not memberg

 

"אנו שמקדשים את הפלואידיות, את הביניים, מצליחים לחיות בעולמנו נטול הקדושה ולא לפחד מעיסוק בקודש בעצמו, לא במרחבי היהדות כאשר היא מדברת שיח חברתי בלבד, אלא בהליכה אל קודש הקודשים, אל בית התפילה, במטרה לנהל איתו מערכת יחסים מעודכנת ורלוונטית." מה מוביל אישה תל אביבית להקדיש חלקים נכבדים מחייה לבתי הכנסת, לפרוץ אליהם, לכתוב עליהם ולעשות בהם אירועים?

 

תל אביב, אלנבי. רחוב מסחר תל אביבי, ספק מוזנח. אני עוברת עליו מדי יום, מתענגת על חנויות הסוחרים האחרונות, הסנדלר שנשאר, טוחן הקפה הטוב בתל אביב, מתקן השעונים… ובדרכי כבכל יום אני צופה במחזה הבלתי נתפס: במרכזה של העיר, עומד לו בית הכנסת הנטוש 'מושב זקנים', שריד משנת 1926 שתכנן אדריכל העיר יהודה מגידוביץ בסגנון אקלקטי ומיוחד. בית הכנסת אינו מניח לי, ואיני יודעת למה.

אולי, כי בעיר בה כל פיסת קרקע היא מצרך נדיר, מבנה עצום שעומד שומם אינו דבר ברור מאליו. אולי כי בין החול והחולות, מבנה של קדושה בכל זאת צובט לי בלב. אולי אני מדמיינת איך ישב שם הרב שך ולמד תורה עם תלמידיו, על רקע קירות התכלת והכיתוב "אל תשליכני לעת זקנה" המופיע מעל ארון הקודש. אולי כי קרמיקת בצלאל מעטרת את חזית בית הכנסת יחד עם גרפיטי שנוסף במהלך תריסר השנים שבית הכנסת עומד נטוש ונעול.

כך או כך, 'מושב זקנים' התחיל אצלי מסע. מסע בתוך הנפש ומחוצה לה, מסע בתוך העיר שלי תל אביב, ומסע ברחבי העולם בשאלה היומרנית: מה עתידם של בתי הכנסת העתיקים והנטושים בשנת 2019, מה עתידם של בתי כנסת העתיקים במדינה ריבונית, מה עתידם עבור קהל חילוני, האם בכלל יש להם רלוונטיות?

קודש על החול

נכון להיום, בתל אביב כ־400 בתי כנסת פעילים, השייכים לכלל הזרמים, ממתנ"ס המשמש לתפילה בשבתות, דרך חדרון בבניין ישן בדרום תל אביב שמתפללים בו סוחרים בימות השבוע, ועד מבנים מפוארים המכילים מאות מתפללים. בנוסף, רק בתל אביב קיימים כמאה בתי כנסת נטושים, מספר חסר תקדים ברמה הארצית, כמעט מתחרה במספר בתי הכנסת הנטושים ברחבי מזרח אירופה וניו יורק.

מאז שהחלתי במסע שלי לחקר בתי הכנסת הנטושים בתל אביב, בכל מקום אני רואה בית כנסת. בחלקם לא ברור האם בית הכנסת פעיל או נטוש, האם זהו עדיין בית כנסת או שמא שינה את ייעודו מבית תפילה למטרה אחרת. ואכן, לשאלה מהו בית כנסת נטוש הגדרות רבות: האם בית כנסת המכיל כחמש מאות איש אך גבאי ישיש מגרד מדי יום מניין בקושי לתפילת מנחה הוא פעיל או נטוש? האם בית כנסת שהפך למכולת או לתאטרון, לחדר כושר או לבית תמחוי (כל אלה דוגמאות אמיתיות מעירי תל אביב) ניתן עדיין להגדרה כבית תפילה נטוש? ומה עם בית כנסת שבעבר היה מסגד וכיום הוא נטוש ונעול? האם הוא מסגד נטוש? בית כנסת נטוש?

גדלנו על אתוס היהדות הרבנית בגולה, בפוסט טראומה מחורבן בית המקדש השני, על יהדות שאינה תלוית מקום אלא מקדשת את מועדי הזמן. עבודת הקורבנות הוחלפה בתפילה, הפרקטיקה היהודית מקדשת את לוח השנה והזמן ולא את המקום. ניתן לקיים פרקטיקה יהודית מכל מקום בעולם. הפחד ממשיחיות הרחיק עוד יותר את היהודי מהמקדש. קל להתפלל "ותחזינה עינינו בשובך לציון", מבלי לעמוד על המשמעויות העמוקות שבהקמת בית המקדש השלישי במציאות הישראלית (וטוב שכך). ובכל זאת, בתוך דת הרוח והזמן, אנו מוצאים את הגדרת בתי הכנסת כ"מקדש מעט", וכבר בבבלי מגילה (כט ע"א) מזהים ביטוי זה מספר יחזקאל עם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל".

