כדי שגם נכדינו ונכדיהם אחריהם יוכלו ללכת בשביל מסודר, בשמורה נקייה, שבה פרחים ממשיכים לפרוח, בעלי חיים ממשיכים לחיות והמים זורמים בנחלים, ויחד עם זאת נוכל לחיות בנוחות בסיועם של אמצעים טכנולוגיים ולא כעבדיהם, עלינו להכיר בחשיבותו של החינוך הסביבתי, שעיקרו ללמד על מנת לקיים – לקיים את עולמו של הקב"ה
כיצד מקיימים?
בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מבקשים מהקב"ה: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך…". מה פשר ריבוי הפעלים במשפט הזה? לכאורה אפשר לפרש אותו כרצף מילים נרדפות שנועדו לשם גיוון ספרותי בלבד. אולם אני חושבת שהוא משקף עיקרון חשוב בחינוך לקיום מצוות, שרלוונטי לחינוך לערכים בכלל, ולחינוך לשמירת טבע וסביבה בפרט. לדעתי, את ששת הפעלים האחרונים במשפט יש לקרוא בהקבלה: "לשמוע, ללמוד, ללמד / לשמור, לעשות, לקיים"; כאשר כל אחד מהפעלים בשלשה הראשונה הוא תנאי לקיום הפועל המקביל לו בשלשה השנייה.
לשמור – אלה הפעולות שעלינו להימנע מהן כדי למנוע פגיעה. בתחום המצוות מדובר על מצוות לא תעשה, כפי שמסביר הרמב"ן את ההבדל בין "זכור" ו"שמור": "כי 'זכור' מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו'שמור' אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה…" (רמב"ן על שמות כ, ז). בהקשר של שמירת טבע – לא להשליך פסולת בחוץ, לא לקטוף פרחים, לא לפגוע בבעלי חיים ועוד.
לעשות – אלה הפעולות האקטיביות שאנחנו נדרשים לבצע כדי לשפר את המצב ולקדמו. בתחום המצוות מדובר כמובן על מצוות עשה, ואילו בתחום שמירת הטבע מדובר בפעולות המכונות 'פעולות ממשק' יזומות, כמו ניקיון, הכרזה על שמורות טבע, הסדרת שבילים, העתקת צמחי בר מאתרי בנייה לאתרים חלופיים, הקמת גרעיני רבייה של בעלי חיים בסכנת הכחדה והשבתם לטבע, ועוד.
איך עושים את זה? כדי שאדם ישמור, כלומר יימנע מפגיעה, מספיק שהוא ישמע. כשאומרים לאדם "לא" – הוא מסוגל לבצע, גם אם אינו מבין. ברור שהאידיאל הוא שאדם יבין מדוע עליו להימנע מפגיעה, אבל גם ילד בן שלוש, שאומרים לו לא לזרוק קליפה על הרצפה או לא לקטוף פרח, מסוגל לקבל ולבצע את ההוראה, גם בלי להבין אותה. מכאן שהמטרה היא השמירה (הימנעות מפגיעה), והתנאי להימנעות מפגיעה הוא שמיעת ההוראה. מספיק לשמוע על מנת לשמור.
כדי לבצע פעולות אקטיביות, שמיעה בלבד אינה מספיקה. אי אפשר להגיד לאדם להשתתף בממשק פעיל מבלי שהוא ילמד ויבין את משמעות העשייה. ליתר דיוק אפשר, אבל מבלי להבין ולהפנים את מטרת העשייה ואת מהותה, הסיכוי שהאדם ימשיך בעשייה הזו לאורך זמן ובאופן רחב הוא נמוך מאוד. כלומר, אם המטרה היא העשייה, היא חייבת להיות מלווה בלימוד. יתר על כן, לעשייה ללא לימוד עלולות להיות גם השלכות שליליות, שכן כאשר אדם אינו מבין את משמעות העשייה, הוא עלול לטעות בביצועה ובסופו של דבר אף לגרום נזק. צריך ללמוד על מנת לעשות.
