בשנות העבודה החינוכית שלי, נפגשתי ושוחחתי עם לא  מעט "דתלשים". הסוגים, המחשבות והחוויות שונות מקצה לקצה ו"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". ולמרות ההבדלים ישנו מכנה משותף רחב שראיתי שוב ושוב. חלק גדול מאדמהדתלשים שפגשתי, כלל אינם "דתלשים" – לא ניתן לכנות אותם "דתיים לשעבר", משום שלמען האמת, דתיים הם מעולם לא היו. מבחינת הזהות וההוויה הפנימית, הם הפכו מלהיות חילונים שומרי מצוות לחילונים שאינם שומרי מצוות. הבנת היסוד הזה, היא בעיני שורש המהפיכה החינוכית הנדרשת בקרב הציבור הדתי, החולק עולם רוחני ותרבותי משותף עם העולם החילוני.

ילדים קטנים, הגדלים בעולם הדתי, חיים חיי תורה שלמים, אמיתיים ומלאים,המשלבים "תורה ועבודה" במובן העמוק של המושג הזה, כך שהתורה נוכחת בכל ענפי החיים שלהם באופן אינטנסיבי ומתמיד. הם שמחים לשמוע את סיפורי יוסף ואחיו לא פחות מאת אגדות האחים גרים, וקוראים בשקיקה של הארי פוטר את "כה עשו חכמינו". הם אוהבים את שירי התפילה כמו את שירי פרפר נחמד, ומציירים שופר, לולב ומצה באותה טבעיות שבה הם מציירים בית, פרח וילדה.
הם לומדים ב"מפגש" על חג הפסח ומיד יוצאים לחצר הגן ובמקום "שוטרים וגנבים" משחקים ב"מצרים ועבריים". במשחקי הבוץ הם מכינים לבנים ועובדים בפרך, כשהם חוזרים הביתה הם מבקשים לצפות ב"נסיך מצרים". כשהם שרים באמבטיה הם מתאמנים על "מה נשתנה" וכשהם הולכים לישון הם מבקשים לשמוע את הדיסק של שירי החג.

חיי התורה הנפלאים הללו נמשכים בגיל הגן ובראשית ימי בית הספר. עד שיום אחד, יום מר ונמהר, הם ילמדו דבר נורא שעתיד להחריב את עולמם הרוחני. אי שם בין כתה ב' לכתה ה', הם ילמדו  ש"תורה היא דבר רציני!" ומאותו יום והלאה היא תלך ותאבד את כוחה בעולמם.
היא כבר לא תהיה נוכחת במוסיקה שהם שומעים ולא תהיה הנושא של הסרטים שהם רואים, רוב הספרים שהם יקראו לא יהיו קשורים אליה בשום דרך ומהמשחקים שלהם היא תיעדר כליל.
העיסוק בה יהפוך להיות רציני, ובעיקר מלאכותי ומאולץ. משהו שעושים "כי צריך", לא כי אוהבים. משהו שעושים המון בבית ספר, אך כמעט ולא בחופש. היא תהפוך מ"סיפור" ל"שיעור" ומהוויית חיים לעול מכביד.

מזמור קי"ט בתהלים, הפרק הארוך ביותר בתנ"ך. מציג שוב ושוב את התורה כ"שעשוע" – "בתורתך אשתעשע" ו"עדותיך שעשועי". לא פחות משבע פעמים חוזר המזמור על רעיון זה.

נראה לי שהתורה שלנו "רצינית" מדי ומצומצמת מדי. יש תחושה שהדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה לתת שיעור או לומר "דבר תורה". כשרוצים להנכיח אותה במרחב זה תמיד ייגמר באיזה וורט או בדף מקורות. לא בניגון, לא בבדיחה, לא בסרט ולא במשחק. רק רצינות תהומית, כמעט לעולם לא שעשוע. אפילו במרחבי השעשועים והפנאי שלנו, כשמגיע החלק ה"תורני" כולם עוטים על עצמם ארשת רצינות ויודעים היטב שהכיף נגמר.

תורה כזו אינה יכולה להתקיים. היא יוצרת אמנם חוקים ותודעה, אך לא מחוללת תרבות, זהות והוויה. היא משהו שאנחנו עושים, אך היא לא מי שאנחנו. רוב הדתלשים שפגשתי בחיי נפרדו מהתורה כמחוללת התרבות וכמרכז ההוויה שלהם, כבר בכיתה ג. ביום שבו לימדנו אותם שתורה זה דבר רציני. ושכחנו כי "לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי…"