת ההבטחות שפותחות את פרשת "בחוקותי" – שפע כלכלי, שלום וביטחון.

– דברים אקטואליים של נשיא התנועה הרב ד"ר רונן לוביץ שמתפרסמים בשבת "בהר" תשע"ט, ב שבתון – השבועון לציבור הדתי