"החשיבה על בתי כנסת נובעת פעמים רבות מהמרכז החוצה, מן התפילה והבניין אל העולם החיצוני. אני מבקש להפוך את נקודת המבט: לפתוח במחשבות על עירוניוּת ולהמשיך בתובנות על קהילתיות. מתוך כך נחזיר את המבט אל בית הכנסת כמרחב קהילתי עירוני ייחודי, מרחב בו הקודש מכונן את המשפחה, הקהילה והעיר מחדש". הרב מישאל ציון משרטט קווי מתאר לבית הכנסת העירוני, כמרחב המחבר בין הזרות העירונית לפרטיות הביתית

 

מדינת ישראל עוברת בימים אלו מהפכת עיור אינטנסיבית. כדי לספק את צורכי הדיור של האוכלוסייה הישראלית העתידית עוברות ערי ישראל תהליך של ציפוף, דחיסות ובנייה לגובה. המגדלים המיתמרים מעל ראשינו במרכזי הערים ובשכונות הלווין הן רק ההתחלה. כיצד עיור אינטנסיבי זה ישפיע על איכות החיים הרוחניים והקהילתיים של הישראלים?

התכנון העירוני החדש בוחן בעין מדוקדקת את צרכי התחבורה, התעסוקה והצריכה של הישראלים בעתיד עירוני זה, אך הצרכים הדתיים של הציבור שקופים פעמים רבות למתכנן העירוני הקוסמופוליטי. מצד שני, מקבלי ההחלטות במדינת ישראל מבינים יותר ויותר שהמשאב הקהילתי הוא קריטי לקיום חברתי בריא במציאות עירונית צפופה, אך דומה שמנהיגות הקהילה הדתית טרם החלה לחשוב ברצינות על תפקידו של בית הכנסת ביצירת מארג קהילתי זה. ובמילים אחרות: איזה חזון חדש עלינו ליצור עבור בתי הכנסת שלנו כדי להתמודד עם המציאות העירונית החדשה העומדת לפתחנו?

בקהילה שייסדנו לפני שלוש שנים, מניין קלוזנר שבירושלים, אנו מרגישים את אתגר העירוניות ביתר שאת. השכונות בהן קהילתנו נטועה – תלפיות, ארמון הנציב וארנונה – הן מרחבים עירוניים הצומחים במהירות מוגברת. הנוף השכונתי משתנה מיום ליום: מגדלים חדשים נישאים ורחובות חדשים נסללים. בית הכנסת עצמו עומד על שטח שעד לפני כמה שנים היה שדה בור, ברחוב שנסלל רק לאחרונה. היום רחוב זה הוא עורק ראשי המחבר בין השכונות הוותיקות והפרויקטים החדשים, ובכל שבת אנו פוגשים משפחות חדשות שקובעות אותו כמרכז חייהן.

בתוך התחדשות עירונית אינטנסיבית זו מצטרפת קהילתנו לשאלה שנשאלת ברחבי הארץ: כיצד נבנה את בית הכנסת העירוני הישראלי של המאה ה־21?

החשיבה על בתי כנסת נובעת פעמים רבות מהמרכז החוצה, מן התפילה והבניין אל העולם החיצוני. אני מבקש להפוך את נקודת המבט: לפתוח במחשבות על עירוניוּת ולהמשיך בתובנות על קהילתיות. מתוך כך נחזיר את המבט אל בית הכנסת כמרחב קהילתי עירוני ייחודי, מרחב בו הקודש מכונן את המשפחה, הקהילה והעיר מחדש. זוהי טיוטה לקראת כתיבת חזון חדש לבית הכנסת העירוני, חזון שהוא פרק הכרחי להמשכיותו של מוסד יהודי עתיק זה.

זרות וביתיות

"העיר, מטבעה, מלאה בזרים", לימדה ג'יין ג'ייקובס, תיאורטיקנית העיר הגדולה, בספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות (1961). בכפר, בפרבר ובעיר הקטנה כל זר בולט מיד, כל תופעה חדשה מיד מסומנת כחיצונית. בעיר הגדולה, לעומת זאת, נוכחותם של זרים אינה מוזרה. אנו נצטופף לצד זרים באוטובוס ובמעלית, נעבור לידם במכולת ובחדר המדרגות, ולא נחשוב פעמיים. הזרות מייצרת את המגוון, ההזדמנויות ומרווח הנשימה שהעיר מציעה לתושביה. המרחב הפתוח וגורם ההפתעה הם המייצרים את הארוס העירוני: דריכות מתמדת המייצרת גירוי וסקרנות. אך זרות זו, אם אינה ממותנת, יכולה להפוך לאויב הגדול. הארוס עלול להפוך לניכור. מרווח הנשימה הופך למרחב של בדידות, והדריכות העירונית הופכת לחרדה.