כך הצליחו בתי הכנסת במהלך השנים להוות מעין חלל מבודד מן החוץ המשמר פרקטיקה יהודית. במראה הייחודי, על אף הפשטות הניכרת לעין, ועל אף האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" המכתיב דלות של אומנות פלסטית במרחבי הקדושה היהודית – הצליח בית הכנסת להבחין עצמו מכל מבנה קהילתי אחר.

מאה בתי הכנסת הנטושים של תל אביב, מצליחים לסדוק במקצת את הנרטיב על עיר שקמה לה מן החולות, שהוקמה כמקדש של תרבות עברית חילונית. שהרי כל אחד מבתי הכנסת מספר סיפור של קהילה; רובן קהילות שחדלו מלהתקיים במרחב התל אביבי כיום

וכך קרה גם בתל אביב. מאה בתי הכנסת הנטושים של תל אביב, מצליחים לסדוק במקצת את הנרטיב על עיר שקמה לה מן החולות, שהוקמה כמקדש של תרבות עברית חילונית. שהרי כל אחד מבתי הכנסת מספר סיפור של קהילה; רובן קהילות שחדלו מלהתקיים במרחב התל אביבי כיום. כניסה לבית הכנסת הנטוש של אנוסי משהד היא הצצה לעולם הולך ונעלם של דור שעלה לארץ ושל מנהגים שאני זוכרת מבית אבא. כך גם כניסה לבית הכנסת ליוצאי דמשק בנווה שאנן, שאינו דומה לבית הכנסת פרנקל בפלורנטין. עם השנים התחברתי להגדרה של בית הכנסת העתיק כ'קפסולה' לארץ המוצא, האפשרות להיכנס ולו לרגע אל מרחב עתיק וגלותי, של עולם הולך ונעלם. ואולי זאת הסיבה שבתי הכנסת ננטשים ובכללה גם הסיבה שאני התחלתי במסעי.

מקום לרקוד בו

אחת השאלות שהובילה אותי במסע הזה היא מה משמעות בית הכנסת עבור אדם שאינו מתפלל, אולי בייחוד עבור אישה שהתרגלה לראות את התפילה ממרחק עזרת הנשים המוגבהת. תשובה אחת תמיד ידעתי: ישנה משמעות גם כשאיני יודעת מה היא. איני יודעת האם בית הכנסת יכול לשוב למלא את הצורך שסוכני חיברות אחרים המשיכו למלא במהלך השנים, עבורי ועבור חבריי בני ובנות דור ה־Y. בית הקפה, הפאב ולעיתים גם חדר הכושר, המוזיאון וחוף הים הם המרחבים הקהילתיים הממלאים את הצורך הקהילתי להתאחד, להיראות, לייצר אינטראקציה עם הזולת. עבורנו, כמי שנולדו לתוך המציאות שליהודים מדינה ריבונית משלהם, היהדות מובנת מאליה, אינה נדרשת להתייחסות בכל צעד ושעל. כשהשבת היא עובדה במרחב הציבורי, אולי גם אין צורך עז לציין אותה בִּתפילה.

ועדיין, הכניסה לבית הכנסת חוללה אצלי מערבולת בבטן. היא הזכירה לי את ילדותי. היא הזכירה לי את הקהילות מהן הגעתי: סבי שהגיע מבולגריה הישר ליפו, וסבי וסבתי שעלו מאיראן למעברה בשכונת קריית שלום בתל אביב. היא הזכירה לי כי עיר מטרתה לייצר קשר עם התושבים שלה, להצליח לספק להם חוויות מעוררות השראה ולאתגר אותם, והזכירה לי כמה היהדות היא המעיין הנובע להשראה בחיי (גם למעיין אפשר לפעמים לירוק, להתנכר, לשתות יותר או פחות – זוהי ההגדרה של מערכת יחסים).

כך הזכרתי לעצמי כי מאז ומעולם היה בית הכנסת המרחב הקהילתי, ושימש את הצורך של הקהילה. דווקא עבור פוקדי בית הכנסת שבינינו תפיסה זאת אינה רדיקלית; אנו רגילים לשלב שמחה, ריקוד ואף שתיית אלכוהול בפרקטיקה של התפילה במניין. לא יאמן כמה הופתעתי באירוע הראשון שערכתי, שהראשונים שקמו לרקוד לצלילי המוזיקה שבקעה מהעוד ומהדרבוקה היו חובשי הכיפה. אני כמפיקת האירוע נשתלתי בכיסא, תהיתי אם זהו מרחב המכבד את קדושת המקום, האם בכלל נשארה קדושה במקום? אבל לחובשי הכיפה היה מאוד ברור שבית כנסת הוא גם מקום לרקוד בו. כי מי כמוהם מרגיש בעלות על חלל שכזה.