מבלי להבין ולהפנים את מטרת העשייה ואת מהותה, הסיכוי שהאדם ימשיך בעשייה הזו לאורך זמן ובאופן רחב הוא נמוך מאוד. כלומר, אם המטרה היא העשייה, היא חייבת להיות מלווה בלימוד. יתר על כן, לעשייה ללא לימוד עלולות להיות גם השלכות שליליות, שכן כאשר אדם אינו מבין את משמעות העשייה, הוא עלול לטעות בביצועה ובסופו של דבר אף לגרום נזק
ללמד על מנת לקיים
כאן נכנס לתמונה הצמד השלישי, "ללמד" ו"לקיים", ומציע קומה נוספת מעל שתי הקומות שכבר טיפסנו. כשם שהמטרות בשני הצמדים הקודמים הן לשמור ולעשות, כאן המטרה היא לקיים. לפי ההיגיון שבשני הצמדים הקודמים, לשמוע וללמוד הם האמצעים, ולכן כאן האמצעי הוא ללמד. יש צורך ללמד על מנת לקיים. קביעה זו נשמעת תמוהה: קודם ללמד ואחר כך לקיים?! והרי זה מנוגד לתפיסה החינוכית הבסיסית של דוגמה אישית! מבלי שהמחנך יקיים בעצמו, כיצד יוכל ללמד?!
כדי להבין זאת, צריך להבין את המושג לקיים. בניגוד להבנה הרגילה בלשוננו, ש'לקיים' היא מילה נרדפת ל'לעשות', אני מציעה להבין את משמעות המילה כאן כ'הפיכת הדבר לקַיָּם', כלומר יציב, קבוע ומתמיד, בעל עמידה וקיום לטווח ארוך. במילים אחרות, ההבדל בין עשייה לבין קיום נעוץ בטווח הפעולה. כשאנחנו מבצעים פעולה כלשהי, לעיתים ההשפעה של הפעולה שעשינו היא לשעה קלה, ולעיתים לשנים ארוכות. "לקיים" זו עשייה לטווח ארוך, מתוך חשיבה לא רק על עצמנו אלא גם על הדורות הבאים.
בקיום מצוות, אנו שואפים שגם הדורות הבאים ימשיכו את המסורת, כשם שאנחנו משתדלים לשמור על מסורת אבותינו, ולכך אנחנו מחנכים. כשם שאנו רואים חשיבות בשמירה על המצוות שציוונו הקב"ה, עלינו לראות חשיבות בשמירה על עולמו, ולכן לחנך לשמירת טבע ול'קיימות'. המושג 'קיימות', הרווח כיום בשיח הסביבתי, מתייחס לשימוש מושכל במשאבי הטבע, תוך התחשבות בצרכים של הדורות הבאים, והוא כולל שמירה על המגוון הביולוגי, שמירה על בתי הגידול, שמירה על משאבי המים, הקרקע, האוויר ועוד, לטובת כלל המערכת האקולוגית, ובתוכה גם האדם.
בקיום מצוות, אנו שואפים שגם הדורות הבאים ימשיכו את המסורת, כשם שאנחנו משתדלים לשמור על מסורת אבותינו, ולכך אנחנו מחנכים. כשם שאנו רואים חשיבות בשמירה על המצוות שציוונו הקב"ה, עלינו לראות חשיבות בשמירה על עולמו, ולכן לחנך לשמירת טבע ול'קיימות'
למעשה, בין שלוש המטרות יש מדרג עולה: השלב הבסיסי הוא שמירה, הימנעות מפגיעה. בשלב מתקדם יותר, אנחנו מסוגלים גם לעשות למען, ואחריו מגיעה הדרגה הגבוהה ביותר, שהיא הפעולה לטווח הארוך – הקיימות. מכאן שגם הדרישות הולכות ונעשות מכבידות יותר – בהתחלה מספיק לשמוע (כדי לשמור); אחר כך צריך גם ללמוד (כדי לעשות), אבל כדי לקיים את המערכת האקולוגית לדורות – התנאי הוא כבר הרבה יותר משמעותי. כדי לקיים צריך ללמד. כלומר, החינוך הוא תנאי הכרחי לקיימות, לקיום לדורות.