אל מול העיר עומד הבית. הבית הוא המרחב המוכר והנוח, הבטוח והמוגן. אם עיר מוגדרת כמקום של זרות, הרי שהבית הוא המקום שבו סף הדריכות יכול לרדת. בבית אנו יכולים להוריד את המגננות ולהסיר את השריון של לבוש ושל תפקיד. בבית אנו יכולים להיות פגיעים, מבלי לחשוש שיפגעו בנו. פגיעות זו מתבטאת בפעולה האוניברסלית ביותר, הנוהגת בבתים בכל רחבי העולם: השינה, ההורדה האולטימטיבית של סף הדריכות.

אמנם, הבחירה לגור בעיר נובעת פעמים רבות דווקא מתוך זרותה. זאת בשל המרחב הניתן בו לפרט, בשל ההזדמנויות הרבות בה ובשל הסקרנות, ובשל הארוס והמתח היצירתי הנובעים ממרחב זה. אנחנו אוהבים את העיר דווקא בשל סף הדריכות הגבוה שהיא דורשת. אך כיצד נרגיש בה בבית?

את הצורך ביצירת מרחב ביתי בתוך הזרות העירונית ניתן לשמוע במגילת אסתר, הספר הכי עירוני של התנ"ך. כמו בספר יונה, מגוללת מגילת אסתר דרמה של עיר נבוכה וזרה המאבדת את דרכה. במרכז המבט של מגילת אסתר נמצא היהודי הגולה המחפש בה את דרכו. הגלות, כמו העיר, הפכה את היהודים לעם "מפוזר ומפורד". המרחב הציבורי אינו שייך ליהודים. רק בבית הם יכולים להיות 'הדסה', בעוד הרחוב והארמון דורשים מהם להיות 'אסתר'. ברגע האמת של המאבק שלהם בזרותה של העיר שושן, פועלים מרדכי ואסתר ל"כנוס את כל היהודים" (אסתר ד, טז), לייצר התארגנויות עצמיות בהם יוכלו להיות יהודים ביחד. כאשר היהודים נאבקים על חייהם מול אויביהם הם מתוארים כמי ש"נקהלו ועמוד על נפשם" (ט, טז). השורשים כנ"ס וקה"ל, העולים במגילה בהקשר של חירום ומלחמה, הופכים בתקופת חז"ל לבסיס להתאגדות היהודית המתמשכת, בית הכנסת והקהילה, שהיו למפתח לשגשוג היהודי במרחב הגלותי. במדינת ישראל היה נדמה לרגע שאין צורך יותר בקהילות. נדמה היה שכאשר המרחב הציבורי שייך ליהודים אין צורך לכנוס אותם גם בבתי כנסיות. אך המציאות העירונית והלאומית החדשה מגלה כי ההפך הוא הנכון.

בית הכנסת והקהילה, שהיו למפתח לשגשוג היהודי במרחב הגלותי. במדינת ישראל היה נדמה לרגע שאין צורך יותר בקהילות. נדמה היה שכאשר המרחב הציבורי שייך ליהודים אין צורך לכנוס אותם גם בבתי כנסיות. אך המציאות העירונית והלאומית החדשה מגלה כי ההפך הוא הנכון

בין הבית לעיר, כמו בין המשפחה למדינה, נדרש מרחב מתווך. מרחב בו ניתן להוריד את השריון ולהרגיש בבית – לצד אנשים נוספים. עיר טובה מלאה במרחבים שלישיים שכאלה: המתנ"ס וחצר בית הספר, בית הקפה והמכולת. אלו מקומות שבהן המוכר גובר על הזר, בו ניתן להרגיש בבית במרחב הציבורי. זהו מקום בו "תמיד יודעים את שמי", כמאמר שיר הפתיחה של "חופשי על הבר" המתאר את הפאב השכונתי. במרחב שכזה נוצר הפוטנציאל של הקהילה העירונית.

בין קהילה לרשת

המילה 'קהילה' נשלפת בעשורים האחרונים פעמים רבות כתרופת פלא לאתגרי המציאות העירונית והגלובלית. עד כדי כך שחברות צרכניות מדברות על עצמן כמכוננות קהילה ("ברוך הבא לקהילת סלקום!"), ורשתות חברתיות טוענות להחלפת קהילת הפנים־אל־פנים במרחב רשתי של קשרים חזקים וחלשים. לעיתים דומה שהשימוש במילה 'קהילה' הפכה לנפוצה כל כך עד שהיא מאיימת לאבד את משמעותה.