לא יאמן כמה הופתעתי באירוע הראשון שערכתי, שהראשונים שקמו לרקוד לצלילי המוזיקה שבקעה מהעוד ומהדרבוקה היו חובשי הכיפה. אני כמפיקת האירוע נשתלתי בכיסא, תהיתי אם זהו מרחב המכבד את קדושת המקום, האם בכלל נשארה קדושה במקום? אבל לחובשי הכיפה היה מאוד ברור שבית כנסת הוא גם מקום לרקוד בו.

ואולי זהו גם סיפור על הביטחון להיכנס אל מרחבי הקודש כשאינך אורתודוכס, ואולי כשאינך גבר אורתודוכס. בית הכנסת מיצר זרות, ריחוק, לכן הוא מסקרן ומרתק. ליראה יש יתרונות, היא מבדילה בין החול לקודש, היא מייצרת השתהות והשתוקקות. את 'חלל פנוי' התחלתי בלי יומרות רבות אך בהמשך גיליתי שגם בחוויה של להכניס נשים חילוניות אל בית הכנסת בשער הראשי, ליצור אירועים עבורן ובשבילן – יש תיקון עולם. מהר מאוד היראה הופכת להתרגשות. בית הכנסת אינו עוד מרחב זר. הוא מצליח ליצר אינטראקציה עם היושבים בו, ובכך הופך פחות ופחות נטוש.

מערכת יחסים עדכנית עם הקודש

כך החלו אירועי 'חלל פנוי' – אירועי פופ אפ בתוך חללי בתי כנסת נטושים, אירועים המבקשים לחגוג תרבות יהודית, לערער על הנחות מוצא של מרחב וזמן, עתיק וחדש, קודש וחול, לייצר במה לתרבות אלטרנטיבית השואבת את ההשראה שבה מן היהדות; אך לא פחות – לספר את סיפורם של בתי הכנסת העתיקים בצורה רלוונטית.

'חלל פנוי' הוא מושג מקבלת האר"י. לפי הקבלה הלוריאנית, כדי שהאינסוף, הבורא, יברא עולם חדש, הוא חייב להצטמצם, שהרי "לית אתר פנוי מניה". כך צמצם עצמו הבורא אל הצדדים ונוצר מרחב ריק – זהו 'החלל הפנוי' ובו נברא העולם. הקבלה מלמדת כי רק במקום שהוא ריק מאלוהות יכולה להיווצר יצירה חדשה.

זהו בדיוק הסיפור של העיר תל אביב. זהו אולי המרחב הישראלי הריק ביותר מאלוהות, המבקש ליצר תרבות קוסמופוליטית שאינה ירודה מאף בירה בעולם. ולכן, דווקא כאן, זהו מרחב מאתגר לייצר גם תרבות יהודית חדשה ומסקרנת, כי רק במקום ריק מאלוהות אפשר אולי לדבר על מהי היהדות בישראל 2019.

לפני כחודשיים חזרתי ממסע בניו יורק. במרחבי הלואר איסט סייד גיליתי 600 בתי כנסת נטושים. חלקם הוסבו להיות גלריות או בתי קפה; חלקם נותרו במערומיהם, שריד למאבק אל מול אילי הנדל"ן המבקשים לבנות בהם מגדלים; וחלקם – חוזרים לשימוש כמרחבים עבור הקהילה היהודית, להופעות, לאירועי תרבות ולימוד. כך קורה גם במזרח אירופה, במרוקו ובתוניס. מוזר שדווקא במדינה הריבונית שלנו, קשה לנו לדמיין בית כנסת המתכתב עם צרכי הקהילה כיום; מצליח לשמר את סיפורו המקורי, להעניק לעבר את המקום הראוי לו, להיות פה לאינספור הקהילות שחיו פה, לעדות השונות, למנהגים ולתרבות – וגם להיות מרחב להשראה עבור הקהילות העכשוויות המתקיימות באזור.

ואולי זוהי גם הבשורה שלנו, בני דור המילניום ליהדות הישראלית. אנו שמקדשים את הפלואידיות, את הביניים, מצליחים לחיות בעולמנו נטול הקדושה ולא לפחד מעיסוק בקודש בעצמו, לא במרחבי היהדות כאשר היא מדברת שיח חברתי בלבד, אלא בהליכה אל קודש הקודשים, אל בית התפילה, במטרה לנהל איתו מערכת יחסים מעודכנת ורלוונטית. הליכה זו נובעת גם מהרצון שלנו לחזור אל שורשינו, שורשינו המדומיינים ברבים מהמקרים. לחזור ולשמוע את הסיפורים שהעלימו מאיתנו על הקהילות מהן באנו, לפתוח מחדש את נרטיב כור ההיתוך הישראלי ולשאול מי הודר ממנו. שהרי אין דבר יותר פוליטי מעיסוק בתרבות ובהיסטוריה שלך.

 

*ברית יעקובי היא מנהלת תחום חופש דת בשתיל – הקרן החדשה לישראל, יזמת תרבות, מייסדת 'חלל פנוי' – רגעי תרבות בחללי בתי כנסת נטושים, תל אביבית, חושבת יהדות כמעט בכל רגע