כדי להמחיש את דבריי נצא רגע בדמיוננו לטיול משפחתי בשמורת טבע. כמובן, נלך רק בשבילים המסומנים. אנחנו אומרים לילד בן השלוש – הולכים רק על השביל, לא משליכים פסולת, לא קוטפים פרחים. הוא שומע ומקבל את הכללים, גם אם אינו מבין אותם. לעומתו, אחיו בן העשר כבר שואל: בעצם מדוע לא לרדת מהשביל? מה יקרה אם אקטוף רק פרח אחד? כאן כבר אי אפשר לפטור אותו ב"כי זה החוק", וצריך גם להסביר לו מדוע חשוב לשמור על הכללים. אבל בטווח הארוך, גם הסבר מילולי בלבד אינו מספיק. אם אנחנו מעוניינים שהילד יפנים את החוקים וימשיך לשמור עליהם גם כשיגדל, רצוי לבצע פעולה ממשית, כגון: איסוף פסולת, השתתפות במבצע הסדרת השביל, זיהוי צמחים ובעלי חיים בעזרת מגדיר ועוד. אבל גם אותו מבצע ניקיון או הסדרת השביל לא יחזיק מעמד, אם נסתפק בפעולה חד־פעמית. יש צורך לבצע עוד ועוד פעולות חינוך והסברה, כדי שהמסר יחלחל וימשיך להתקיים גם בטווח הארוך.
חינוך לקיימות
החינוך הסביבתי אינו מסתפק בהקניית מידע (שלב ה"ללמוד"), אלא מכוון לקשת רחבה של פעולות, כגון:
עידוד תחושת החוויה והפליאה המלווה את ההתבוננות בתופעות ובתהליכים בטבע. במילים אחרות, חיזוק ה'וואו' המלווה את העמידה מול נוף יפה מנקודת תצפית, שמחת גילוי פרח בראשית פריחתו ועוד. ערך זה מבוטא במלוא הדרו במילותיו המפעימות של מזמור קד בספר תהלים, "ברכי נפשי". גם אם ערך זה נראה בעינינו זניח, זהו למעשה הבסיס שעליו מושתת כל החינוך, לא רק החינוך הסביבתי. גם בחינוך לקיום מצוות ובחינוך לערכים בכלל, אנחנו יודעים שבלי ליצור חוויות חיוביות שיגרמו לחיבור רגשי עמוק לנושא, קשה יהיה להטמיע אותו בנפש הילדים. לימוד אינטלקטואלי בלבד אינו יכול למלא מטרה זו לבדו. באותה מידה, גם בשמירת טבע, כדי להמשיך את הלימוד והחקירה בשלבים הבאים, יש צורך להתחיל בפליאה.
פיתוח חשיבה מערכתית, הרואה את כלל מרכיבי הנוף – החיים (צמחים ובעלי חיים), הדוממים (סלעים, קרקע, ערוצי נחלים, חולות…) והאדם, כמכלול אחד, שבו כולם תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה. החשיבה המערכתית מלווה בהבנה שהפגיעה בכל מרכיב ומרכיב תגרור שרשרת של פגיעות שבסופו של דבר תשפיע על כלל המכלול. כך למשל, בעקבות כריתת עצי אלון נפגע מקום הקינון של השחרורים שמפיצים את הזרעים של הקטלב שקולט מהקרקע תרכובות חנקן שאינן נקלטות על ידי צמחים אחרים ו… התעייפתם? כן, שרשרת ההשפעות ארוכה, והיא גם מסתעפת – כריתת עצים גורמת גם לסחיפת הקרקע ממדרונות הרריים לתוך ערוצי נחלים, מי הנחל שמתמלאים בוץ נעשים עכורים וצמחי המים אינם יכולים לבצע פוטוסינתזה, ריכוז החמצן המומס במים יורד והדגים שחיים בנחל אינם יכולים להתקיים, לעופות מים הניזונים מהדגים חסר מזון וכן הלאה.
בהמשך לפיתוח החשיבה המערכתית, חשוב לטפח מודעות, רגישות ואכפתיות כלפי הסביבה ומרכיביה ולהעניק תשומת לב לכל פרט ולמקומו בתוך המארג הכללי. הנחת היסוד היא שבטבע אין בזבוז אנרגיה, ולכל מה שנברא בעולם יש תכלית. תפקידו של האדם בתוך זה הוא לקיחת אחריות. בינה יתרה ניתנה לו לאדם, כדי שיוכל לדאוג לשאר מרכיבי המערכת. (ואם נרגיל עצמנו להעניק תשומת לב לכל פרט במערכת האקולוגית, נוכל לעשות זאת גם ביחס למערכות חברתיות ואחרות…).