השיח על 'קהילה' קשה מסיבה נוספת, שכן נלווית אליה פעמים רבות מטען רגשי חיובי או שלילי חריף. יש המדברים על הקהילה בהתרפקות רומנטית: הם זוכרים את הקהילה כמרחב אידיאלי המספק ביטחון ותחושת שייכות הכרחית. מנגד יש שהמונח מעורר בהם עוינות וחשדנות: הם זוכרים קהילות כמרחב החונק את הפרט ומבקש למשטר אותו, או נתקלו בקהילות המשמשות כמרחב אקסקלוסיבי ומדיר.

הקהילה ניצבת אל מול שתי תופעות חברתיות קרובות: הקבוצה והרשת. כולן התארגנות של אנשים סביב מטרות משותפות, המקיימים ביניהם דפוסים חוזרים של התנהגות ורמה של מחויבות, ושגבולות מסוימים מייצרים להם פנים וחוץ. קהילות, קבוצות ורשתות 'עבות' אף מהוות מוקד להזדהות ולמשמעות עבור חבריהן. הקבוצה מאופיינת בדרך כלל בהתארגנות להשגת מטרה ממוקדת אחת בלבד, ואילו הרשת מאופיינת בתועלתניות רבה ומחויבות נמוכה. לעומתן הקהילה מאופיינת בעירוב שימושים, בחפיפה גבוהה של מעגלי השתייכות, ובמחויבות גבוהה. ככל שמעגלי החיים של החברים חופפים – גיאוגרפי, דמוגרפי, ערכי, מעשי – כן נשזרת הקהילה כצפופה יותר. אך יש וקהילה מבקשת דבר מה גדול יותר. כפי שמנסח זאת שי זרחי, קהילה הופכת לקהילה קדושה כאשר אנשים כורכים את חייהם יחד בכדי לכונן מרחב שאינו תועלתני. הקדושה נוצרת היכן שבקשת התועלת מיתמרת לדבר מה גדול יותר. בלשוני, קהילה קדושה היא מרחב של בקשת אלוקים. זהו אולי פשט התלמוד באומרו: "מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר 'אלוהים ניצב בעדת אל'. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר 'אלוהים ניצב בעדת אל'" (ברכות ו ע"א). מחויבות קהילתית מנכיחה את השכינה.

הקהילה מאופיינת בעירוב שימושים, בחפיפה גבוהה של מעגלי השתייכות, ובמחויבות גבוהה. ככל שמעגלי החיים של החברים חופפים – גיאוגרפי, דמוגרפי, ערכי, מעשי – כן נשזרת הקהילה כצפופה יותר. אך יש וקהילה מבקשת דבר מה גדול יותר

הקהילה העירונית, קהילה בע"מ

בטרם נשוב לסוגיית הקדושה, חשוב להדגיש מאפיין מרכזי של הקהילה העירונית. בכפר וביישוב הצמיחה של קהילה צפופה היא אורגנית. קהילות החיים חופפות ומתאחדות פעמים רבות: המרחב הגיאוגרפי, חינוך הילדים, הצרכנייה ובית הכנסת הם מעגלים משותפים וסגורים. אף המעמד הסוציו־אקונומי ותחומי התעסוקה דומים במקרים רבים.

בקהילה העירונית לעומת זאת אנשים חברים בקהילות רבות ונבדלות: מעגל בית הספר, מעגל בית הכנסת, המעגל המקצועי, מעגל הסמיכות הגיאוגרפית, מעגל הפנאי ואף מעגל המשפחה המורחבת. כל מעגל שכזה מכונן קבוצה או קהילה המתחרה על תשומת הלב של הפרט.

הקהילה העירונית, אם כן, היא 'קהילה בערבון מוגבל', או קהילות בע"מ, כפי שתירגם את המונח חוקר הקהילות שי בן יוסף. אנשי העיר חברים בקהילות רבות ואף אחת מהן אינה מספקת את כל צרכיהן. מגוון זה הוא חלק מהשאיפה והריגוש של החיים העירוניים. העלייה בהשתתפות והזדהות עם קהילות ורשתות וירטואליות בימינו הפכה את הקהילות הגיאוגרפיות שלנו לקהילות בערבון מוגבל עוד יותר. ריבוי הקהילות מייצרות תרבויות קהילתיות מגוונות וסותרות, וכיאה לעיר הקפיטליסטית, מייצרת תחרות אינטנסיבית על הקשב של הפרט. כך בערים רבות משפחות רבות חברות במספר בתי כנסת בו זמנית, שכן הם מבקשים את העושר והבחירה שהעיר המודרנית מציעה. בעולם של קהילות בערבון מוגבל, המחויבות הקהילתית דורשת תחזוקה מתמדת.

אחת התובנות המשמעותיות העולות מהעשייה הקהילתית העירונית היא שבעולם של קהילות בערבון מוגבל יש לעבור מהנחת מוצא של בניית קהילה מונוליטית וטוטלית לעבודה של הגברת קהילתיות במרחבים מגוונים. בעוד הקהילה האחת היא אורגניזם סגור, הרי שקהילתיות היא צורת התנהגות, אשר ניתן לתרגל אותה במעגלים רבים.

כך בעולם התכנון העירוני מושם דגש רב על עיצוב מרחבים עירוניים באופן שמגביר קהילתיות ולא בצורה שמצמצמת אותה. מרחב המזמן מפגש פנים אל פנים הוא אלמנט מגביר קהילתיות חשוב. עידוד השהייה במרחב ציבורי משותף, הליכה משותפת במדרכות ובגנים, שולחנות משותפים בבתי קפה ועיצוב המרחב בשיתוף הציבור (placemaking) הם פרקטיקות המגבירות קהילתיות. בעולם של קהילות בערבון מוגבל יכול ריבוי המעגלים להביא לדעיכת הקהילתיות או להגברתן. הכל תלוי בדרגת הכוונה, בעיצוב המרחב והחוויה, וביצירת שפת ציפיות.

עם התובנות הללו ניתן לשוב כעת לחזון בית הכנסת הקהילתי העירוני.

קהילה ותפילה: הילכו שניהם יחדיו?

ההבנה של הצורך בקהילה במרחב העירוני מחד, והמציאות של קהילות בערבון מוגבל מצד שני, מייצר תובנות חדשות בשאלות עתיקות שבתי כנסת מתחבטים בהם. האם מתעדפים תפילה או קהילה? קידוש אחרי התפילה – כן או לא? מי הם 'אזרחי בית הכנסת' – האנשים המקדימים לתפילה, הגברים הנספרים למניין, האנשים והנשים גם יחד? הנוער, הילדים? ומה על השכנים שאינם נדרשים לבית כנסת אלא שלוש־ארבע פעמים בשנה? ובאיזו שעה נתחיל את התפילה בשבת בבוקר? ולמה לקיים שיעורי תורה בקהילה אם אפשר פשוט לשמוע שיעור בבית המדרש מעבר לכביש? ומה היחס בינינו לבין שאר בתי הכנסת בשכונה, והמתנ"ס, ובתי הספר והסניף?

כל החלטה של בית כנסת משפיעה על אפשרות הקהילתיות שבה. ככל ששעת התפילה בשבת בבוקר מאוחרת יותר, כך גברים ונשים יכולים להגיע גם יחד לתפילה ולשמיעת הקריאה בתורה (וזאת עוד לפני שהתייחסנו לתפקידים מגדריים בבית הכנסת). תפילת ילדים יכולה להיות הזדמנות להורים של ילדים צעירים הלומדים בגנים שונים להכיר זה את זה. קידוש שבועי יוצר מרחב בו ניתן לשוחח ולהכיר מבלי להתחרות בתפילה. קידוש בו חברי בית הכנסת מביאים ממאכליהם מגביר את תחושת השייכות והשותפות. תורנות אמנם מכבידה, אך הופכת את חברי הקהילה מצרכנים פסיביים לנושאי תחושת מחויבות ובעלות על המרחב. מאידך חשוב לזכור שקהילתיות ללא מרכז רוחני יכולה גם להפוך את בית הכנסת למרכז חברתי ותו לא. העבודה היא עבודת כינוס: לכנס את חיי הקהילה לתוך בית הכנסת, ומשם לתוך התפילה והתורה. מהחוץ פנימה, ומהפנים החוצה.

לא כל בית כנסת מבקש להיות גם מרכז קהילתי, וטוב שכך. בית הכנסת העירוני יכול בקלות לתפקד אך ורק כ'מרכז לשירותי תפילה', או כמרכז קהילתי בערבון מוגבל מאוד. חשובים גם הדגמים של ה'שטיבלך' בירושלים או 'איצקוביץ' בבני ברק, שבנויים כקניונים של תפילה בציבור המאפשרים לכל אדם להיכנס בכל שעה ולמצוא את מבוקשו בסביבת תחרות בריאה. אך במציאות ישראלית המבקשת קהילה יותר ויותר, ובמציאות עירונית בה הזרות והתחרות מאיימים על הביתיות, נדרשים בתי כנסת שימלאו תפקיד מרכזי בפסיפס הקהילתי: בניית קהילה שמרכזה במפגש עם הקודש, התורה והתפילה, וכוחה מהשזירה של מארג החיים והקהילה לתוך הקודש הזה.