הפעולות שפורטו עד כה היו בעיקר פעולות שבמחשבה ובמודעות. השלבים הבאים הם פעולות שבמעשה. ביניהן עיצוב התנהגות אישית פרו־סביבתית אחראית, תוך הצבת השיקולים הסביבתיים במקום גבוה בסולם העדיפויות שלנו בחיי היומיום. הדבר מתבטא בפעולות הפשוטות ביותר, כגון: להדליק מזגן או לפתוח חלון? לתלות כביסה או להכניסה למייבש? לנסוע ברכב, בתחבורה ציבורית, לרכוב על אופניים או ללכת ברגל? התייחסות לצריכת חשמל ודלק לא רק מההיבט הפרקטי של נוחות ושל חיסכון בזמן או מההיבט הכלכלי, אלא גם מהיבט של הזיהום הסביבתי שבייצור חשמל ודלק ובצריכתם. להשתמש בשקיות ובכלים חד־פעמיים (תוך ייצור פסולת, בזבוז חומרי גלם וצריכת אנרגיה המושקעת בייצור – וגם במיחזור) או לזכור לבוא לקניות עם סל, ולשטוף כלים (אולי תוך בזבוז מים ושימוש בחומרי ניקוי מזהמים)? אלה שאלות הניצבות לפתחנו כל יום; השאלה היא אם אנחנו מתמודדים איתן, ואיך.
התמודדות עם דילמות סביבתיות ברמה הקהילתית, הלאומית והגלובלית, תוך עירוב שיקולים ערכיים מגוונים בתהליך קבלת ההחלטות ובבחינת התועלת מול המחיר של החלופות השונות. במילים אחרות, כל פעולה שלנו משפיעה על הסביבה, ולכל פעולה שיש בה תועלת – יש גם מחיר. לפני קבלת החלטות, יש לקחת בחשבון לא רק שיקולים אנושיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים, אלא גם שיקולים סביבתיים – מה התועלת ומה נזק הסביבתי של כל חלופה. הדבר נכון לגבי קהילות, מפעלים מסחריים, תשתיות לאומיות, רשויות מקומיות ועוד. כל אחד מאיתנו עומד בצמתים של קבלת ההחלטות בתחומים אלה ברמות שונות; ומקבלי ההחלטות מחר יהיו הילדים והנוער של היום. לכן חשוב לעסוק בשאלות אלה, גם אם הן נראות רחוקות מהילדים ומהנוער.
כל פעולה שלנו משפיעה על הסביבה, ולכל פעולה שיש בה תועלת – יש גם מחיר. לפני קבלת החלטות, יש לקחת בחשבון לא רק שיקולים אנושיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים, אלא גם שיקולים סביבתיים – מה התועלת ומה נזק הסביבתי של כל חלופה.
שינוי עמדות כלפי הסביבה, והתייחסות לטבע ולמרכיביו לא רק כמשאבים, כמאגר של 'מוצרי מדף' המזומנים לנו לשימושינו, אלא כבעלי ערך בזכות עצמם, בזכות העובדה שהם חלק מהבריאה. בשפה המקצועית – מעבר מגישה אנתרופוצנטרית, הרואה את האדם במרכז ואת הטבע כאוסף של כלי שרת לשימושו, לגישה אקוצנטרית, הרואה את הטבע כמכלול, ואת האדם חלק ממנו. סיפור הבריאה מספר שהאדם נברא בסוף היום השישי, לאחר כל שאר הברואים, ואמנם יש פירוש המסביר שכל הבריאה הייתה הכנה לבריאת האדם, אבל אפשר גם ללמוד מזה קצת צניעות: "למה נברא [האדם] באחרונה? שלא תזוח דעתו עליו – אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (תוספתא סנהדרין ח, ח). העולם התקיים יומיים ללא צמחים, שלושה ימים בלי מאורות, ארבעה ימים בלי בעלי חיים, ושרד חמישה ימים בלי האדם. אז מי כאן במרכז?
כדי שגם נכדינו ונכדיהם אחריהם יוכלו ללכת בשביל מסודר, בשמורה נקייה, שבה פרחים ממשיכים לפרוח, בעלי חיים ממשיכים לחיות והמים זורמים בנחלים, ויחד עם זאת נוכל לחיות בנוחות בסיועם של אמצעים טכנולוגיים ולא כעבדיהם, עלינו להכיר בחשיבותו של החינוך הסביבתי, שעיקרו ללמד על מנת לקיים – לקיים את עולמו של הקב"ה.
*רחל עברון היא בעלת תואר מוסמך בחינוך סביבתי, ורכזת קהילה במרחב חוף ב'רשות הטבע והגנים'