כל ישראלי שבילה תקופה בחוץ לארץ מכיר את תחושת ההפתעה אל מול מודל בית הכנסת הקהילתי בתפוצות, בו התפילה היא מרכז חשוב, אך לצידו גם הקידוש, פעילויות הילדים והנוער וההתנדבות בקהילה. בתי כנסת אלו גם מעסיקים אנשי מקצוע שתפקידם להקהיל את הקהילה. בעשורים האחרונים אנו רואים יותר בתי כנסת קהילתיים שכאלה צומחים בארץ, בראש ובראשונה על ידי עולים ממדינות שבהן קיימת תרבות בית כנסת קהילתית חזקה. אך המציאות העירונית החדשה דורשת הצמחת מודלים קהילתיים ישראלים מקומיים.

בית הכנסת הקהילתי אינו יכול להצליח ללא העוסקים בצרכי ציבור באמונה, אותם מקהילי הקהילות, אשר רואים זאת כתפקיד שלהם לשזור את הקשרים החברתיים בין חברי בית הכנסת מחד, ובין חיי המתפללים לקודש מאידך. יהיו אלה הרב או הרבנית, הגבאי או הגבאית, השמש, העובדים הסוציאליים או מתנדבי הוועדים והצוותים – כולם תפקידם לזכור שבמציאות עירונית של זרות וקהילות בערבון מוגבל, יש צורך כל הזמן להכיר, לשזור, לארוג, ולהזמין. בעגה הקהילתית משימה זו קרויה 'לסגור משולשים' – לחבר בין שני אנשים שלא מכירים זה את זה, או בין אדם לבין הזדמנות, טקס או מצווה שהוא או היא יכולים לקיים. כולנו רוצים להיות חברים בבית כנסת בו מכירים את השם שלנו – אך מי יהיה האדם שמשקיע את המאמץ הנוסף כדי לזכור את השמות של כולם?

במרחב העירוני המנוכר המתרגש עלינו, על בתי הכנסת להיות זירה של שייכות. מרכז המכנס את הסיפורים המשפחתיים והאישיים שלנו, משכן הבנוי על אדני חיי המתפללים עצמם. כאשר אנו חוגגים את אירועי החיים שלנו בבית הכנסת הקהילתי, על זמני ההודיה וזמני המצוקה, הרגעים הפומביים והרגעים הפרטיים – אנו מכוננים את בית הכנסת כמרחב מחבר בין הזרות העירונית לפרטיות הביתית

תוכו רצוף אהבה

כל זה אינו חדש, אלא יין ישן בקנקן חדש. נסיים בדוגמה עתיקה של הגברת קהילתיות בבית הכנסת. הנכנס לבתי כנסת ותיקים זוכה פעמים רבות להתוודע לשמותם של חברי הקהילה וקרוביהם שנפטרו מן העולם. לוחיות עם שמות הנפטרים, הקדשות על גבי מנורות, פרוכות ועליות נשמה למיניהם. ניתן לראות בכך אסתטיקה של כבוד המעכירה את רוחניותו של המקום. אך אני רואה בכך קהילה השוזרת את הסיפורים המשפחתיים, ה'ביתיים', לתוך המרחב הציבורי המשותף. בכך הם מממשים את הפסוק: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" (שיר השירים ג, י) – יחד מרצפים את משכן המעט של קהילתם בשמות אהוביהם, ובכך מתמירים את האהבה והגעגוע לכדי פעולה קהילתית עכשווית.

במרחב העירוני המנוכר המתרגש עלינו, על בתי הכנסת להיות זירה של שייכות. מרכז המכנס את הסיפורים המשפחתיים והאישיים שלנו, משכן הבנוי על אדני חיי המתפללים עצמם. כאשר אנו חוגגים את אירועי החיים שלנו בבית הכנסת הקהילתי, על זמני ההודיה וזמני המצוקה, הרגעים הפומביים והרגעים הפרטיים – אנו מכוננים את בית הכנסת כמרחב מחבר בין הזרות העירונית לפרטיות הביתית. כאשר זיכרונות התפילה והטקסים מצטרפים לשמות הנחקקים ולפרוכות הנשזרות, הופך בית הכנסת למרחב רצוף אהבה. אם נרצף אותו כראוי, נזכה גם לראות בו פני אלוקים.ֿ

*הרב מישאל ציון הוא מראשי 'מניין קלוזנר' – מניין הלכתי שוויוני תלפיות ארנונה בירושלים, ומנהל תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית